חלקים מגופה המטמאים כוללים כזית בשר, איבר שלם, רוב עצמותיה של גופה, ורוב העצמות החיוניות של שלדה, כלומר, רגליה, עמוד השדרה והצלעות. כל אלה מטמאים במגע, במשא ובאוהל. ישנם גם שלושה מקורות של טומאה שנובעים מגופה, שכל אחד מהם מטמא בשתי דרכים אך אינו מטמא בדרך שלישית. ואלו הם: מלוא תרווד רקב מן הגופה, ועצם בגודל שעורה, וגולל ודופק שעליו נשען הגולל.

מלוא כף של אבק מטמא במשא ובאוהל, אך אינו מטמא במגע, שכן אי אפשר לאדם לגעת בכל חלקיקי האבק בו־זמנית. והיכן מבין מקורות הטומאה הללו חלה טומאה באמצעות מגע? היא חלה באחד מאלה שני מקורות הטומאה האחרים, כלומר, עצם בגודל גרגר שעורה וכיסויו או דופנו של קבר.

עצם בגודל של גרגר שעורה מטמאת במשא ובמגע, אך אינה מטמאת באוהל. הלכה זו נמסרה למשה מסיני. והיכן בין מקורות טומאה אלה יש טומאה המועברת באוהל? היא באחד מאלה שני מקורות הטומאה האחרים.

כיסוי קבר וקיר קבר מטמאים במגע ובאוהל, אך אינם מטמאים במשא. הלכה זו אף היא נמסרה למשה מסיני. והיכן בין מקורות טומאה אלה מועברת הטומאה באמצעות משא? הרי זה באחד מאלה שני מקורות הטומאה האחרים. ניתן להסיק מדבריו של רבי שמעון, שכף מלאה עפר מטמאת באוהל אך לא במגע, שהוא חולק על רבי יוסי וסובר שהאהלה אינה מאותה קטגוריה כמו נגיעה.

§המשנה מלמדת: באשר לעצם הירך של נבלה שלא נשחטה ועצם הירך של שרץ, הנוגע בהן כשהן סתומות נשאר טהור, מפני שהעצם עצמה אינה מטמאה. בעניין זה שנו חכמים בברייתא: הכתוב אומר: "הנוגע בנבלתה יטמא עד הערב" (ויקרא יא, לט). המילה "נבלה" מלמדת שהנוגע בנבלה טמא, אבל הנוגע בעצם ירך סתומה אינו.

אפשר היה לחשוב שאפילו מי שנוגע בעצם ירך מנוקבת נשאר טהור. לכן, הפסוק קובע: "הנוגע בנבלתה [benivlatah] יטמא," ומכאן שמי שנוגע בחלק מן הבהמה שדרכו אפשר לגעת בבשר, שיש לו המעמד ההלכתי של נבלה [neveila], הוא טמא, אך מי שנוגע בחלק מן הבהמה שדרכו אי אפשר לגעת בבשר נשאר טהור. לכן, מי שנוגע בשכבת הגנה כגון החלק החיצוני של עצם ירך אטומה אינו נטמא, שכן אי אפשר לגעת במח.

רבי זירא אמר לאביי: אם כן, מי שנוגע בשכבת המגן של נבילה, שדרכה אי אפשר לגעת בבשר הנבילה עצמו, אינו נטמא, בהמה שעדיין בעורה לא תטמא, שהרי אפשר לגעת בעור, שהוא שכבת מגן, אך לא בבשר. השיב אביי: צא וראה כמה נקבים יש בגופה של בהמה שדרכם אפשר לגעת בבשר, כגון העיניים, הנחיריים והפה.

באופן דומה, רב פפא אמר לרבא: אם כך הוא, שמי שנוגע בשכבת המגן של נבלה שדרכה אי אפשר לגעת בבשר הנבלה עצמו אינו נטמא, הכליה של נבלה המכוסה כולה בשומנה לא אמורה לטמא במגע. רבא השיב: בוא וראה כמה גידים יוצאים מן הכליה, שאפשר לגעת בהם.

§המשנה לימדה שההלכה מבחינה בין עצם ירך אטומה לבין עצם ירך מנוקבת של נבלה או של שרץ. לגבי נושא זה, רב אושעיא מעלה דילמה: מהי ההלכה אם אדם התכוון לנקב את עצם הירך אך עדיין לא ניקב אותה? זו הדילמה: האם עצם ירך שחסרה נקיבה נחשבת כמי שחסרה את המעשה הנדרש כדי שתטמא, ולכן היא שומרת על מעמדה כעצם ירך אטומה, או לא?

רבי אושעיא אז פותר את הדילמה: עצם ירך שחסרה נקב אינה נחשבת כחסרה את המעשה הנדרש כדי שתטמא. אם אדם מתכוון לנקב אותה, היא מטמאה מיד.

משנה:ביצת שרץ שבתוכה התפתחו רקמות של עובר, והנוגע בה טהור, מפני שהשרץ הטמא סגור בה סגירה הרמטית. אבל אם ניקב את הביצה בנקב כלשהו, הנוגע בביצה טמא. במקרה של עכבר שגדל מן האדמה וחציו בשר וחציו אדמה, הנוגע בחצי שהוא בשר טמא; הנוגע בחצי שהוא אדמה טהור. רבי יהודה אומר: אפילו הנוגע בחצי שהוא אדמה במקום שהוא סמוך לבשר טמא.

גמרא: המשנה קובעת שבמקרה של ביצה של שרץ שבה התפתחה רקמת עובר, אם היא נקובה אזי הנוגע בה טמא טומאה פולחנית. בעניין זה לימדו חכמים בברייתא: הכתוב אומר: "אלה הטמאים לכם בכל השרץ השורץ; כל הנוגע בהם במותם יטמא עד הערב" (ויקרא יא:לא). הביטוי "הטמאים" מתפרש ככולל את ביצת השרץ ואת עצם הירך של שרץ בקטגוריה של מקורות טומאה.

אפשר היה לחשוב שאפילו ביצה שבה רקמה של עובר לא התפתחה מטמאה. לכן, הפסוק קובע: "השורץ," ומלמד כי כשם שלשרץ יש רקמה מפותחת, כך גם רק ביצת שרץ שבה רקמה של עובר התפתחה מטמאה.

אפשר היה לחשוב שבמקרה של ביצה שבה התפתחה רקמת עובר, היא מטמאת אפילו אם לא נוקבה. לכן, הפסוק קובע: "כל הנוגע" בהם במותם יטמא, ומכאן שכאשר אפשר לגעת בבשר, המגע עושה אדם טמא; אך כאשר אי אפשר לגעת בבשר, האדם נשאר טהור.

וכמה גדול צריך להיות הנקב שלו כדי לטמא את הנוגע בביצה או בעצם הירך? רוחבו צריך להיות כשיעור שערה, שכן אפשר לגעת בפנים של ביצה או של עצם הירך בשערה שלו .

§המשנה מלמדת: במקרה של עכבר שגדל מן האדמה וחציו בשר וחציו עפר, הנוגע בחצי שהוא בשר טמא. רבי יהושע בן לוי אומר בעניין זה: אדם נטמא במקרה כזה רק אם בשר העכבר התפתח לאורך כל גופו של העכבר, מן הראש ועד הרגליים. יש השונים את דברי רבי יהושע בן לוי לגבי הסיפא של המשנה: רבי יהודה אומר: אפילו הנוגע בחצי שהוא עפר במקום שהוא סמוך לבשר טמא. רבי יהושע בן לוי אומר: אדם נטמא במקרה כזה רק אם בשר העכבר התפתח לאורך כל גופו של העכבר.

מי שמלמד את דבריו של רבי יהושע בן לוי לגבי הרישא של המשנה, כל שכן שהוא מלמד אותה הלכה עצמה לגבי הסיפא של המשנה. אבל מי שמלמד את דבריו של רבי יהושע בן לוי לגבי הסיפא של המשנה סבור שהם חלים רק על אותה פסקה, לגבי מי שנוגע בחצי שהוא עפר במקום שהוא סמוך לבשר לפי רבי יהודה. אבל לפי דעת התנא הראשון, שנאמרה ברישא של המשנה, אפילו אם בשר העכבר לא התפתח לכל אורכו של העכבר, הנוגע בחצי של העכבר שהוא בשר טמא.

§החכמים לימדו בברייתא בנוגע לפסוק הבא: "וזה לכם הטמא בשרץ השורץ על הארץ: החולד והעכבר והצב למינהו" (ויקרא יא:כט). מאחר ש"עכבר" נאמר בין השרצים המטמאים, הייתי לומד שאף עכבר הים, כלומר, יצור ימי שמראהו דומה לעכבר, מטמא מפני ששמו הוא גם עכבר. אבל לכאורה, אפשר להסיק את המסקנה ההפוכה בדרך של קל וחומר: הפסוק מחשיב את החולד לטמא ומחשיב את העכבר לטמא. לפיכך, כשם שהחולד הוא מין שגדל ביבשה, כך גם העכבר שאליו מתייחס הפסוק הוא מין שגדל ביבשה; עכבר הים אינו מטמא.

או, אולי לך בדרך זו: הפסוק מחשיב סמור לטמא ומחשיב עכבר לטמא; בהתאם לכך, כשם ש"סמור" מתייחס לכל בעל חיים ששמו סמור, כך גם "עכבר" מתייחס לכל בעל חיים ששמו עכבר, אפילו עכבר ים, שכן שמו הוא גם עכבר. לכן, הפסוק קובע: "על הארץ," ומכאן שעכבר יבשה מטמא, אך עכבר ים אינו מטמא.

אם הלכה זו נלמדת רק מן הביטוי "על הארץ," אפשר שהיינו חושבים שהפסוק מתכוון שכל עכבר, בין עכבר יבשה ובין עכבר ים, מטמא כאשר הוא על הארץ, אבל אם ירד לים אינו מטמא.