הגמרא מקשה: שהרחמן יכתוב את האיסור על צריכת המיץ, הרוטב והשמרים של שרצים, ויבואו אלה ההלכות של אכילת חֵלֶב אסור שנעשה נוזלי, חמץ שנמס, ונבלת עוף שניתכה ויילמדו ממנו. התורה אינה צריכה לומר את אותן הלכות במפורש.

הגמרא מסבירה: לא ניתן ללמוד את אותן הלכות בדרך זו מפני שאפשר להפריך את הלימוד הזה: מה מיוחד בשרצים? הם מיוחדים בכך שטומאתם מועברת בכל שהוא. ואילו אותן הלכות האחרות, לעומת זאת, אינן חלות על פחות מכזית.

§הגמרא ממשיכה לבחון את המקור למעמדם של נוזלים ביחס להלכות שונות על בסיס מה שנלמד בברייתא: בנוגע לטבל; ולתבואה החדשה של השנה, האסורה עד לאחר הקרבת העומר בשישה עשר בניסן (ראו ויקרא כג:יד); ולהקדש; ולתוצרת של שנת השמיטה לאחר הזמן הקבוע שבו יש לבערה מן הבית; ולכלאים, כלומר, תוצרת של כרם שנזרעו בו דגנים; לגבי כל אלה, אסור לצרוך נוזל היוצא מהם כשם שאסור לצרוך אותם עצמם. הגמרא שואלת: מנין לנו לגזור הלכה זו?

ואם תאמר: יילמדו איסורים אלה מאלה האיסורים של אכילת הנוזל הזב מבעלי חיים שרצים, חֵלֶב שניתך, לחם חמץ שנמס, ונבלות עוף שניתכו, אפשר להשיב שגזירה שווה זו ניתנת להפרכה. מה מיוחד באלה האיסורים? הם מיוחדים בכך שכל אחד מהם הוא איסור המתפתח מאליו בלא כל התערבות אנושית, בניגוד לאיסורים שבברייתא, שאינם בהכרח חולקים יסוד זה של חומרה.

לכן, מסתבר היטב לגזור את האיסור על צריכת נוזלים שיצאו ממוצק במקום שהאיסור הוא כזה שמתפתח מאליו, כגון טבל, התבואה החדשה, פירות שנת השמיטה וכלאים. אבל לגבי תוצרת מוקדשת, שבה האיסור אינו מתפתח מאליו אלא רק לאחר שאדם מקדיש את התוצרת, מניין לנו לגזור שאסור לצרוך את הנוזל היוצא מן התוצרת כשם שאסור לצרוך את התוצרת עצמה?

הגמרא משיבה: אנו לומדים הלכה זו מן המקרה של ביכורים. אכילת ביכורים היא איסור שאינו חל מאליו, שכן הבעלים חייב להפריש את הביכורים. ואכילת הנוזל היוצא מן הביכורים אסורה כאכילת הפרי עצמו. הגמרא שואלת: ומניין אנו לומדים הלכה זו לגבי הביכורים עצמם?

הגמרא משיבה שאת הביכורים ניתן להביא כיין, כפי שרבי יוסי מלמד: הפסוק קובע לגבי ביכורים: "ולקחת מראשית כל פרי האדמה, אשר תביא מארצך" (דברים כו:ב). מאחר שהפסוק מזכיר פרי, הדבר מלמד כי עליך להביא פרי ממש, ואינך רשאי להביא את הביכורים בצורת משקאות. אבל אם אדם הביא ענבים וכבר סחט אותם ליין, מניין שנלמד שיצא ידי חובתו? הפסוק קובע: "תביא מארצך." מונח מיותר זה בא ללמד שאם אדם מביא יין למצוות ביכורים, יצא ידי חובתו.

אך ניתן להפריך גזירה זו ממקרה הביכורים: מה מיוחד בביכורים? הם מיוחדים בכך שהם מחייבים אמירה של הקטע הפותח: "אבי אובד ארמי" (דברים כו:ה), והנחה של הפירות במקדש, בעוד שאין דרישות כאלה קיימות לגבי תוצרת מוקדשת.

אלא, ניתן ללמוד את האיסור על צריכת הנוזל היוצא מתוצרת מוקדשת מן האיסור על צריכת נוזל היוצא מתרומה, כלומר, החלק מן התוצרת שהוקצה לכהן.

הגמרא שואלת: ומנין לנו לגזור הלכה זו לגבי תרומה עצמה? הגמרא משיבה: הדבר נלמד מן העובדה שתרומה הוקשה לביכורים, שכן נאמר: "לא תוכל לאכול בשעריך מעשר דגנך ותירשך ויצהרך ובכורות בקרך וצאנך וכל נדריך אשר תדור ונדבותיך ותרומת ידך" (דברים יב:יז), ואמר מר לגבי הביטוי "ותרומת ידך" שאלו הם הביכורים. מאחר שהפסוק משתמש במונח "תרומה" לגבי ביכורים, הלכה של תרומה הוקשה להלכה של ביכורים: כשם שמשקה היוצא מן הביכורים אסור כפרי עצמו, כך גם משקה היוצא מן התרומה אסור כתוצרת עצמה. לפיכך, האיסור על צריכת המשקה היוצא מתוצרת מוקדשת נלמד מתרומה.

הגמרא דוחה גזירה שווה זו מן teruma: מה מיוחד בעניין teruma? שהיא מיוחדת בכך שזר חייב בידי שמים בעונש מיתה על אכילת teruma, וכן עליו להשיב את שווי התבואה שאכל, ולהוסיף חומש מערכה כקנס. צד חומרה זה אינו קיים לגבי מי שאוכל תבואה מוקדשת.

אלא, ניתן ללמוד את האיסור על צריכת הנוזל היוצא מתוצרת מוקדשת מתרומה ומביכורים גם יחד. הגמרא דוחה לימוד זה: מה מיוחד בתרומה ובביכורים? הם מיוחדים בכך שזר חייב בידי שמים מיתה על אכילת תרומה או ביכורים, וכן עליו להשיב את שווי התוצרת שאכל, ולהוסיף חומש על ערכה כקנס. אין הדבר כן לגבי מי שאוכל תוצרת מוקדשת.

אלא, האיסור על צריכת הנוזל היוצא מתוצרת מקודשת נלמד מן התרומה ומאחד מן האיסורים הללו, כלומר, נבלת עוף שנימוחה או חמץ שנמס; או שאפשר ללומדו מן הביכורים ומאחד מן האיסורים הללו.

§הגמרא מרחיבה על ההשוואה בין תרומה לבין ביכורים בנוגע להלכה שמעמדו של נוזל היוצא מן התוצרת הוא כמעמד התוצרת עצמה, והיא מסבירה את מה שלמדנו במשנה (תרומות יא:ב): אם זר אכל דבש תמרים, או יין תפוחים, או חומץ העשוי מענבי סתיו הגדלים ננסיים בסוף העונה ואינם ראויים לייצור יין, או כל אחד משאר סוגי המיץ העשוי מפירות תרומה, רבי אליעזר מחייב אותו לשלם את הקרן וחומש נוסף, כמו הקנס למי שאכל את תוצרת התרומה עצמה. ורבי יהושע פוטר אותו מתשלום.

הגמרא מסבירה: ביחס למה עיקרון חולקים רבי אליעזר ורבי יהושע ? הם חולקים ביחס לעקרונות המסדירים את תהליך גזירת הלכה אחת מהלכה אחרת הלכה. אחד סובר את העיקרון הפרשני: למד ממנה, ושוב ממנה, כלומר, כאשר מקרה אחד נלמד ממקרה אחר, כל פרטי מקרה המקור חלים על המקרה האחר; ואחד סובר את העיקרון: למד ממנה אך פרש את ההלכהלפי מקומה שלה, כלומר, גוזרים רק את העיקרון היסודי של מקרה המקור, ואילו כל שאר היבטי מקרה המקור אינם חלים על המקרה הנדון.

כפי שרבי אליעזר סבור: למד ממנו, ושוב ממנו. כשם שלגבי ביכורים, דינו של הנוזל היוצא מהם הוא כדין הפרי עצמו, כך גם לגבי תרומה, דינו של הנוזל היוצא ממנה הוא כדין הפרי עצמו. ושוב למד ממנו: כשם שההלכה של ביכורים כוללת לא רק זיתים וענבים אלא אף מינים אחרים של תוצרת משבעת המינים שבהם נשתבחה ארץ ישראל, ודינו של הנוזל היוצא מאותה תוצרת הוא כדין הפרי עצמו, כך גם לגבי תרומה, אף על פי שרק שמן ויין הם הנוזלים שחייבים להפריש מהם תרומה, אף נוזל היוצא ממינים אחרים של תוצרת שהוקדשה כתרומה, מלבד זיתים וענבים, דינו כדין הפרי עצמו.

ורבי יהושע סבור: למד מכך כי כשם שלעניין ביכורים דינו של הנוזל היוצא מהם הוא כדין הפרי עצמו, כך גם לעניין תרומה, דינו של הנוזל היוצא ממנה הוא כדין הפרי עצמו. אלא פרש את ההלכהלפי מקומה שלה: כשם שבמקרה של נוזלים המקודשים כתרומה, לעניין יין ושמן, כן, הם בכלל, אבל אחרים אינם נכללים, כך גם במקרה של נוזל היוצא מןהתרומה, כשם שלעניין יין ושמן, כן, הם כדין הפרי עצמו, אבל כל סוג אחר של נוזל היוצא מן התרומה אינו כדין הפרי עצמו. לפיכך, רבי יהושע פוטר זר שאכל אחד מן המשקאות הנזכרים במשנה.

הגמרא מצטטת את מה שלמדנו במשנה (תרומות יא:ג): מותר להביא משקאות העשויים מביכורים לבית המקדש רק במקרה של מה שיוצא מן הזיתים, כלומר שמן, או מן הענבים, כלומר יין. הגמרא שואלת: בהתאם לדעת מי היא אותה משנה?

הגמרא משיבה: זהו בהתאם לדעתו של רבי יהושע, שאומר: למדים ממנו אך מפרשים את ההלכהלפי מקומה שלה עצמה. הוא לומד את ההלכה של משקה היוצא מן התרומה מביכורים רק לגבי יין ושמן, ובכיוון ההפוך, הוא לומד את ההלכהשל משקה היוצא מן הביכורים מן התרומה. לכן, אף לגבי ביכורים, מעמדו של משקה היוצא מן הפרי הוא כשל הפרי עצמו רק לגבי יין ושמן. אך לפי דעתו של רבי אליעזר, הסובר שההלכה של משקה היוצא מן התרומה נלמדת מביכורים אף לגבי סוגי פירות אחרים מלבד ענבים וזיתים, בניגוד לאמור באותה משנה, אפשר להביא למקדש משקאות שנסחטו מביכורים אחרים מלבד יין ושמן.

הגמרא מצטטת את מה שלמדנו באותה משנה (תרומות יא:ג): אדם לוקה ארבעים מלקות משום שתיית המיץ שנסחט מערלה, כלומר, פרי של עץ בשלוש השנים הראשונות לאחר נטיעתו, רק על מה שיוצא מן הזיתים או מן הענבים. הגמרא שואלת: בהתאם לדעתו של מי היא אותה משנה?

הגמרא משיבה: זהו בהתאם לדעתו של רבי יהושע, שאומר: למדים ממנו אך מפרשים את ההלכהלפי מקומה שלה, והוא לומד את ההלכהשל נוזל היוצא מביכורים מן התרומה. לכן, אף ביחס לביכורים, מעמדו של נוזל היוצא מן הפרי הוא כשל הפרי עצמו רק לגבי יין ושמן.