החרגות נכתבו בשני המקרים הללו, דבר המצביע על כך שהלכה זו חלה עליהם בלבד. כאן, בנוגע להרמת הדשן, נאמר: "ושמו" (ויקרא ו:ג), דבר המורה שההלכה הזו חלה על "אותו", ולא על שום דבר אחר. שם, בנוגע לעגלה הערופה, נאמר: "אשר נערפה" (דברים כא:ו). תיאור מיותר זה מלמד שההלכה שלפיה איסור מעילה בקודשים חל אף לאחר קיום מצווה חלה אך ורק במקרה זה, ואין להרחיבה למקרים אחרים.

הגמרא חוזרת לשלושת הביטויים מויקרא יז:יא שהובאו לעיל כמורים שדם הקרבנות אינו כפוף לאיסור מעילה בהקדש: ולמה לי כל שלושת הפסוקים שנאמרו לגבי דם?

הגמרא משיבה: מונח אחד בא למעט דם מן האיסור של נותר. אם אדם אכל את דמו של קרבן כזה, אין הוא חייב משום אכילת נותר כפי שהיה חייב אילו אכל את הבשר. אלא הוא חייב רק משום שעבר על האיסור של אכילת דם. ומונח אחד בא למעט דם מן האיסור של מעילה בקודשים, ומונח אחד נוסף בא למעט אותו מן האיסור של אכילת קרבנות במצב של טומאה. אם אדם אכל את הדם הזה במצב של טומאה, הוא חייב רק משום אכילת דם, אך לא משום אכילת קודש בטומאה.

אך אין צורך בפסוק כדי להוציא דם זה מן ההלכה של פיגול, קרבן שנזבח מתוך כוונה לאוכלו לאחר זמנו הקבוע, שאכילתו ענושה בכרת, שכן חריג זה כבר נלמד ממקור אחר. כפי שלמדנו במשנה (זבחים מג ע"א): לגבי כל דבר שיש לו מתירים, בין לעניין אכילת אדם ובין לעניין הקטרה על המזבח, חייבים עליו אם אכלו משום איסור פיגול. אבל המתיר עצמו אינו חל עליו דין פיגול, והדם של הקרבן הוא עצמו מתיר, שכן אכילת הקרבן לאדם או למזבח מותרת רק לאחר זריקת הדם על המזבח. לכן הדם אינו בכלל איסור פיגול.

משנה: כל המאכלים שנטמאו במגע עם מקור טומאה מטמאים מאכלים אחרים ומשקים רק אם שיעור המאכלים הטמאים הוא כביצה. בעניין זה קבעו חכמים שאפילו אם חתיכת הבשר עצמה פחותה מכביצה, העור המחובר אליה, אף אם אינו ראוי לאכילה, מצטרף עם הבשר להשלים לשיעור כביצה. וכן הדין לגבי הרוטב הקרוש המחובר לבשר, אף על פי שאינו נאכל; וכן גם התבלינים שנוספו לתת טעם לבשר, אף על פי שאינם נאכלים; ושיירי הבשר הדבוקים לעור לאחר ההפשטה; והעצמות; והגידים; והחלק התחתון של הקרניים, שנשאר מחובר לבשר כאשר שאר הקרן מוסר; והחלק העליון של הטלפיים, שנשאר מחובר לבשר כאשר שאר הטלף מוסר.

כל הפריטים הללו מצטרפים יחד עם הבשר כדי להוות את שיעור כביצה הנדרש להחיל את טומאת האוכלין. אף על פי שאילו אחד מהם היה בשיעור כביצה, הוא לא היה מטמא טומאת אוכלין, כשהוא מחובר לבשר הוא משלים את השיעור. אבל הם אינם מצטרפים יחד כדי להוות את שיעור כזית הנדרש להחיל את טומאת נבלות בהמה.

בדומה לכך, יש פריט נוסף שמטמא טומאת אוכלין אך לא טומאת נבלות: במקרה של השוחט בהמה טמאה לנכרי והבהמה עדיין מפרכסת ובאה במגע עם מקור טומאה, הבהמה נטמאת בטומאת אוכלין ומטמאה טומאת אוכלין מאכל אחר, אך אינה מטמאה טומאת נבלות עד שתמות, או עד שיחתוך את ראשה. המשנה מסכמת: התורה כללה פריטים מסוימים להטמא טומאת אוכלין מעבר לאלה שכללה להטמא טומאת נבלות.

רבי יהודה אומר: לגבי שיירי הבשר הדבוקים לעור לאחר ההפשטה שנאספו, אם יש מהם כזית במקום אחד, הם מטמאים טומאת נבלת בהמה, והנוגע בהם ונטמא ולאחר מכן אוכל קודשים או נכנס למקדש חייב בכרת. בכך שהוא אוסף אותם למקום אחד, האדם מראה שהוא מחשיב אותם כבשר.

גמרא: המשנה מלמדת שהעור המחובר מצטרף עם הבשר כדי להשלים לשיעור כביצה הנדרש כדי לטמא טומאת אוכלים, אף על פי שאינו ראוי לאכילה. זאת משום שהעור משמש ככיסוי מגן לבשר. אבל הוא אינו מצטרף להשלים לשיעור כזית הנדרש כדי לטמא טומאת נבלות. הגמרא מעירה: אנו לומדים במשנה את מה שחכמים לימדו במפורש בברייתא: תוספת המשמשת להגנה מצטרפת עם האוכל לעניין טומאה קלה, כגון טומאת אוכלים, שיכולה לעבור רק לאוכל אך לא לאנשים או לכלים. אבל הגנה המחוברת לאוכל אינה מצטרפת עם האוכל לעניין טומאה חמורה, כגון טומאת נבלת בהמה, שיכולה לעבור אפילו לאנשים ולכלים.

הגמרא שואלת: מנין לנו שקליפה מגינה מצטרפת אל האוכל לעניין דרגה קלה של טומאה? הגמרא משיבה שהדבר נלמד מן הכתוב, כפי ששנה בית מדרשו של רבי ישמעאל: לעניין הלכות טומאת אוכלים, הכתוב אומר: "וכי יפול מנבלתם על כל זרע זרוע אשר יזרע טהור הוא. וכי יותן מים על זרע ונפל מנבלתם עליו טמא הוא לכם" (ויקרא יא, לז–לח). הלשון "על כל זרע זרוע" מלמדת שכל הזרע כולו מקבל טומאה כאשר הוא במצב שבו דרך בני אדם להוציאו אל השדה לזריעה: וזה חל על חיטה בקליפתה, ושעורה בקליפתה, ועדשים בקליפותיהן. מכאן מוכח שקליפות ושאר מרכיבים המגינים על האוכל נחשבים חלק מן האוכל לעניין דרגה קלה של טומאה.

הגמרא שואלת: מנין לנו שהגנה אינה מצטרפת עם האוכל לעניין דרגת טומאה חמורה? הגמרא משיבה שכך הוא כפי ששנו חכמים בברייתא: לעניין טומאת נבילה, הכתוב אומר: "וכי ימות מן הבהמה אשר היא לכם לאכלה, הנוגע בנבלתה יטמא עד הערב" (ויקרא יא:לט). מכאן שרק הנוגע בבשר הנבילה נטמא, אבל הנוגע בעור הנבילה שאין עליו כזית בשר אינו נטמא.