ועצם הירך של בהמה קורבנית שנפסלה כפיגול, כלומר, קורבן שנשחט מתוך כוונה לאוכלו לאחר הזמן שנקבע לו, או כנותר, כלומר, חלק מקורבן שנותר לאחר הזמן שהוקצב לאכילתו, בין אם עצמות הירך הללו היו אטומות ולא הייתה גישה אל המוח, ובין אם מנוקבות והייתה גישה אל המוח, הנוגע בהן טמא טומאה פולחנית. הטעם הוא שחתיכת עצם מן המת בגודל גרגר שעורה מטמאה, ועצם של בהמה קורבנית שנפסלה בדרך זו מטמאה במגע מגזירת חכמים.

באשר לעצם הירך של נבלה שלא נשחטה ועצם הירך של שרץ, הנוגע בהן כשהן חתומות נשאר טהור. אם אחת מעצמות הירך הללו הייתה מנוקבת כלשהו, היא מטמאה במגע, שכן במקרה כזה המגע עם העצם כמוהו כמגע עם המוח. מניין נלמד שאפילו לגבי טומאה המועברת על ידי משא יש הבחנה בין עצמות ירך חתומות למנוקבות? הדבר נלמד מן הכתוב, שכן הפסוק אומר: "הנוגע בנבלתה יטמא עד הערב; והנושא את נבלתה יטמא עד הערב" (ויקרא יא:לט–מ), ללמד: מה שנכנס לגדר טומאת מגע, נכנס לגדר טומאת משא; ומה שאינו נכנס לגדר טומאת מגע, אינו נכנס לגדר טומאת משא.

גמרא: המשנה מלמדת שמי שנוגע בעצם הירך של גוויית אדם טמא טומאה פולחנית, בין אם הייתה חתומה ובין אם לאו. הגמרא מסיקה שלגבי מי שנוגע בעצם, כן, הוא טמא, אבל מי שמאהיל על עצם הירך אינו טמא, שכן היא אינה מעבירה טומאה למה שמעליה או למה שנמצא תחת אותו גג.

הגמרא שואלת: מהן הנסיבות? אם יש כזית בשר המחובר לעצם, אזי הוא צריך לטמא באוהל, כלומר, את מה שנמצא תחת אותו גג, גם כן. הגמרא משיבה: המשנה עוסקת במקרה שאין כזית בשר המחובר לעצם.

הגמרא מקשה: אבל אם יש כזית מוח בפנים העצם, הטומאה בוקעת את העצם, כביכול, ועולה מעבר לה. לכן, היה צריך שתטמא גם באוהל. הגמרא מסבירה: המשנה עוסקת במקרה שאין כזית מוח בפנים העצם.

הגמרא מקשה: אבל אם המשנה סבורה כי מוח העצם שבתוך העצם של אדם חי מרפא את הבשר שמבחוץ לעצם, אם כן, מאחר שמוח העצם יכול לשקם את עצמו ולזרז את צמיחת הבשר על העצם, הרי זה איבר גמור. לכן, כפי שהדין הוא בכל חתיכה של איבר גמור, אפילו פחותה מכזית, היה עליה לטמא באוהל גם כן. רב יהודה ברבי חייא אומר: זאת אומרת שהמשנה סבורה כי מוח העצם שבתוך העצם אינו מרפא את הבשר שמבחוץ לעצם.

הגמרא שואלת: לאיזה מקרה פירשת שהמשנה מתייחסת? מדובר במקרה שאין בו כזית של מוח. אם כן, במקרה של בהמת קרבן, מדוע עצם הירך מטמאה? חכמים גזרו שעצמות של בהמת קרבן המחוברות לבשר או שיש בהן מוח שנעשה פיגול או נותר מטמאות את הנוגעים בהן, שכן הן משמשות ידיות או הגנה לבשר או למוח. לעומת זאת, במקרה זה לא ייתכן פיגול או נותר, מפני שיש פחות מכזית בשר או מוח.

ויתרה מזו, אם המשנה דנה במקרה שבו אין כזית מוח, מדוע עצם הירך של נבלת בהמה שלא נשחטה כהלכה ועצם הירך של שרץ מטמאות במקרה כאשר הן היו נקובות?

הגמרא משיבה: זה אינו קשה. הרישא של המשנה, הדנה בעצם הירך של מת, עוסקת במקרה שאין בו כזית מוח. הסיפא של המשנה, הדנה בעצמות הירך של בהמת קרבן, נבלה, ושרץ, עוסקת במקרה שיש בו כזית מוח. ולפי זה, מה התנא של המשנה מלמד אותנו? הוא מלמד אותנו כמה עניינים נפרדים, כדלהלן.

בהפסוק הראשון הוא מלמד אותנו שהמוח שבתוך העצם אינו מרפא את הבשר שמבחוץ לעצם. לגבי עצם הירך של בעלי חיים קורבניים, מה הוא מלמד אותנו? הוא מלמד אותנו שעצם המשמשת כידית או כהגנה לבשר או למוח שנעשו נותר היא בעלת משמעות ומטמאה, כפי שמרי בר אבוה אמר שרבי יצחק אמר: עצמות של בעלי חיים קורבניים ששימשו כידית לנותר, כלומר, שנותר עליהן או בתוכן בשר לאחר הזמן שהוקצב לאכילתו, מטמאות את הידיים של מי שנוגע בהן, כשם שבשר הקורבן שנותר עצמו מטמא את הידיים. מאחר שהעצמות נעשו בסיס לחפץ אסור מעצם טבעו, דינן כדין החפץ האסור עצמו.

לאחר מכן, התנא של המשנה מלמד כי באשר לעצם הירך של נבלה שלא נשחטה, אפילו אם יש בתוכה כזית של מוח, אם היא נוקבה היא כן מטמאה, אך אם היא לא נוקבה, היא אינה מטמאה.

אביי אמר: למעשה, התנא של המשנה סבור כי המוח שבתוך העצם מרפא את הבשר שמבחוץ לעצם. ולגבי הקביעה הנובעת מכך: אם כן, עצם הירך צריכה לטמא גם באוהל, ההסבר הוא שכאן אנו עוסקים במקרה שבו גירד אדם את העצם. לכן, הבשר והמוח אינם יכולים עוד לרפא, והעצם אינה נחשבת איבר שלם הראוי לטמא באוהל.

וְמשנה זו היא בהתאם לדעתו של רבי אלעזר, שכן רבי אלעזר אמר: עצם הירך שגירדה לאורכה טמאה כאבר. אף אם אינה מחוברת לבשר או למוח, עצם שגירדו אותה באופן כזה עדיין יש לה יכולת להתרפא. אבל אם גירדה לרוחבה, לא תתרפא ולכן היא טהורה. והסימן שלך לזכור איזו יכולה להתרפא ואיזו אינה יכולה הוא דקל, שכן אם ניסר אדם רצועה מעץ דקל לאורכו, הוא יכול להתרפא, אבל אם עשה כן לרוחבו, כלומר ניסר רצועה מהיקף העץ, זרימת השרף נפגעת והעץ אינו יכול להתרפא.

ורבי יוחנן אמר: למעשה, המשנה עוסקת במקרה שיש כזית מוח בעצם. והתנא של המשנה גם סובר שהמוח שבתוך העצם מרפא את הבשר שמבחוץ לעצם. ובאשר לקביעה הנובעת מכך: אם כן, העצם צריכה לטמא באוהל, אכן העצם מטמאה באוהל. ולמה מתייחסת המשנה כאשר היא מלמדת שמי שנוגע בעצם טמא? היא מתייחסת גם למי שמאפיל על העצם.

הגמרא שואלת: אבל אם המוח שבתוך העצם מרפא את הבשר שמבחוץ לעצם, מדוע מלמדת המשנה שעצם הירך של נבילה ועצם הירך של שרץ טהורות כאשר לא נוקבו?

רבי בנימין בר גידל אמר כי רבי יוחנן אמר: כאן אנו עוסקים במקרה שיש בו כזית מוח שנתלש ומקרקש בתוך העצם. לעניין טומאה הנגרמת על ידי מת, הטומאה בוקעת את העצם ועולה, ולכן היא מטמאת באוהל. אבל לעניין טומאת נבילה, מאחר שהמוח הוא רופף ומקרקש, הוא לא יעלה ארוכה. לכן, אם העצם נוקבה ואפשר לגעת במוח, העצם אכן מטמאת. אבל אם העצם לא נוקבה היא אינה מטמאת.

לדברי רבי יוחנן, האהלה מכונה במשנה נגיעה. רבי אבין אמר, ויש אומרים שהיה זה רבי יוסי בר אבין שאמר: אף אנו לומדים במשנה גם כן (אהלות ג:א): במקרה של מי שנוגע ביד אחת בחצי זית מן המת ובו בזמן ידו האחרת מאהילה על חצי זית, או שחצי זית של בשר מן המת מאהיל עליו, הוא טמא.

אכן, אם אתה אומר שטומאה במגע וטומאה המועברת באוהל או למי שמאהיל על חלק מן המת הן מושג אחד, הרי משום כך חצי כזית של טומאה שבו נגע וחצי כזית של טומאה שעליו האהיל מצטרפים יחד כדי להוות את השיעור הנדרש של כזית.

אבל אם תאמר שהם שני מושגים, כיצד הם יכולים להצטרף יחד? והרי לא למדנו באותה משנה (אהלות ג:א): זה הכלל: כל דברים טמאים החסרים את השיעור הנדרש כדי שתהיה להם טומאה בפני עצמם, שהם ממושג אחד מצטרפים יחד והם טמאים; ואם הם משני מושגים, אינם מצטרפים יחד ונשארים טהורים? לכאורה, נגיעה והאהלה על מת יוצרות אותו סוג של טומאה, ולכן האהלה נקראת כאן במשנה נגיעה.

הגמרא מקשה: אלא, מה היא האפשרות האחרת? האם זהו מושג אחד הכולל גם מגע וגם האהלה? אמור את הסיפא של המשנה במסכת אהלות: אבל