עוֹלַת הָעוֹף לְרַבִּי אֶלְעָזָר בְּרַבִּי שִׁמְעוֹן לִיגְזַר, דִּילְמָא לָא אָתֵי לְמֶעְבַּד רוֹב שְׁנַיִם.
כך גם, בנוגע לעולת העוף לפי דעתו של רבי אלעזר בן רבי שמעון, הסבור שיש צורך למלוק רק את רובם של שני סימנים בעורף כדי להכשירה לקרבן, יגזור על מליקת רובם של שני סימניםשמא יבוא שלא לעשות את המליקה על רובם של שני סימנים, אלא רק על מחציתם.
אֲמַר לֵיהּ רַב יוֹסֵף: דְּקָא אָמְרַתְּ גְּזֵירָה שֶׁמָּא יֹאמְרוּ טְבִילָה בַּת יוֹמָא עוֹלָה – קִרְעָהּ מוֹכִיחַ עָלֶיהָ.
רב יוסף השיב לשתי הפירכות של רבה ואמר לו: לגבי מה שאמרת, שצריך גזירה דרבנן אפילו ביחס לבגד שהוטבל באותו יום, שמא הרואים יאמרו שטבילת בגד באותו יום מספיקה, אין מקום לחשש זה. זאת משום שהקרע שבו מוכיח שהבגד טהור מחמת הקרע, ולא מפני שמותר ללבוש בגד טבול בשעה שאוכלים מאכל טהור לפני השקיעה.
וּדְקָא אָמְרַתְּ, עוֹלַת הָעוֹף לְרַבִּי אֶלְעָזָר בְּרַבִּי שִׁמְעוֹן לִיגְזַר – כֹּהֲנִים זְרִיזִים הֵן.
ואשר לעניין מה שאמרת, שביחס לעולת העוף לפי דעתו של רבי אלעזר, בנו של רבי שמעון, יגזור הוא על מליקת רוב הסימנים שמא לא ימלוק את הרוב, באמת אין מקום לחשש זה. רב יוסף מסביר: הטעם שאין חוששים הוא שמליקה נעשית על ידי הכוהנים, שהם זריזים במצוות.
תָּא שְׁמַע: הַמַּפְשִׁיט בַּבְּהֵמָה וּבַחַיָּה, בַּטְּמֵאָה וּבִטְהוֹרָה, בַּדַּקָּה וּבַגַּסָּה, לְשָׁטִיחַ – כְּדֵי אֲחִיזָה.
הגמרא מציעה: בוא ושמע הפרכה להסברו של רבה בר אבוה למשנה במסכת כלים מן המשנה כאן: במקרה של מי שפושט בהמה או חיה, בהמה טמאה או בהמה טהורה, בהמה קטנה או בהמה גדולה, אם הוא פושט את הבהמה לשם שימוש בעור כשטיח, המעמד ההלכתי של העור נשאר כמעמד של בשר עד שפשט כדי אחיזה מן העור.
הָא יָתֵר מִכְּדֵי אֲחִיזָה – טָהוֹר, אַמַּאי? לִיגְזַר, דִּילְמָא לָא אָתֵי לְמֶעְבַּד אֶלָּא כְּדֵי אֲחִיזָה, וְקָא נְגַע בְּטוּמְאָה, וְקָא מְטַהֲרִינַן לֵיהּ!
הגמרא מסיקה: אבל לאחר שאדם הפשיט יותר מכדי אחיזה מן העור, העור טהור. מדוע כך? יגזרו חכמים שגם עור שהופשט יותר מכדי אחיזה יהיה מקבל טומאה, שמא מי שמתכוון להפשיט יותר מכדי אחיזה יבוא להשלים רק כדי אחיזה, והוא בכך נוגע במקור טומאה, ואנו עלולים בטעות לחשוב אותו לטהור.
אִי בְּטוּמְאָה דְּאוֹרָיְיתָא – הָכִי נָמֵי, הָכָא בְּמַאי עָסְקִינַן? בְּטוּמְאָה דְּרַבָּנַן.
הגמרא משיבה: אילו המשנה הייתה עוסקת בטומאה מדין תורה, אכן החכמים היו גוזרים גזירה כזו. אך כאן אנו עוסקים בטומאה מדברי חכמים, ולכן החכמים לא גזרו גזירה כזו.
תִּינַח טָמֵא בַּטְּהוֹרָה, טָהוֹר בִּטְמֵאָה – טוּמְאָה דְּאוֹרָיְיתָא הִיא! בִּטְרֵפָה.
הגמרא מקשה: לפי תשובה זו, המקרה במשנה של אדם טמא המפשיט בהמה טהורה מובן היטב. אפשר שמדובר במקרה של טומאה מדברי חכמים. אבל בכל מקרה של אדם טהור המפשיט בהמה טמאה, כלומר נבלת בהמה שלא נשחטה, הטומאה של הבהמה היא מדין תורה. לכן, במקרה כזה היה על חכמים לגזור גזירה. הגמרא מסבירה: המקרה שנלמד במשנה של אדם המפשיט בהמה טמאה מתייחס לבהמה טהורה שנשחטה כראוי, אך לאחר השחיטה נמצא בבהמה פצע שהיה גורם לה למות בתוך שנים עשר חודש, ובכך נעשתה טרפה. בהמה כזו מטמאה מדברי חכמים.
טְרֵפָה בַּת טַמּוֹיֵי הִיא? אִין, כְּדַאֲבוּהּ דִּשְׁמוּאֵל, דְּאָמַר אֲבוּהּ דִּשְׁמוּאֵל: טְרֵפָה שֶׁשְּׁחָטָהּ מְטַמְּאָה בְּמוּקְדָּשִׁין.
הגמרא שואלת: האם בהמה טהורה שנמצאה טרפה מסוגלת לטמא? הגמרא משיבה: כן, בהתאם לדעתו של אביו של שמואל, שכן אביו של שמואל אמר: טרפה שנשחטה מטמאה מדברי חכמים אם היא בהמת קודשים. בהתאם לכך, המשנה עוסקת במקרה של בהמת קודשים שנמצאה טרפה.
תָּא שְׁמַע: רַבִּי דּוֹסְתַּאי בֶּן יְהוּדָה מִשּׁוּם רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: הַמַּפְשִׁיט בִּשְׁרָצִים – חִבּוּר, עַד שֶׁיַּפְשִׁיט אֶת כּוּלּוֹ.
הגמרא מציעה: בוא ושמע הפרכה להסברו של רבה בר אבוה למשנה במסכת כלים מתוך ברייתא (תוספתא ח:יט): רבי דוסתאי בן יהודה אומר משום רבי שמעון: לגבי מי שפושט את עורם של שרצים, עורם נחשב כבעל חיבור עם הבשר, והוא מטמא בטומאת שרץ עד שיפשוט את בעל החיים בשלמותו.
הָא בְּגָמָל – אֵינוֹ חִבּוּר.
הגמרא מסיקה: הלכה זו חלה רק בנוגע לשרצים, אבל בנוגע לגמל או לשאר בעלי חיים שאינם כשרים, כאשר העור הופשט יותר משיעור אחיזה, אין הוא נחשב כבעל חיבור לבשר והוא טהור, אף על פי שכאשר הופשט שיעור אחיזה הוא טמא. לכאורה, אין גזירה דרבנן שאפילו עור שהופשט יותר משיעור אחיזה מטמא, שמא מי שמתכוון להפשיט יותר משיעור אחיזה יבוא להפשיט רק שיעור אחיזה, בניגוד לדעתו של רבה בר אבוה.
לָא תֵּימָא הָא בְּגָמָל אֵינוֹ חִבּוּר, אֶלָּא אֵימָא: בְּעוֹר שֶׁעַל הַצַּוָּאר אֵינוֹ חִבּוּר, וְרַבִּי יוֹחָנָן בֶּן נוּרִי הִיא.
הגמרא דוחה הוכחה זו: אל תאמר שאמירה זו מלמדת שלגבי גמל, כאשר מפשיטים את העור יותר מכדי אחיזה, אין הוא נחשב כבעל חיבור לבשר. אלא אמור שאמירה זו מלמדת שרק לגבי שרץ נחשב העור כבעל חיבור לבשר עד שמפשיטים את החיה כולה. אבל לגבי נבלת גמל ושאר בעלי חיים שאינם כשרים, במקרה שבו מבקשים לעשות נאד ומתחילים להפשיט מן הרגליים, אם הסיר את כל העור חוץ מהעור שעל הצוואר, אין הוא נחשב כבעל חיבור לבשר, ודבר זה הוא בהתאם לדעתו של רבי יוחנן בן נורי האמורה במשנה.
אָמַר רַב הוּנָא מִשּׁוּם רַבִּי שִׁמְעוֹן בְּרַבִּי יוֹסֵי: לֹא שָׁנוּ אֶלָּא שֶׁלֹּא שִׁיֵּיר בָּהּ כְּדֵי מַעְפּוֹרֶת, אֲבָל שִׁיֵּיר בָּהּ כְּדֵי מַעְפּוֹרֶת – חִבּוּר.
§הגמרא חוזרת לדון, ולהגביל את היקף, המשנה שהובאה קודם לכן (Kelim 28:8): במקרה של בגד טמא בטומאה פולחנית שהתחילו לקרוע, משנקרע רוב הבגד, שני החלקים שוב אינם נחשבים כבעלי חיבור, והבגד טהור. רב הונא אומר בשם רבי שמעון, בנו של רבי יוסי: המשנה לימדה שבגד טמא, שרובו נקרע, שוב אינו טמא רק כאשר לא השאירו בלתי קרוע חלק מן הבגד שהוא בשיעור מטפחת. אבל אם השאיר חתיכה בלתי קרועה שהיא בשיעור מטפחת, יש בה כדי להיחשב חיבור, והבגד נשאר טמא בטומאה פולחנית.
אָמַר רֵישׁ לָקִישׁ: לֹא שָׁנוּ אֶלָּא טַלִּית, אֲבָל עוֹר – חֲלִים. וְרַבִּי יוֹחָנָן אָמַר: אֲפִילּוּ עוֹר נָמֵי לָא חֲלִים.
ריש לקיש אמר: המשנה שנתה רק לגבי בגד טמא, שרובו נקרע, שאינו טמא עוד, אבל עור טמא שנקרע באופן כזה נשאר טמא, מפני שהוא ניתן לתיקון. ורבי יוחנן אמר: אפילו עור שנקרע באופן כזה אינו טמא עוד, מפני שהוא אינו ניתן לתיקון.
אֵיתִיבֵיהּ רַבִּי יוֹחָנָן לְרֵישׁ לָקִישׁ: עוֹר טָמֵא מִדְרָס, חִישֵּׁב עָלָיו לִרְצוּעוֹת וְסַנְדָּלִים – כֵּיוָן שֶׁנָּתַן בּוֹ אִיזְמֵל טָהוֹר, דִּבְרֵי רַבִּי יְהוּדָה. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: עַד שֶׁיַּמְעִיטֶנּוּ מֵחֲמִשָּׁה טְפָחִים. כִּי מְמַעֵיט לֵיהּ מִיהָא טָהוֹר, אַמַּאי? לֵימָא חֲלִים!
רבי יוחנן הקשה על דעתו של ריש לקיש ממשנה (כלים כו:ט): במקרה של עור שהוא טמא בטומאת מדרס, אם הבעלים התכוון לגבי העור לעשותו לרצועות ולסנדלים, כאשר הוא מעביר איזמל [izmel] על העור, העור נעשה טהור; זהו דבריו של רבי יהודה. וחכמים אומרים: העור אינו נעשה טהור עד שהוא ממעט את גודל העור לשיעור של פחות מחמישה טפחים. מכל מקום, כאשר הוא ממעט את העור לשיעור של פחות מחמישה טפחים, הכול מסכימים שהוא נעשה טהור. מדוע כך הוא? נאמר שלפי דעתו של ריש לקיש העור לא היה צריך להיעשות טהור, שהרי הוא ניתן לתיקון.
כִּי קָאָמְרִי דַּחֲלִים, הֵיכָא דְּקָא צָרֵי לֵיהּ לְהֶדְיָא, הָכָא בְּמַאי עָסְקִינַן – בִּמְקַצֵּעַ וּבָא לוֹ דֶּרֶךְ סְבִיבוֹתָיו.
ריש לקיש השיב לרבי יוחנן: כאשר אמרתי שעור קרוע ניתן לתיקון, התכוונתי למקרה שבו אדם חתך את העור בקו ישר. לעומת זאת, כאן אנו עוסקים במקרה שבו אדם חתך את העור בצורה מעגלית. במקרה כזה, העור אינו ניתן לתיקון.
מֵתִיב רַבִּי יִרְמְיָה: הַמַּפְשִׁיט בַּבְּהֵמָה וּבַחַיָּה, בַּטְּהוֹרָה וּבַטְּמֵאָה, בַּדַּקָּה וּבַגַּסָּה, לְשָׁטִיחַ כְּדֵי אֲחִיזָה – הָא יָתֵר מִכְּדֵי אֲחִיזָה טָהוֹר, וְאַמַּאי? לֵימָא חֲלִים! תַּרְגְּמַהּ רַבִּי אָבִין: רִאשׁוֹן רִאשׁוֹן עוֹשֶׂה נִיפּוּל.
רבי ירמיה מעלה קושיה על דעתו של ריש לקיש מן המשנה: במקרה של הפושט בין בהמה ובין חיה, טהורה ובין טמאה, דקה ובין גסה, אם הוא פושט את הבהמה לשם שימוש בעור כשטיח, המעמד ההלכתי של העור נשאר כמעמד של בשר עד שיפשוט כדי אחיזה. רבי ירמיה מסיק: אבל משעה שפשט יותר מכדי אחיזה, העור טהור. אבל לפי ריש לקיש, מדוע כך הוא? נאמר שהעור ניתן לתיקון, כלומר, אפשר לתופרו בחזרה. רבי אבין פירש את המשנה והסביר שחתיכה אחר חתיכה, כלומר, כל חתיכה שנפשטת נחשבת כנפולה ומנותקת מן הבשר, שכן לעולם לא תחובר שוב לבשר, שלא כמו במקרה של עור קרוע, שאפשר לתופרו שוב יחד.
מֵתִיב רַב יוֹסֵף: עוֹר שֶׁעַל הַצַּוָּאר, רַבִּי יוֹחָנָן בֶּן נוּרִי אוֹמֵר אֵינוֹ חִבּוּר. אַמַּאי? הָא חֲלִים וְקָאֵי!
רב יוסף מקשה על דעתו של ריש לקיש מפסיקה אחרת במשנה: באשר לעור שעל הצוואר, רבי יוחנן בן נורי אומר: אין הוא נחשב חיבור לבשר, שכן העור מחובר רק ברפיון לצוואר עצמו, והוא טהור. לשיטת ריש לקיש, מדוע כך הוא? האם אין העור קיים במצבו המתוקן, כלומר, האם אינו עדיין מחובר לצוואר עצמו? אם עור טמא שנקרע וניתן לתקנו נשאר טמא, ודאי שזו צריכה להיות ההלכה לגבי עור שמעולם לא זז ממצבו הראשוני.
אֲמַר לֵיהּ אַבָּיֵי: אֵימָא סֵיפָא, וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: חִבּוּר.
אביי אמר לרב יוסף: במקום להקשות על דעתו של ריש לקיש בשל דבריו של רבי יוחנן בן נורי, אמור את הסיפא של המשנה: וחכמים אומרים: עור המכסה את הצוואר נחשב כבעל חיבור לבשר, אמירה התומכת בדעתו של ריש לקיש לפי שיטתך.
אֶלָּא אָמַר אַבָּיֵי: בְּשׁוֹמֵר הֶעָשׂוּי לִנָּתֵק מֵאֵלָיו קָא מִיפַּלְגִי, מָר סָבַר: הָוֵי שׁוֹמֵר, וּמָר סָבַר: לָא הָוֵי שׁוֹמֵר.
אלא, אביי אמר: המחלוקת בין ריש לקיש לרבי יוחנן אינה נוגעת למחלוקת שבמשנה בין רבי יוחנן בן נורי לחכמים. במשנה, הם נחלקים לגבי האם תוספת, כגון עור הצוואר, אשר מגינה על הבשר אך עשויה להינתק מעצמה, נחשבת להגנה. חכם אחד, כלומר החכמים, סובר שהיא נחשבת להגנה, ואילו חכם אחד, רבי יוחנן בן נורי, סובר שהיא אינה נחשבת להגנה.
מֵתִיב רַבִּי יִרְמְיָה: תַּנּוּר שֶׁנִּטְמָא כֵּיצַד מְטַהֲרִין אוֹתוֹ? חוֹלְקוֹ לִשְׁלֹשָׁה, וְגוֹרֵר אֶת הַטְּפֵילָה
רבי ירמיה מעלה קושיה על דעתו של ריש לקיש ממשנה (Kelim 5:7): לגבי תנור שנטמא, כיצד מטהרים אותו? מחלקים את התנור לשלושה חלקים ומגרדים את שכבת הטיח המקיפה את התנור
תרגומים שנוצרו על ידי בינה מלאכותית עשויים שלא להיות מדויקים לחלוטין.
למשוב או תיקוני תרגום, צור קשר עם drashot@drashot.ai.
טקסטים מסופקים על ידי Sefaria