רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר: אִם אוֹחֵז בַּקָּטָן וְגָדוֹל עוֹלֶה עִמּוֹ – הֲרֵי הוּא כָּמוֹהוּ, וְאִם לָאו – אֵינוֹ כָּמוֹהוּ.
רבי מאיר אומר: אם כאשר אדם אוחז בקטנה, החתיכה הגדולה עולה עמה, הרי היא נחשבת אחת ואותה; אבל אם היא אינה עולה עמה, הרי אינה נחשבת אחת ואותה. קביעה זו של רבי מאיר אינה תואמת את דבריו במשנה, שלפיהם איבר שנחתך חלקית הוא חלק מגוף הבהמה ומוכשר לקבל טומאה יחד עם הגוף, אפילו אם אדם מרים את האיבר שנחתך חלקית וגוף הבהמה אינו עולה עמו.
וְאָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: מוּחְלֶפֶת הַשִּׁיטָה.
ורבי יוחנן מיישב את הסתירה ואומר: ייחוס הדעות במסכת טבול יום הפוך. אכן, רבי מאיר סבור שאפילו אם כאשר מרים אדם את החתיכה הקטנה, החתיכה הגדולה אינה עולה עמה, עדיין זהו אותו פריט. לפיכך, ברור שרבי יוחנן מסביר את המחלוקת בין רבי מאיר לרבי שמעון במשנה בהתאם להסברו של אביי.
וּמַאי קוּשְׁיָא? דִּילְמָא שָׁנֵי לֵיהּ לְרַבִּי מֵאִיר בֵּין טְבוּל יוֹם לִשְׁאָר טוּמְאוֹת.
באשר לסתירה בין שתי האמירות של רבי מאיר, הגמרא שואלת: מהו הקושי? אולי רבי מאיר מבחין בין טומאת מי שטבל באותו יום לבין סוגי טומאה אחרים. טומאת מי שטבל באותו יום היא סוג טומאה קל יותר, משום שהוא כבר טבל וצריך רק להמתין עד סוף היום כדי לאכול קורבנות. לכן, יש מקום להקל יותר כאשר הוא נוגע בחתיכת אוכל שנחתכה חלקית, ולפסוק שכל פריט האוכל אינו נטמא.
תַּנְיָא, רַבִּי אוֹמֵר: אֶחָד טְבוּל יוֹם וְאֶחָד שְׁאָר טוּמְאוֹת.
הגמרא משיבה: אי אפשר לעשות הבחנה כזו בין סוגים שונים של טומאה, משום שנלמד בברייתא שרבי יהודה הנשיא אומר: לגבי שניהם — טומאת טבול יום ושאר סוגי הטומאה, דיני המגע שווים; כל מה שנחשב מגע המעביר טומאה לגבי סוג אחד של טומאה, מעביר טומאה לגבי כל סוגי הטומאה.
וְדִילְמָא, לְרַבִּי לָא שָׁנֵי לֵיהּ, וּלְרַבִּי מֵאִיר שָׁנֵי לֵיהּ?
הגמרא שואלת: אבל אולי רבי יהודה הנשיא אינו מבחין בין טומאת מי שטבל באותו יום לבין סוגי טומאה אחרים, ורבי מאיר כן מבחין באופן כזה. לכן אין סתירה בין דבריו של רבי מאיר.
אָמַר רַבִּי יֹאשִׁיָּה, הָכִי אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: לְדִבְרֵי רַבִּי מוּחְלֶפֶת הַשִּׁיטָה.
רבי יאשיה אמר: לכך התכוון רבי יוחנן לומר: לפי דברי רבי יהודה הנשיא, שאינו מבחין בין טומאת טבול יום לשאר סוגי טומאה, יש סתירה בין שתי האמירות של רבי מאיר, וייחוס הדעות במשנה במסכת טבול יוםהפוך.
רָבָא אָמַר: בְּיֵשׁ יָד לְטוּמְאָה, וְאֵין יָד לְהֶכְשֵׁר, קָמִיפַּלְגִי.
רבא אמר הסבר אחר למחלוקת בין רבי מאיר לרבי שמעון: המשנה עוסקת במקרה שבו הדם מן השחיטה בא במגע עם גוף הבהמה אך לא עם האיבר שנחתך חלקית, ושני התנאים מסכימים שבהמה נחשבת יד לאיברה. הם נחלקים לגבי העיקרון שיש דין יד, כלומר, יד נחשבת כחלק מן הדבר עצמו, לעניין העברת טומאה אל האוכל המחובר, אבל אין דין יד לעניין הכשרת האוכל המחובר לקבל טומאה, שכן לעניין זה היד נחשבת לדבר נפרד.
מָר סָבַר יֵשׁ יָד לְטוּמְאָה וְאֵין יָד לְהֶכְשֵׁר, וּמָר סָבַר יֵשׁ יָד לְטוּמְאָה וּלְהֶכְשֵׁר.
חכם אחד, רבי שמעון, סבור שיש מעמד של יד לעניין העברת טומאה, אך אין מעמד של יד לעניין הכשרת האוכל המחובר לקבל טומאה. לכן, אף שגוף הבהמה נחשב יד ביחס לאיבר, הוא אינו מכשיר את האיבר לקבל טומאה. וחכם אחד, רבי מאיר, סבור שיש מעמד של יד הן לעניין העברת טומאה והן לעניין הכשרת האוכל המחובר לקבל טומאה. לכן, גוף הבהמה מכשיר את האיבר לקבל טומאה.
רַב פָּפָּא אָמַר: בְּהֶכְשֵׁר קוֹדֶם מַחְשָׁבָה קָמִיפַּלְגִי.
רב פפא אמר הסבר אחר למחלוקת: שני התנאים סבורים שיד מכשירה את האוכל המחובר לה לקבל טומאה. אולם, המשנה עוסקת במקרה שבו השחיטה התבצעה לפני שבעל הבהמה ייעד את בשרה למאכל של גוי. רבי מאיר ורבי שמעון נחלקים לגבי השאלה האם דבר יכול להיות מוכשר לקבל טומאה לפני כוונה, כלומר, לפני שאדם מתכוון להשתמש בו כאוכל. רבי שמעון סבור שמכיוון שהבהמה באה במגע עם דם השחיטה לפני שהבעלים התכוון להשתמש בה כאוכל, היא אינה מוכשרת לקבל טומאה. רבי מאיר סבור שההכשרה לקבל טומאה חלה, כך שכאשר הבעלים מחשיב אותה כאוכל היא תהיה מוכשרת לקבל טומאה.
דִּתְנַן, אָמַר רַבִּי יְהוּדָה: כָּךְ הָיָה רַבִּי עֲקִיבָא שׁוֹנֶה – חֵלֶב שְׁחוּטָה בַּכְּפָרִים צָרִיךְ מַחְשָׁבָה, וְאֵין צָרִיךְ הֶכְשֵׁר, שֶׁכְּבָר הוּכְשַׁר בַּשְּׁחִיטָה.
מחלוקת זו מצויה גם באותה ששנינו בברייתא (תוספתא, עוקצין ג:ב): רבי יהודה אומר כי רבי עקיבא היה מלמד הלכה זו: חֵלֶב האסור באכילה ליהודי מבהמה שנשחטה בכפרים טעון מחשבה, כלומר ייעוד, לאכילה, כדי שיהיה מוכשר לקבל טומאה. זאת משום שהאוכלוסייה במקומות כאלה קטנה ויש שפע של בשר, ולכן אנשים בדרך כלל אינם אוכלים את החֵלֶב. לפיכך, אלא אם כן הבעלים היהודי מתכוון שגוי יאכל אותו, אין הוא נחשב אוכל. אבל החֵלֶב אינו צריך מגע עם משקה כדי להיות מוכשר לקבל טומאה, שכן כבר הוכשר על ידי דם השחיטה, אף על פי שבא במגע עם הדם לפני שהיהודי ייעד אותו לאכילה.
אָמַרְתִּי לְפָנָיו: לִמַּדְתָּנוּ רַבֵּינוּ, עוּלְשִׁין שֶׁלִּקְּטָן וְהִדִּיחָן לַבְּהֵמָה, וְנִמְלַךְ עֲלֵיהֶן לָאָדָם – צְרִיכוֹת הֶכְשֵׁר שֵׁנִי. וְחָזַר רַבִּי עֲקִיבָא לִהְיוֹת שׁוֹנֶה כְּרַבִּי יְהוּדָה.
רבי יהודה ממשיך: אמרתי לפניו: לימדתנו, רבנו, שבמקרה של עולשין שאדם ליקט והדיח במים עבור אכילת בהמה, ולאחר מכן נמלך והחליט לייעד אותם למאכל אדם, העולשין צריכים לבוא במגע עם נוזל פעם שנייה כדי להיות מוכשרים לקבל טומאה, שכן אוכל שיועד למאכל בהמה אינו מקבל טומאה. מכאן ברור שכדי שמאכל יוכשר לקבל טומאה, המגע שלו עם נוזל חייב להתרחש לאחר שייעדו אותו כאוכל. ורבי עקיבא אז חזר בו מדבריו הקודמים ולימד את ההלכהבהתאם לדבריו של רבי יהודה.
מָר סָבַר לַהּ כְּמֵעִיקָּרָא, וּמָר סָבַר לַהּ כַּחֲזָרָה.
רב פפא מסיק: רבי מאיר ורבי שמעון חולקים באותו אופן. חכם אחד, רבי מאיר, סובר בהתאם למה שלימד רבי עקיבא בתחילה, וחכם אחד, רבי שמעון, סובר בהתאם למה שלימד רבי עקיבא לאחר חזרתו בו מאמירתו המקורית.
רַב אַחָא בְּרֵיהּ דְּרַב אִיקָא אָמַר: בְּנִתְקַנֵּחַ הַדָּם בֵּין סִימָן לְסִימָן קָמִיפַּלְגִי.
רב אחא בר רב איקא אמר הסבר אחר למחלוקת: המשנה עוסקת במקרה שבו דם השחיטה בא במגע עם איבר שנחתך חלקית, ודם השחיטה הוא אחד מן הנוזלים שמכשירים אוכל לקבל טומאה. אך השחיטה כשרה רק אם חותכים את שני הסימנים, הקנה והוושט, או את רובם של שני הסימנים, והתנאים נחלקים לגבי מקרה שבו הדם המדובר נוגב בין חיתוך הסימן הראשון לבין הסימן השני.
מָר סָבַר יֶשְׁנָהּ לִשְׁחִיטָה מִתְּחִלָּה וְעַד סוֹף, וְהַאי דַּם שְׁחִיטָה הוּא, וּמָר סָבַר אֵינָהּ לִשְׁחִיטָה אֶלָּא לְסוֹף, וְהַאי דַּם מַכָּה הוּא.
חכם אחד, רבי מאיר, סבור שהשחיטה היא מוגדרת מן ההתחלה ועד הסוף של ביצועה, ודם זה שניתז על האיבר נחשב לדם שחיטה. ואילו חכם אחד, רבי שמעון, סבור שהשחיטה היא מוגדרת רק כסיום ביצועה, ודם זה מן הסימן הראשון נחשב לדם מכה ואינו מכשיר את האיבר לקבל טומאה.
רַב אָשֵׁי אָמַר: בִּשְׁחִיטָה מַכְשֶׁרֶת וְלֹא דָּם קָמִיפַּלְגִי.
רב אשי אמר הסבר נוסף למחלוקת: מדובר במקרה שבו דם השחיטה בא במגע עם האיבר שנחתך חלקית, אך רבי מאיר ורבי שמעון נחלקים לגבי העיקרון שהשחיטה עצמה מכשירה את האיבר לקבל טומאה, ולא דם השחיטה. רבי שמעון סבור שדם השחיטה אינו אחד מן הנוזלים המכשירים אוכל לקבל טומאה. אבל השחיטה עצמה מכשירה את בשר הבהמה לקבל טומאה, משום שהיא מכינה את הבשר לאכילה. לכן, מאחר שאיבר שנחתך חלקית אינו מוכן לאכילה על ידי השחיטה, שכן הוא נשאר אסור, השחיטה אינה מכשירה אותו לקבל טומאה. רבי מאיר סבור שדם השחיטה הוא אחד מן הנוזלים המכשירים אוכל לקבל טומאה, ולכן האיבר מוכשר.
בָּעֵי רַבָּה: בְּהֵמָה בְּחַיֶּיהָ, מַהוּ שֶׁתֵּעָשֶׂה יָד לְאֵבֶר? תֵּיקוּ.
§מוקדם יותר (127b), רבה הסביר שרבי מאיר ורבי שמעון חלוקים בשאלה האם גוף של בהמה נחשב יד לאיבר שלה. ביחס לדעתו של רבי מאיר, הסבור שהוא אכן נחשב יד, רבה מעלה דילמה: מהי ההלכה אם בהמה שאיבר שלה נחתך חלקית באה במגע עם מקור טומאה בחייה? במקרה כזה, שבו הבהמה אינה ראויה לקבל טומאה מפני שהיא חיה אך האיבר החתוך חלקית ראוי לקבל טומאה כאוכל, האם הבהמה נחשבת יד לאיבר שלה ומעבירה את הטומאה לאיבר? הגמרא מסיקה: הדילמה תעמוד ללא הכרעה.
אָמַר אַבָּיֵי: הֲרֵי אָמְרוּ, קִישּׁוּת שֶׁנְּטָעָהּ בְּעָצִיץ וְהִגְדִּילָה וְיָצָאת חוּץ לֶעָצִיץ – טְהוֹרָה.
הגמרא מציגה דילמה דומה. אביי אומר: החכמים אמרו במשנה (עוקצין ב:ט): במקרה של מלפפון טמא ששתלו בתוך עציץ שאינו נקוב, כך שהמלפפון נחשב תלוש מן הקרקע ומוכשר לקבל טומאה כאוכל, והמלפפון גדל ויצא מעבר לשפת העציץ, כך שחלק מן המלפפון מונח מעל הקרקע, כל המלפפון נחשב מחובר לקרקע ולכן נעשה טהור.
אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן: וְכִי מָה טִיבָהּ לְטַהֵר? אֶלָּא הַטָּמֵא בְּטוּמְאָתוֹ, וְטָהוֹר בְּטׇהֳרָתוֹ.
רבי שמעון אומר: מה טיבה של טומאת המלפפון, שהוא נעשה טהור במקרה כזה? אלא, החלק של המלפפון שנמצא בתוך העציץ וטמא נשאר במצב הטומאה שלו, והחלק של המלפפון שנמצא מחוץ לעציץ וטהור נשאר במצב הטהרה.
בָּעֵי אַבָּיֵי: מַהוּ שֶׁתֵּעָשֶׂה יָד לַחֲבֶרְתָּהּ? תֵּיקוּ.
על בסיס משנה זו, אביי מעלה דילמה לשיטת רבי שמעון: מהי ההלכה אם החלק של המלפפון שמחוץ לעציץ בא במגע עם מקור טומאה? האם החלק של המלפפון שמחוץ לעציץ נחשב יד לחלקו המקביל שבתוך העציץ ומעביר אליו טומאה? הגמרא מסיקה: הדילמה תעמוד בלתי מוכרעת.
אָמַר רַבִּי יִרְמְיָה: הֲרֵי אָמְרוּ הַמִּשְׁתַּחֲוֶה לַחֲצִי דַלַּעַת אֲסָרָהּ, בָּעֵי רַבִּי יִרְמְיָה:
הגמרא מביאה דילמה נוספת המבוססת על שיטתו של רבי שמעון. רבי ירמיה אומר: החכמים אמרו כי מי שמשתחווה לחצי דלעת, ועובד אותה כאלוהות, אוסר את אותו חצי הדלעת בהנאה, כלומר, אסור להפיק ממנו תועלת, מפני שנעבד כעבודה זרה. אולם החצי האחר אינו אסור. על יסוד פסיקה זו, רבי ירמיה מעלה דילמה:
תרגומים שנוצרו על ידי בינה מלאכותית עשויים שלא להיות מדויקים לחלוטין.
למשוב או תיקוני תרגום, צור קשר עם drashot@drashot.ai.
טקסטים מסופקים על ידי Sefaria