הגמרא שואלת: מדוע מניחים שאם הפסוק אינו נצרך לעניין הגנה על נבילה, יש להחילו על עניין יד בכלל? אמור שאם הפסוק אינו נצרך לעניין הגנה על נבילה, החֵל אותו על עניין הגנה בכלל לגבי אוכל. אף על פי שכבר נאמר: "על כל זרע זרוע" (ויקרא יא:לז), יש צורך בשני פסוקים כדי ללמד את ההלכה של הגנה לגבי אוכל: פסוק אחד ללמד שהגנה מביאה טומאה ופסוק אחד ללמד שהגנה מצטרפת עם האוכל כדי להשלים את השיעור הנדרש להעברת טומאה. אבל אין מקור שממנו ניתן ללמוד שיד מביאה טומאה.

הגמרא משיבה: ההלכה שיד מכניסה טומאה אינה נלמדת מן הפסוק המיותר הכתוב לגבי טומאת נבילה. אלא, יש לחזור לביאור שהוצע בתחילה, כלומר, שהוא כתוב לגבי טומאת אוכלין: "טמא הוא לכם" (ויקרא יא, לח), שממנו נלמד שכל חלק הנצרך לשימושכם באוכל מטמא, ובכלל זה ידות. נשאלה שאלה לגבי דרשה זו: אמור שפסוק זה מלמד שיד מוציאה טומאה אך לא שהיא מכניסה טומאה. הגמרא מציעה: שאלה זו אינה קשה. מלכתחילה, כאשר ההלכה של יד נכתבה: "וכי יותן מים על זרע ונפל מנבלתם עליו טמא הוא לכם" (ויקרא יא, לח), הרי היא כתובה בהקשר של הכנסת טומאה. לכן מוסק בקל וחומר שיד מוציאה טומאה מן ההלכה שהיא מכניסה טומאה, ונלמד בקל וחומר מן הלכות יד ששומר גם מכניס וגם מוציא טומאה. וכן נלמד ששומר מצטרף עם האוכל לשיעור הנדרש כדי לטמא ממה שכתוב: "על כל זרע זרוע".

הגמרא שואלת: אבל אם כן, למה לי הפסוק ללמד את ההלכה של הגנה לגבי נבילה, כפי שנאמר: "יטמא" (ויקרא יא:לט)? הגמרא משיבה: יש בכך צורך לגופו של עניין, ללמד שהלכת ההגנה חלה על טומאת נבילה.

הגמרא שואלת: ולגבי איזוהלכה נאמר הדבר הזה? אם הוא מלמד שההגנה מצטרפת עם הנבילה כדי להשלים את השיעור הנדרש לטמא, הרי אמרת במשנה שההגנה אינה מצטרפת עם הנבילה כדי להשלים את השיעור הנדרש לטמא. אם הוא מלמד שההגנה מכניסה ומוציאה את טומאת הנבילה, אין צורך בפסוק ללמד הלכה זו, משום שהיא נלמדת בקל וחומר מן ההלכות של יד. הגמרא משיבה: לפעמים יש דבר שאפשר ללמוד בקל וחומר, ואף על פי כן הכתוב בכל זאת טרח וכתב אותו במפורש.

הגמרא מקשה: אם כן, ניתן לשאול: באשר להגנה בכלל, כלומר, באשר לאוכל, נקבע שאין צורך בפסוק כדי ללמד שהיא מכניסה ומוציאה טומאה, ולכן הפסוק מלמד שההגנה מצטרפת עם האוכל כדי להוות את השיעור הנדרש להטמא. אומר לך אני תחת זאת שהפסוק מלמד שההגנה מכניסה טומאה, והטעם שהפסוק מלמד הלכה זו אף על פי שניתן היה להסיקה מקל וחומר הוא משום שלפעמים יש דבר שאפשר להסיקו מקל וחומר והפסוק אף על פי כן טורח וכותבו במפורש.

הגמרא משיבה: כאשר ניתן לפרש את הפסוק באופן שנלמד ממנו חידוש, אנו מפרשים אותו באופן זה ואיננו קובעים שהפסוק מלמד דבר שהיה יכול להילמד בקל וחומר.

הגמרא חוזרת להצעה הקודמת ללמוד שיד מכניסה טומאה מן הפסוק העוסק בשמירה של נבילה, על סמך הסברה שאם הפסוק אינו נצרך לעניין שמירה של נבילה, יש להחילו על עניין יד בכלל. קודם לכן הקשתה הגמרא על דרשה זו: אם הפסוק אינו נצרך לעניין שמירה לטומאת נבילה, יש להחילו על עניין שמירה בכלל. רב חביבה אמר בתשובה: ההלכה של שמירה של נבילה שונה מפני שהיא מכניסה ומוציאה טומאה אך אינה מצטרפת עם הנבילה לשיעור הנדרש כדי לטמא. מאחר שהשמירה משמשת כיד בכך שהיא רק מכניסה ומוציאה טומאה, אנו מחילים את חידושה על ההלכות של יד ולא על ההלכות של שמירה.

§כבר נגזר קודם לכן שהקליפה מצטרפת עם האוכל להשלים את השיעור הנדרש לטמא, מן הכתוב: "על כל זרע זרוע אשר יזרע" (ויקרא יא:לז), המלמד שכל הזרע מקבל טומאה פולחנית כשהוא במצב שבו דרכם של בני אדם להוציאו לשדה לזריעה, כגון חיטה ושעורה בקליפותיהן. רב יהודה בר ישמעאל מקשה על כך ממה ששנינו במשנה (עוקצין ב:ג): בליטת הרימון מצטרפת עם הרימון להשלים לשיעור כביצה הנדרש לטמא, מפני שהיא מגינה על הפרי. אבל פרחו אינו מצטרף עם הרימון לעניין זה, מפני שאינו מגן על הפרי; אלא הוא מגן על מגינו של הפרי.

רב יהודה בר ישמעאל שואל: ומדוע הבליטה מצטרפת עם הרימון כדי להוות שיעור של כביצה? קרא כאן שהפסוק אומר: "על כל זרע זרוע," ומכאן שכל הזרע מקבל טומאה כאשר הוא במצב שבו רגילים להוציאו לשדה לזריעה. אבל רימונים אינם נלקחים בדרך כלל לשדה לזריעה עם הבליטות שלהם, שכן בדרך כלל נוטעים אותם בשדה כשתילים.

ויתרה מזו, ניתן להקשות על דרשה זו ממה שלמדנו במשנה: העור והרוטב הקרוש הדבוק לבשר, והתבלינים, ושיירי הבשר, והעצמות, והגידים, והחלק התחתון של הקרניים, והחלק של הפרסות, כולם מצטרפים יחד עם הבשר להשלים לשיעור כביצה כדי לטמא טומאת אוכלין. מנין אנו למדים שהגנות אלו, אף על פי שאינן נזרעות יחד עם האוכל, מצטרפות יחד עם האוכל להשלים את השיעור הנדרש כדי לטמא?

אלא, שלושה מונחים מן השורש זין, ריש, עיןנכתבו בפסוק בנוגע להגנה: "על כל זרע [זרוע] זרע [זרע] אשר ייזרע [ייזרע]." אחד מן המונחים נכתב כדי ללמד את ההלכה של הגנה בנוגע לזרעים, ואחד נכתב כדי ללמד את ההלכה של הגנה בנוגע לאילנות, והאחר נכתב כדי ללמד את ההלכה של הגנה בנוגע לבשר, ולביצים, ולדגים. בהתאם לכך, הלכה זו אינה מוגבלת להגנה שנזרעת יחד עם האוכל.

§נכתב: "וְכִי יִפֹּל מִנִּבְלָתָם עַל כָּל זֶרַע זֵרוּעַ אֲשֶׁר יִזָּרֵעַ, טָהוֹר הוּא. וְכִי יֻתַּן מַיִם עַל זֶרַע, וְנָפַל מִנִּבְלָתָם עָלָיו, טָמֵא הוּא לָכֶם" (Leviticus 11:37–38). קודם לכן, הגמרא למדה מפסוק זה שתוספת המשמשת כיד גם מכניסה טומאה אל האוכל וגם מוציאה טומאה ממנו. בנוסף, ההבנה הפשוטה מלמדת שאוכל יכול להיטמא רק לאחר שנעשה מוכשר לקבל טומאה על ידי מגע עם נוזל. לגבי שתי הלכות אלו, רב חייא בר אשי אומר שרב אומר: יש משמעות ליד לעניין הכנסה והוצאה של טומאה, כלומר, יד מכניסה טומאה אל האוכל המחובר אליה ומוציאה ממנו טומאה, אבל אין משמעות ליד לעניין הכשרת האוכל המחובר לקבל טומאה. אלא, האוכל עצמו חייב לבוא במגע ישיר עם נוזל.

ורבי יוחנן אומר: יש משמעות ליד לעניין העברת טומאה אל האוכל המחובר והוצאת טומאה ממנו, ולעניין הכשרת האוכל המחובר לקבל טומאה אפילו אם רק היד באה במגע עם נוזל.

הגמרא מבהירה: במה רב ורבי יוחנן חלוקים? אם תרצה, אמור שהם חלוקים בנוגע לסברה לוגית. ואם תרצה, אמור שהם חלוקים בנוגע לפרשנות של פסוק.

הגמרא מסבירה: אם תרצה, אמור שהם חולקים בנוגע לפרשנות של פסוק. חכם אחד, רב, סבור כי פסוק נדרש דרשנית על סמך הסמיכות למונח שמיד לפניו ולא על סמך הסמיכות למונח שלפני הקודם לו. במקרה זה, הפסוק אומר: "לכם", ומורה על הכללת ידית בנוגע לעניין של טומאה, שנאמר בביטוי הקודם: "טמא הוא", אך לא בנוגע לעניין של הכשרת האוכל המחובר לקבל טומאה על ידי מגע עם נוזל, שנאמר לפני הביטוי הקודם: "וכי יותן מים."

וחכם אחד, רבי יוחנן, סבור כי פסוק נדרש בדרך דרש על סמך הסמיכות למונח הקודם לו מיד, וכן למונח שלפני הקודם לו. לכן הוא סבור שגם ידית יכולה להכשיר את האוכל המחובר אליה לקבל טומאה.

אם תרצה, אמור שהם חלוקים בנוגע לטיעון לוגי. חכם אחד, רבי יוחנן, סבור שהכשרת אוכל לקבל טומאה היא השלב הראשון של תהליך העברת הטומאה אליו. לכן, כשם שידית מעבירה טומאה, כך היא יכולה גם להכשיר את האוכל לקבל טומאה. וחכם אחד, רב, סבור שהכשרת אוכל לקבל טומאה אינה השלב הראשון של תהליך העברת הטומאה.

כך נלמד בברייתאבהתאם לדעתו של רבי יוחנן: כשם שיש חשיבות ליד לעניין העברת טומאה למאכל, כך גם יש חשיבות ליד לעניין הכשרת המאכל המחובר לקבל טומאה. וכשם שתבואה מוכשרת לקבלת טומאה רק כאשר היא תלושה מן הקרקע, כך גם תבואה אינה יכולה להיות מוכשרת לקבל טומאה על ידי מגע עם נוזל עד שתיתלש מן הקרקע.

§הגמרא מביאה מחלוקת נוספת בין רב לרבי יוחנן. רב אומר: אין הלכה של יד לעניין טומאה עבור יד המחוברת לפחות מכזית של אוכל. ואין הלכה של שומר לעניין טומאה עבור שומר המחובר לפחות מכפול של אוכל. בנוסף, השומר אינו מצטרף עם האוכל להשלים לשיעור כביצה הנדרש כדי להטיל טומאת אוכלין.

ורבי יוחנן אומר: יש הלכה של ידית לעניין העברת טומאה עבור ידית המחוברת לפחות מכזית של אוכל. ויש הלכה של שומר לעניין העברת טומאה עבור שומר המחובר לפחות מכפול של אוכל. בנוסף, הוא מצטרף עם האוכל כדי להשלים לשיעור כביצה הנדרש כדי להעביר את טומאת האוכל.

הגמרא מקשה על דעותיהם של רב ושל רבי יוחנן ממה ששנוי בתוספתא (אהלות ד:ח): במקרה של שתי עצמות שיש עליהן שני חצאי כזית בשר של מת , כלומר, חצי כזית בשר מחובר לקצה אחד של כל עצם, והכניס אדם את קצות שתיהן של העצמות שאינם מחוברים ישירות לבשר לתוך בית באופן שהבית מאהיל על אותם קצות העצמות אך לא על קצות העצמות המחוברים לבשר, הרי זה נחשב כאילו הבית מאהיל על הבשר עצמו, והבית טמא.

יהודה בן נקוסא אומר בשם רבי יעקב: כיצד יכולות שתי עצמות להצטרף יחד כדי להוות כזית אם הבשר המחובר לכל עצם הוא פחות משיעור כזית?