דְּאַגַּב חוּרְפֵּיהּ בָּלַע, אֲבָל קִישּׁוּת – גָּרֵיר לְבֵי פְסָקֵיהּ וְאָכֵיל.
שכן בשל חריפותו הוא סופג את השומן שעל הסכין. אבל אם חתך מלפפון באותה סכין, הוא אינו סופג את השומן באותה מידה. לכן אפשר פשוט לגרד את מקום החיתוך כדי להסיר כל שארית שומן, ואז אפשר לאכול את המלפפון עם קוטח.
קִילְחֵי דְּלִיפְתָּא – שְׁרֵי, דְּסִילְקָא – אֲסִירי, וְאִי פְּתַךְ בְּהוּ דְּלִיפְתָּא – שַׁפִּיר דָּמֵי.
כמו כן, גבעולי לפת שנחתכו בסכין כזו מותרים לאכילה עם קותח. אבל מנגולד שנחתך בסכין כזו אסור לאכילה עם קותח, שכן הוא סופג טעם מן הסכין. ואם אדם החליף לסירוגין בין חיתוך מנגולד וגבעולי לפת, הדבר מותר, שכן גבעולי הלפת מבטלים את טעם הבשר שבסכין.
בְּעָא מִינֵּיהּ רַב דִּימִי מֵרַב נַחְמָן: מַהוּ לְאַנּוֹחֵי כַּדָּא דְמִלְחָא גַּבֵּי כַּדָּא דְכַמְכָּא? אֲמַר לֵיהּ: אָסוּר. דְּחַלָּא מַאי? אֲמַר לֵיהּ: שְׁרֵי.
§ רב דימי שאל את רב נחמן: מהי ההלכה לגבי הנחת כד של מלח, המשמש למליחת בשר, לצד כד של קמכא, כלומר, כותח, מאכל חלבי? האם יש לחשוש שמא מעט מן הכותח ייפול על המלח בלי ידיעתו ובסופו של דבר יזהם את בשרו? רב נחמן אמר לו: אסור להניח את שני הכדים זה לצד זה. רב דימי הוסיף ושאל: מהי ההלכה לגבי מקרה דומה של כד חומץ המשמש לתיבול בשר? האם יש לחשוש שמא הכותח ייפול לתוך החומץ? רב נחמן אמר לו: מותר להניח את שני הכדים הללו זה לצד זה.
וּמַאי שְׁנָא לְכִי תֵּיכוּל עֲלַהּ כּוֹרָא דְמִלְחָא? מַאי טַעְמָא? הַאי – אִיתֵיהּ (איסורא) [לְאִיסּוּרָא] בְּעֵינֵיהּ, וְהַאי – לֵיתֵיהּ (איסורא) [לְאִיסּוּרָא] בְּעֵינֵיהּ.
רב דימי שאל: ומה שונה החומץ? רב נחמן השיב: כאשר אתה תהרהר בכך די זמן כדי לאכול כור של מלח, תדע את הטעם. הגמרא מבהירה: מהו הטעם אם כן? במקרה זה של המלח, החומר האסור ממשי, שכן שרידי הכותח ניכרים ואינם בטלים במלח. אבל באותו מקרה של החומץ, החומר האסור אינו ממשי, שכן הכותח נמס בתוך החומץ ולא יוסיף עוד לתת טעם.
הָהוּא בַּר גּוֹזָלָא דִּנְפַל לְכַדָּא דְּכַמְכָּא, שַׁרְיֵיהּ רַב חִינָּנָא בְּרֵיהּ דְּרָבָא מִפַּשְׁרוּנְיָא. אָמַר רָבָא: מַאן חַכִּים לְמִישְׁרֵי כִּי הַאי גַוְונָא, אִי לָאו רַב חִינָּנָא בְּרֵיהּ דְּרָבָא מִפַּשְׁרוּנְיָא? קָסָבַר: כִּי אָמַר שְׁמוּאֵל ״מָלִיחַ הֲרֵי הוּא כְּרוֹתֵחַ״, הָנֵי מִילֵּי הֵיכָא דְּאֵינוֹ נֶאֱכָל מֵחֲמַת מִלְחוֹ, אֲבָל הַאי כּוּתָּחָא הֲרֵי נֶאֱכָל מֵחֲמַת מִלְחוֹ.
הגמרא מספרת: היה גוזל צעיר מסוים שנפל לכד של קמקא, כלומר, כותח. רב חיננא, בנו של רבא מהעיר פשרוניא, התיר את הגוזל. רבא אמר על כך: מי חכם דיו כדי להבחין בנימוקים להתיר את המאכל במקרים קשים כאלה, אם לא רב חיננא, בנו של רבא מפשרוניא? הוא סבור כי כאשר שמואל אמר שמאכל מלוח נותן טעם כמו מאכל רותח, אמירה זו חלה רק על מאכל מלוח כל כך שאינו נאכל מחמת מלחו, אבל כותח זה עדיין ניתן לאכול מחמת, כלומר למרות, מלחו. לכן, דינם כאילו שני המאכלים קרים ואינם מלוחים, ואינם נותנים טעם זה בזה, ובלבד שידיח את מקום המגע.
וְהָנֵי מִילֵּי חַי, אֲבָל צָלִי – בָּעֵי קְלִיפָה, וְאִי אִית בֵּיהּ פִּילֵי – כּוּלֵּיהּ אָסוּר, וְאִי מְתַבַּל בְּתַבְלִין – כּוּלֵּיהּ אָסוּר.
הגמרא מוסיפה: והצהרה זו חלה רק אם העוף נא, אך אם הוא צלוי, הוא טעון קילוף כדי להסיר את השכבה החיצונית, שכן הצלייה מרככת את הבשר וגורמת לו לספוג יותר טעם. ואם יש בו סדקים [pilei], הוא אסור כולו, מפני שהחלב נספג בסדקים. ואם תובל בתבלינים, הוא גם כן אסור כולו, מפני שהתבלינים מרככים את הבשר והופכים אותו לסופג.
אָמַר רַב נַחְמָן, אָמַר שְׁמוּאֵל: כִּכָּר שֶׁחָתַךְ עָלֶיהָ בָּשָׂר – אָסוּר לְאׇכְלָהּ, וְהָנֵי מִילֵּי דְּאַסְמֵיק, וְהָנֵי מִילֵּי דְּאַבְרְיֵהּ, וְהָנֵי מִילֵּי דְּאַסְמְכֵיהּ, אֲבָל קְלִישְׁתָּא – לֵית לַן בַּהּ.
רב נחמן אמר ששמואל אומר: אסור לאכול כיכר לחם שעליה חתכו בשר צלוי לא מלוח, מפני שהדם הנפלט מן הבשר הצלוי נבלע בכיכר. הגמרא מוסיפה: והצהרה זו חלה רק אם הבשר אדמדם מן הדם שהוא מכיל. ועוד, הצהרה זו חלה רק אם כל כך הרבה דם נבלע בכיכר עד שעבר דרכה מצד אחד של הכיכר לצד האחר ונראה משני הצדדים. ועוד, הצהרה זו חלה רק אם הנוזל הנפלט מן הבשר הצלוי צמיג. אבל אם הוא דליל, אין לנו בעיה בו, כלומר, הכיכר מותרת.
שְׁמוּאֵל שָׁדֵי לֵיהּ לְכַלְבֵּיהּ, רַב הוּנָא יָהֵיב לֵיהּ לְשַׁמָּעֵיהּ. מָה נַפְשָׁךְ? אִי שְׁרֵי – לְכוּלֵּי עָלְמָא שְׁרֵי, אִי אֲסִיר – לְכוּלֵּי עָלְמָא אֲסִיר! שָׁאנֵי רַב הוּנָא דַּאֲנִינָא דַּעְתֵּיהּ. רָבָא אָכֵיל לֵיהּ, וְקָרֵי לֵיהּ ״חֲמַר בָּשָׂר״.
הגמרא מספרת: שמואל היה משליך לכלבו כיכר לחם כזו שלדעתו הייתה אסורה. רב הונא לא היה אוכל את הכיכר בעצמו אלא היה מעדיף לתת אותה לשמשו. הגמרא מקשה: כך או כך, התנהגותו של רב הונא בעייתית: אם הכיכר מותרת, הרי היא מותרת לכולם, ובכלל זה גם לרב הונא עצמו. ואם היא אסורה, הרי היא אסורה לכולם, ולא היה לו לתת אותה לשמשו. הגמרא מסבירה: למעשה, הכיכר מותרת באכילה, ורב הונא שונה, שכן היה איסטניס ולא רצה לאכול את הכיכר בעצמו. הגמרא מוסיפה ומספרת: רבא היה אוכל כיכר מסוג זה, והיה קורא לנוזל האדום יין בשר.
אָמַר רַב נַחְמָן, אָמַר שְׁמוּאֵל: אֵין מַנִּיחִין כְּלִי תַּחַת בָּשָׂר עַד שֶׁיִּכְלֶה כׇּל מַרְאֵה אַדְמוּמִית שֶׁבּוֹ. מְנָא יָדְעִינַן? מָר זוּטְרָא מִשְּׁמֵיהּ דְּרַב פָּפָּא אָמַר: מִשֶּׁתַּעֲלֶה תִּימְרָתוֹ.
רב נחמן אומר ששמואל אומר: אין מניחים כלי תחת בשר נצלה כדי לקלוט את נטפי השומן עד שכל האדמומיות של מראה הבשר התפוגגה. קודם לכן, יש לחשוש שדם יטפטף עם הנוזלים אל תוך הכלי, ובכך יאסור את התערובת ואת הכלי. הגמרא שואלת: כיצד אנו יודעים מתי כל אדמומיות הבשר נעלמה? מר זוטרא אמר בשם רב פפא: משעה שעשנו עולה, אפשר להיות בטוחים שכל הדם נפלט מן הבשר.
מַתְקֵיף לַהּ רַב אָשֵׁי: וְדִלְמָא תַּתָּאָה מְטָא, עִילָּאָה לָא מְטָא? אֶלָּא אָמַר רַב אָשֵׁי: לֵית לֵיהּ תַּקַּנְתָּא, אֶלָּא מִשְׁדֵּא בֵּיהּ תַּרְתֵּי גַּלְלֵי מִלְחָא,
רב אשי מקשה על כך: אך אולי הצד התחתון של הבשר, הקרוב ביותר לגחלים, כבר נצלה לגמרי, אך חלקו העליון עדיין לא נצלה ועדיין פולט דם בשלב זה. אלא, אמר רב אשי: מי שרוצה לאסוף את המיצים אין לו תקנה אלא להניח בו שני גושי מלח, כלומר, אחד בכלי שמתחת לבשר ואחד למעלה, בתוך הבשר עצמו.