יָכוֹל הַנּוֹגֵעַ כְּנֶגֶד בָּשָׂר מֵאֲחוֹרָיו לֹא יְהֵא טָמֵא? תַּלְמוּד לוֹמַר: ״יִטְמָא״.
אפשר היה לחשוב שרק מי שנוגע בבשר הנבילה נטמא, אך מי שנוגע בצד החיצוני של עור הנבילה, שהוא כנגד הבשר, אך אינו נוגע בבשר עצמו, אינו נטמא. לכן, הפסוק קובע: "הנוגע בנבלתה יטמא עד הערב" (ויקרא יא:לט). מן הלשון "יטמא" נלמד שאפילו מי שנוגע בעור באופן זה נטמא.
מַאי קָאָמַר? אָמַר רָבָא, וְאָמְרִי לַהּ כְּדִי: חַסּוֹרֵי מִיחַסְּרָא וְהָכִי קָתָנֵי: ״בְּנִבְלָתָהּ״ – וְלֹא בְּעוֹר שֶׁאֵין עָלָיו כְּזַיִת בָּשָׂר, וְעוֹר מַשְׁלִימוֹ לִכְזַיִת.
הגמרא שואלת: מה הברייתאאומרת? הרישא של הברייתא מלמדת שהעור אינו מטמא טומאת נבילה, ואילו הסיפא מלמדת שמי שנוגע בעור אכן נטמא בטומאת נבילה. רבא אמר, ויש אומרים בלא ייחוס: הברייתאחסרה, וזה מה שהיא מלמדת: הלשון "נבלתה" מלמדת שמי שנוגע בבשר של נבילה נטמא, אבל מי שנוגע בעור של נבילה שאין עליו כזית בשר אינו נטמא. ואף אם נפח העור יחד עם הבשר מצטרף לכזית, העור אינו מצטרף עם הבשר להשלים את שיעור הכזית הנדרש כדי לטמא בטומאת נבילת בהמה.
יָכוֹל שֶׁאֲנִי מוֹצִיא אַף עוֹר שֶׁיֵּשׁ עָלָיו כְּזַיִת בָּשָׂר, הַנּוֹגֵעַ כְּנֶגֶד בָּשָׂר מֵאֲחוֹרָיו יָכוֹל לֹא יְהֵא טָמֵא, וַאֲפִילּוּ מַעֲשֵׂה יָד נָמֵי לָא עָבֵיד.
אפשר היה לחשוב כי אני מוציא מקטגוריית טומאת נבילה אפילו עור שעליו יש כזית בשר, לגבי מי שנוגע בצד החיצוני של עור הנבילה שמכוון כנגד הבשר אך אינו נוגע בבשר עצמו. אפשר היה לחשוב שהוא אינו נטמא במקרה כזה, ושבמקרה זה העור אפילו אינו נחשב יד לבשר, באופן שמי שנוגע בו ייטמא כאילו נגע בבשר עצמו.
תַּלְמוּד לוֹמַר ״יִטְמָא״.
לכן, הפסוק קובע: "יהיה טמא," שממנו נלמד שאף על פי שתוספת המשמשת הגנה לבשר אינה מצטרפת עם הבשר כדי להשלים לשיעור כזית הנדרש כדי להטמא בטומאת נבלות, היא נחשבת ליד של הבשר, אשר אכן מטמאת. לכן, אם יש כזית בשר המחובר לעור, הנוגע בצדו החיצוני של העור נטמא, אף אם לא נגע בבשר.
תְּנַן הָתָם: כֹּל שֶׁהוּא יָד וְלֹא שׁוֹמֵר – טָמֵא וּמְטַמֵּא, וְאֵינוֹ מִצְטָרֵף.
§הגמרא דנה בהעברת טומאת אוכלין בנוגע לאביזרים המשמשים כידית ומספקים הגנה. למדנו במשנה שם (עוקצין א:א): לגבי כל תוספת שמשמשת כידית, כלומר, חלק שאוחזים בו בשעת אכילת האוכל, אך אינו מספק הגנה, האוכל המחובר נעשה טמא אם הידית באה במגע עם מקור טומאה, והידית מעבירה טומאה מן האוכל המחובר למאכלים אחרים הבאים במגע עם הידית. אבל הידית אינה מצטרפת עם האוכל כדי להוות את השיעור הנדרש להטמאת אחרים.
שׁוֹמֵר, וְאַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ יָד – טָמֵא וּמְטַמֵּא וּמִצְטָרֵף; לֹא יָד וְלֹא שׁוֹמֵר – לֹא טָמֵא וְלֹא מְטַמֵּא.
באשר לכל תוספת המספקת הגנה, אף אם היא אינה משמשת כיד, האוכל המחובר נטמא בטומאה אם ההגנה באה במגע עם דבר טמא, וההגנה מטמאה, והיא גם מצטרפת עם האוכל כדי להשלים את השיעור הנדרש להטמאה. באשר לתוספת שאינה משמשת כיד ואף לא כהגנה, האוכל המחובר אינו נטמא בטומאה אם התוספת באה במגע עם מקור טומאה, ואף לא התוספת מטמאה. נוסף על כך, היא אינה מצטרפת עם האוכל כדי להשלים את השיעור הנדרש להטמאה.
יָדוֹת הֵיכָא כְּתִיבִי? דִּכְתִיב ״וְכִי יֻתַּן מַיִם עַל זֶרַע וְנָפַל מִנִּבְלָתָם עָלָיו טָמֵא הוּא לָכֶם״, ״לָכֶם״ – לְכֹל שֶׁבְּצׇרְכֵיכֶם, לְרַבּוֹת אֶת הַיָּדוֹת.
הגמרא שואלת: היכן הלכה זו, שידיות מקבלות טומאה ומטמאות, כתובה? הגמרא משיבה: כפי שנאמר לגבי טומאת אוכלין: "וכי יותן מים על זרע ונפל מנבלתם עליו טמא הוא לכם" (ויקרא יא:לח). מן הלשון "לכם" נדרש שכל חלק הנצרך לכם לשימוש באוכל מקבל טומאה ומטמא, לרבות הידיות המסייעות לאכילת האוכל.
וּכְתִיב: ״וְכִי יָמוּת מִן הַבְּהֵמָה אֲשֶׁר הִיא לָכֶם״, ״לָכֶם״ – לְכֹל שֶׁבְּצׇרְכֵיכֶם, לְרַבּוֹת אֶת הַיָּדוֹת, יָד לְהַכְנִיס וּלְהוֹצִיא.
וכן עוד נכתב בנוגע לטומאת נבילה: "וכי ימות מן הבהמה אשר היא לכם לאכלה, הנוגע בנבלתה יטמא עד הערב" (ויקרא יא:לט). המונח "לכם" מלמד שכל חלק הנצרך לכם לשימוש בנבילה מטמא, לרבות הידיות. הנוגע בידית של חפץ הטמא בטומאת נבילה נטמא כאילו נגע בנבילה עצמה. שני פסוקים אלה מלמדים שידית מעבירה טומאה הן לעניין הכנסה של טומאה אל האוכל המחובר והן לעניין הוצאה של טומאה מן האוכל המחובר.
שׁוֹמֵר לְהַכְנִיס וּלְהוֹצִיא – לָא צְרִיךְ קְרָא, קַל וָחוֹמֶר מִיָּד אָתֵי: וּמָה יָד, שֶׁאֵינָהּ מְגִינָּה – מַכְנֶסֶת וּמוֹצִיאָה, שׁוֹמֵר – לֹא כׇּל שֶׁכֵּן?
אין צורך בפסוק כדי ללמוד ששומר גם מכניס וגם מוציא טומאה. הלכה זו נלמדת בקל וחומר מן ההלכה של יד: אם יד, שדינה קל יותר משומר, מפני שהיא אינה מגינה על האוכל, ואף על פי כן גם מכניסה וגם מוציאה טומאה, אזי לגבי שומר, שדינו חמור יותר מיד מפני שהוא מגן על האוכל, האם לא כל שכן שיכניס ויוציא טומאה?
שׁוֹמֵר דִּכְתַב רַחֲמָנָא, לְמָה לִי? שְׁמַע מִינַּהּ לְצָרֵף.
מכיוון שכך, מדוע אני צריך את הפסוק שהרחמן כותב, שממנו נלמד כי הגנה נחשבת חלק מן האוכל לעניין טומאה, כלומר, הפסוקים: "על כל זרע זרוע אשר יזרע... טמא הוא לכם" (ויקרא יא:לז–לח)? הסיקו מן הפסוקים הללו שהגנה לא רק מעבירה טומאה, אלא אף מצטרפת עם האוכל כדי להשלים את השיעור הנדרש להעברת טומאה.
וְאֵימָא: יָד לְהַכְנִיס וְלֹא לְהוֹצִיא, שׁוֹמֵר לְהַכְנִיס וּלְהוֹצִיא, אֲבָל יָד לְהוֹצִיא וְשׁוֹמֵר לְצָרֵף – לָא.
הגמרא מקשה: אבל אמור שיש לפרש פסוקים אלה באופן שונה: יד, שנוהגים בה לקולא יותר מאשר בשומר, נחשבת כחלק מן האוכל כך שהיא מכניסה אך אינה מוציאה טומאה. שומר, שנוהגים בו לחומרא יותר מאשר ביד, נחשב כאוכל להכניס ולהוציא טומאה. אבל לא נלמד מכאן שיד מוציאה טומאה, ולא ששומר מצטרף עם האוכל להשלים את השיעור הנדרש כדי להטמא.
יָד לְהַכְנִיס וְלֹא לְהוֹצִיא, לָא מָצֵית אָמְרַתְּ, הַשְׁתָּא עַיּוֹלֵי מְעַיְּילָא, אַפּוֹקֵי מִיבַּעְיָא?!
הגמרא מסבירה: אין אתה יכול לומר שיד נחשבת חלק מן האוכל כך שהיא מכניסה אך אינה מוציאה טומאה, מן הטעם הבא: כעת שהיד נחשבת חלק מן האוכל לעניין הכנסת טומאה אל האוכל, האם נצרך לומר שהיא מוציאה טומאה? אם יד יכולה לגרום לאוכל טהור המחובר אליה להיטמא, ודאי שהיא יכולה להעביר את הטומאה של אוכל טמא המחובר אליה למאכלים אחרים. לפיכך, מאחר שיד גם מכניסה וגם מוציאה טומאה, מוסק מקל וחומר שאף שומר גם מכניס וגם מוציא טומאה. לכן נלמד מן הפסוק העוסק בתוספות המשמשות לשמירה, ששומר מצטרף עם האוכל כדי להוות את השיעור הנדרש לטמא.
וְאֵימָא: יָד לְהוֹצִיא וְלֹא לְהַכְנִיס, שׁוֹמֵר לְהוֹצִיא וּלְהַכְנִיס, אֲבָל יָד לְהַכְנִיס וְשׁוֹמֵר לְצָרֵף – לָא.
הגמרא מקשה: אלא אמור במקום זאת שיד, שנוהגים בה בקולא יותר מאשר בשומר, נחשבת כחלק מן האוכל כך שהיא מוציאה אך אינה מכניסה טומאה. שומר, שנוהגים בו בחומרא יותר מאשר ביד, גם מוציא וגם מכניס טומאה. אבל לא נלמד מכאן שיד מכניסה טומאה ולא ששומר מצטרף עם האוכל כדי להוות את השיעור הנדרש להטיל טומאה.
יָד יַתִּירָא כְּתִיב, ״תַּנּוּר וְכִירַיִם יוּתַּץ וְגוֹ׳״.
הגמרא מסבירה: יש לימוד נוסף בנוגע לידית, שכן נאמר לגבי טומאת כלים: "וכל אשר יפול מנבלתם עליו יטמא; בין תנור, ובין כירים, יותץ; טמאים הם, וטמאים יהיו לכם" (ויקרא יא:לה).
לָכֶם״ – לְכֹל שֶׁבְּצׇרְכֵיכֶם, לְרַבּוֹת אֶת הַיָּדוֹת.
הדבר נלמד מן המונח "לכם", שכל חלק הנחוץ לשימושכם בכלי נחשב כבעל מעמד הטומאה של הכלי עצמו, לרבות הידיות. לכן, אם הכלי בא במגע עם מקור טומאה, הידית נחשבת לחלק מן הכלי וגם היא נטמאת. לפיכך, יש שתי דרשות בנוגע לידית: האחת מלמדת שידית מכניסה טומאה אל החפץ שאליו היא מחוברת, והאחרת מלמדת שידית מוציאה טומאה מן החפץ. הדבר נלמד בדרך של קל וחומר מן ההלכה של ידית, שלפיה שומר מכניס ומוציא טומאה כאחד, ולפיכך הפסוק האומר "על כל זרע זרוע" מלמד שהשומר מצטרף עם האוכל כדי להוות את השיעור הנדרש להטמאת אחרים.
הֵי מִינַּיְיהוּ מְיַיתַּר?
הגמרא שואלת: ביחס לשלושת הפסוקים הללו המתפרשים כמתייחסים לידיות, שאחד מהם עוסק בטומאת אוכלין, אחד מהם עוסק בטומאת כלים, ואחד מהם עוסק בטומאת נבלות, איזה מהם מיותר כך שניתן ללמוד ממנו שידית אינה רק מוציאה טומאה מן האוכל אלא גם מכניסה טומאה אל האוכל? כל הפסוקים הללו נחוצים כדי ללמד שידית מוציאה טומאה.
לִכְתּוֹב רַחֲמָנָא בִּזְרָעִים, וְלֵיתוֹ הָנָךְ מִינַּיְיהוּ – מָה לִזְרָעִים, שֶׁכֵּן טוּמְאָתָן מְרוּבָּה.
הגמרא מפרטת את השאלה: שהרחמן יכתוב שידית מעבירה טומאה לגבי טומאת זרעים, כלומר, אוכל, ואת אלה הדברים, כלומר, שהיא מעבירה את טומאת הכלים ונבלות הבהמה, יש ללמוד ממנה. אך אי אפשר להסיק מטומאת אוכל שידית מעבירה את טומאת הכלים, שכן מה מיוחד בזרעים? מיוחד הוא בכך שיש להם כושר קבלת טומאה גדול יותר. אוכל מקבל אפילו טומאה מדרגה שנייה, ואילו כלים מקבלים רק טומאה מדרגה ראשונה. וכן, אי אפשר ללמוד מטומאת אוכל שידית מעבירה את טומאת נבלת בהמה, משום שטומאת אוכל חלה על יותר פריטים, כפי שנשנה במשנה שיש פריטים מסוימים שמקבלים טומאת אוכל אך לא טומאת נבלות בהמה.
לִכְתּוֹב רַחֲמָנָא בְּתַנּוּר, וְלֵיתֵי הָנָךְ מִינֵּיהּ – מָה לְתַנּוּר, שֶׁכֵּן מְטַמֵּא מֵאֲוִירוֹ.
יהי רצון שהרחמן יכתוב שידית מוציאה טומאה לעניין טומאת תנור, כלומר, כלים, וילמדו אותם עניינים, כלומר, שהיא מוציאה את טומאת האוכלין ואת טומאת נבלת בהמה, ממנה. אך גם היקש זה אינו תקף, שכן מה מיוחד בטומאת תנור? מיוחד הוא בכך שכלי מעביר טומאה למאכלים לא רק במגע אלא גם דרך חלל האוויר שלו, ואילו אותם סוגי טומאה אחרים אינם שותפים ליסוד חומרה זה.
לִכְתּוֹב רַחֲמָנָא בִּנְבֵלָה, וְלֵיתֵי הָנָךְ מִינַּהּ – מָה לִנְבֵלָה שֶׁכֵּן מְטַמְּאָה אָדָם, וּמְטַמְּאָה בְּמַשָּׂא, וְטוּמְאָה יוֹצְאָה מִגּוּפָהּ.
יניח הרחמן לכתוב שידית מוציאה טומאה לעניין טומאת נבלת בהמה, וילמדו ממנה אותם עניינים, כלומר, שהיא מוציאה את טומאת האוכלין ואת טומאת הכלים, ממנה. אלא שגם היקש זה אינו תקף, שכן מה מיוחד בטומאת נבלה? מיוחד הוא בכך שנבלה מטמאה אדם, ומטמאה את מי שנושא את הנבלה אף אם אינו נוגע בה, וטומאתה יוצאת מגופה ואינה נובעת ממקור חיצוני. סוגי הטומאה האחרים הללו אינם שותפים ליסודות חומרה אלה.
חֲדָא מֵחֲדָא לָא אָתְיָא, תֵּיתֵי חֲדָא מִתַּרְתֵּי.
הגמרא משיבה: את ההלכה של אחד משלושת סוגי הטומאה הטקסית הללו אי אפשר ללמוד מההלכה של אחד מן האחרים. עם זאת, אחד הפסוקים עדיין מיותר, שכן אפשר ללמוד את ההלכה של אחד משלושת הסוגים הללו משני האחרים.
הֵי תֵּיתֵי? לָא לִכְתּוֹב רַחֲמָנָא בִּזְרָעִים, וְתֵיתֵי מֵהָנָךְ! מָה לְהָנָךְ – שֶׁכֵּן מִטַּמְּאִין שֶׁלֹּא בְּהֶכְשֵׁר, תֹּאמַר בִּזְרָעִים – שֶׁאֵין מִטַּמְּאִין אֶלָּא בְּהֶכְשֵׁר!
הגמרא שואלת: איזה מהם ניתן ללמוד משני האחרים? שלא תכתוב התורה שידית מעבירה טומאה לעניין טומאת זרעים, כלומר אוכל, ונלמד הלכה זומהם, משני המקרים האחרים, טומאת נבלות וטומאת כלים. אך היקש זה אינו תקף, שכן מה מיוחד בהם? הם מיוחדים בכך שהם נטמאים בלי שיוכשרו תחילה לקבל טומאה על ידי מגע עם נוזל. וכי תאמר אותה הלכהלעניין זרעים, שהם אינם שותפים לחומרה זו, שכן אוכל אינו יכול להיטמא אלא לאחר שהוכשר תחילה לקבל טומאה על ידי מגע עם נוזל?
אָמַר רַב הוּנָא בְּרֵיהּ דְּרַב יְהוֹשֻׁעַ: פֵּירוֹת שֶׁלֹּא הוּכְשְׁרוּ, כְּתַנּוּר שֶׁלֹּא נִגְמְרָה מְלַאכְתּוֹ דָּמֵי.
רב הונא, בנו של רב יהושע, אמר: קולא זו אינה ייחודית לטומאת אוכלין. תוצרת שלא הוכשרה לקבל טומאה על ידי מגע עם נוזל דינה כתנור שבנייתו לא הושלמה. תנור שבנייתו לא הושלמה אף הוא אינו מקבל טומאה.
אֶלָּא פָּרֵיךְ הָכִי: מָה לְהָנָךְ, שֶׁכֵּן מִטַּמְּאִין שֶׁלֹּא בִּנְגִיעָה, תֹּאמַר בִּזְרָעִים, שֶׁאֵין מִטַּמְּאִין אֶלָּא בִּנְגִיעָה!
אלא, הפרך גזירה שווה זו באופן הבא: מה מיוחד באותם מקרים של טומאת נבלות וכלים? הם מיוחדים בכך שהם נטמאים אפילו בלא מגע. תנור נטמא אם שרץ נמצא בתוך חלל האוויר שלו, וטומאת נבלת בהמה נובעת מגופה שלה עצמה בלא מגע עם מקור חיצוני. האם תאמר אותה הלכהלגבי זרעים, שאינם נטמאים אלא על ידי מגע?
לָא לִכְתּוֹב רַחֲמָנָא בְּתַנּוּר, וְתֵיתֵי מֵהָנָךְ, מָה לְהָנָךְ שֶׁכֵּן אוֹכֶל.
אל יכתוב הרחמן שיד מייצאת טומאה לגבי טומאת תנור, כלומר, כלים, וילמד את ההלכה הזאת מאלה המקרים, טומאת אוכלין ונבלות. אך לימוד זה אינו תקף, שכן מה מיוחד באותם המקרים של טומאת אוכלין ונבלות? הם מיוחדים בכך שהם אוכל. לכן, אין הכרח שהלכותיהם יחולו על תנור ושאר כלים שאינם אוכל.
לָא לִכְתּוֹב רַחֲמָנָא בִּנְבֵלָה, וְתֵיתֵי מֵהָנָךְ? אִין הָכִי נָמֵי. אֶלָּא יָד דִּנְבֵלָה לְמָה לִי? אִם אֵינוֹ עִנְיָן לְיַד נְבֵלָה, תְּנֵהוּ עִנְיָן לְיָד דְּעָלְמָא.
אל יכתוב הרחמן שידית מעבירה טומאה לעניין נבילה, ונלמד הלכה זו מאלה המקרים של טומאת אוכלין וכלים. הגמרא משיבה: כן, אכן כך הוא. אלא, מאחר שאפשר ללמוד באופן כזה שידית המחוברת לנבילה מטמאה, למה לי שהפסוק יאמר את ההלכה של ידית לעניין הטומאה של נבילה? אם אין זה נצרך לעניין ידית לעניין הטומאה של נבילה, החל אותו על עניין ידית בכלל לעניין אוכל, ולמד ממנו שידית מכניסה טומאה לאוכל.
יָד לְהַכְנִיס, יָד לְהוֹצִיא, שׁוֹמֵר לְצָרֵף.
לכן, לסיכום, ניתן להסיק כי יד מייבאת טומאה וכי יד מייצאת טומאה, וניתן להסיק כי שומר מייבא ומייצא טומאה מקל וחומר מן ההלכה של יד. לפיכך נלמד מן הפסוק העוסק בשומר כי שומר מצטרף עם האוכל כדי להוות את השיעור הנדרש להטמא.
וְאַכַּתִּי, יָד דִּנְבֵלָה אִצְטְרִיךְ, דְּאִי לָא כְּתַב רַחֲמָנָא בִּנְבֵלָה, הֲוָה אָמֵינָא: דַּיּוֹ לַבָּא מִן הַדִּין לִהְיוֹת כַּנִּדּוֹן, מָה הָנָךְ לָא מְטַמּוּ אָדָם, אַף נְבֵלָה לָא מְטַמְּאָה אָדָם.
הגמרא מקשה: אך עדיין יש צורך שהפסוק יאמר את ההלכה שיד מוציאה טומאה לעניין טומאת נבילה; שכן, אילו הרחמן לא כתב את ההלכה של יד לעניין טומאת נבילה, הייתי אומר: די לו לדין שנלמד מקל וחומר להיות כמקורו. במקרה זה, הלכה לעניין טומאת נבילות הנלמדת בקל וחומר ממקרי טומאת אוכלין וטומאת כלים אינה חמורה יותר מן המקור שממנו נלמדה. כשם שידות במקרים אלה של טומאת אוכלין וכלים אינן מטמאות אדם, כך גם היד של נבילה אינה מטמאה אדם. לכן, הפסוק שממנו נלמד שיד מוציאה את טומאת הנבילה הוא הכרחי, ואי אפשר ליישמו לעניין הכנסת טומאה.
אֶלָּא, יָד דִּנְבֵלָה מִיצְרָךְ צְרִיךְ, וְשׁוֹמֵר דִּנְבֵלָה הוּא דְּלָא צְרִיךְ. לְמַאי הִלְכְתָא כַּתְבֵיהּ רַחֲמָנָא? אִי לְאִיצְטְרוֹפֵי – אָמְרַתְּ לָא מִצְטָרֵף, וּלְהוֹצִיא – קַל וָחוֹמֶר מִיָּד אָתֵי.
הגמרא משיבה: אלא, יש צורך שהפסוק יציין את ההלכה של יד בנוגע לטומאת נבילה, אך אין צורך שהפסוק יציין את ההלכה של שומר בנוגע לטומאת נבילה. לגבי איזו הלכה כותב הרחמן את אותו פסוק? אם הוא מלמד ששומר מצטרף עם הנבילה כדי להשלים את השיעור הנדרש לטמא, הרי אמרת ששומר אינו מצטרף עם הנבילה כדי להשלים את השיעור הנדרש לטמא. ואם הוא מלמד ששומר מוציא את טומאת הנבילה, אין צורך ללמד זאת, משום שאותה הלכה נלמדת בקל וחומר מן ההלכה של יד.
אֶלָּא, אִם אֵין עִנְיָן לְשׁוֹמֵר דִּנְבֵלָה, תְּנֵהוּ עִנְיָן לְיָד דִּנְבֵלָה, וְאִם אֵינוֹ עִנְיָן לְיָד דִּנְבֵלָה, תְּנֵהוּ עִנְיָן לְיָד דְּעָלְמָא: יָד לְהוֹצִיא, יָד לְהַכְנִיס, וְשׁוֹמֵר לְצָרֵף.
אלא, אם אין בו צורך לעניין ההגנה של נבילה, החל אותו על עניין היד של נבילה. ואם אין בו צורך לעניין יד של נבילה, החל אותו על עניין יד בכלל, ולמד ממנו שיד מכניסה טומאה. לכן, לסיכום, ניתן ללמוד שיד מוציאה טומאה ושיד מכניסה טומאה, ושניתן ללמוד מן הפסוק העוסק בהגנה לגבי טומאת אוכלין שההגנה מצטרפת עם האוכל לשיעור הנדרש כדי להטמא.
תרגומים שנוצרו על ידי בינה מלאכותית עשויים שלא להיות מדויקים לחלוטין.
למשוב או תיקוני תרגום, צור קשר עם drashot@drashot.ai.
טקסטים מסופקים על ידי Sefaria