שָׁפֵיד כַּבְדָּא עִילָּוֵי בִּשְׂרָא, אָמַר: כַּמָּה יְהִיר הַאי מֵרַבָּנַן! אֵימַר דַּאֲמוּר רַבָּנַן דִּיעֲבַד, לְכַתְּחִלָּה מִי אֲמוּר?
משפדים כבד מעל הבשר לצלייה. רב אשי אמר: כמה יהיר חכם זה! אפילו אם תאמר שחכמים אמרו שמותר לאכול בשר שנצלה מתחת לכבד בדיעבד, האם אמרו שמותר לצלותם בדרך זו לכתחילה?
וְאִי אִיכָּא בֵּי דוּגֵי, בִּשְׂרָא עִילָּוֵי כַּבְדָּא נָמֵי אֲסִיר.
הגמרא מוסיפה: ואם יש כלי קיבול מתחת לשיפוד לטפטופים של שומן, אזי אפילו אם הבשר נמצא מעל הכבד, אסור גם כן לצלות את הבשר, שכן הדם מן הכבד יטפטף אל השומן שבכלי, ועלולים לבוא לאכול את התערובת.
וּמַאי שְׁנָא מִדְּמָא דְּבִשְׂרָא? דְּמָא דְּבִשְׂרָא – שָׁכֵן, דְּמָא דְּכַבְדָּא – קָפֵי.
הגמרא שואלת: ובמה מקרה זה שונה מצליית חתיכת בשר לבדה על גבי כלי כזה, שהיא מותרת? גם כאן דם הבשר נוטף אל השומן שבכלי. הגמרא משיבה: דם של רוב הבשר שוקע לתחתית הכלי, ואילו השומן צף למעלה. מאחר שניתן להפריד את השומן מן הדם, הוא מותר. לעומת זאת, דם הכבד צף מעל השומן ואי אפשר להסירו ממנו, ולכן כל התערובת אסורה.
אָמַר רַב נַחְמָן, אָמַר שְׁמוּאֵל: סַכִּין שֶׁשָּׁחַט בָּהּ, אָסוּר לַחְתּוֹךְ בָּהּ רוֹתֵחַ. צוֹנֵן – אָמְרִי לַהּ בָּעֲיָא הַדָּחָה, וְאָמְרִי לַהּ לָא בָּעֲיָא הַדָּחָה.
§ רב נחמן אומר כי שמואל אומר: הסכין שבה שחטו בהמה סופגת דם מחמת חומה, ולכן אסור לחתוך בה כל מאכל רותח, שכן אותו מאכל יספוג בתורו את הדם מן הסכין. אם חתך בסכין זו מאכל קר, יש אומרים שהחתיכה שחתך טעונה הדחה לפני שמותר לאוכלה, ויש אומרים שהיא אינה טעונה הדחה.
אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר שְׁמוּאֵל: קְעָרָה שֶׁמָּלַח בָּהּ בָּשָׂר, אָסוּר לֶאֱכוֹל בָּהּ רוֹתֵחַ, וּשְׁמוּאֵל לְטַעְמֵיהּ, דְּאָמַר שְׁמוּאֵל: מָלִיחַ הֲרֵי הוּא כְּרוֹתֵחַ, וְכָבוּשׁ הֲרֵי הוּא כִּמְבוּשָּׁל.
§ הגמרא מביאה אמירות נוספות של שמואל. רב יהודה אומר כי שמואל אומר: לגבי קערה שבה נמלח בשר כדי להוציא את דמו לפני הבישול, אסור לאכול כל מאכל רותח שהונח בה, שכן אותו מאכל סופג את דם הבשר מן הקערה. ובכך שמואל הולך לשיטתו, שכן שמואל אמר: מאכל מלוח נותן את טעמו כמו מאכל רותח, ומאכל שנכבש בחומץ, בתמיסה מלוחה, וכיוצא בהם, סופג טעם מן הנוזל או מן הכלי כפי שהיה סופג מאכל מבושל.
כִּי אֲתָא רָבִין, אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: מָלִיחַ אֵינוֹ כְּרוֹתֵחַ, וְכָבוּשׁ אֵינוֹ כִּמְבוּשָּׁל. אָמַר אַבָּיֵי: הָא דְּרָבִין לֵיתַהּ, דְּהַהִיא פִּינְכָּא דַּהֲוָה בֵּי רַבִּי אַמֵּי, דְּמָלַח בֵּיהּ בִּשְׂרָא, וְתַבְרֵיהּ. מִכְּדֵי, רַבִּי אַמֵּי תַּלְמִיד דְּרַבִּי יוֹחָנָן הֲוָה, מַאי טַעְמָא תַּבְרֵיהּ? לָאו מִשּׁוּם דִּשְׁמִיעָא לֵיהּ מִינֵּיהּ דְּרַבִּי יוֹחָנָן דְּאָמַר: מָלִיחַ הֲרֵי הוּא כְּרוֹתֵחַ!
כאשר רבין בא מארץ ישראל לבבל הוא אמר שרבי יוחנן אמר: מאכל מלוח אינו נחשב כמו מאכל רותח, ומאכל כבוש אינו נחשב כמו מאכל מבושל. אביי אמר: אני יכול להוכיח שפסיקה זו שרבין הביא אינה נכונה, שהרי הייתה קערה מסוימת [פינקא] בביתו של רבי אמי שבה מלחו בשר, ורבי אמי שבר אותה כדי שלא ישתמשו בה עוד. והרי רבי אמי היה תלמידו של רבי יוחנן. מה הטעם שבר את אותה קערה? האם לא משום ששמע שרבי יוחנן אמר: מאכל מלוח נחשב כמו מאכל רותח? נראה אפוא שציטוטו של רבין היה בטעות.
יָתֵיב רַב כָּהֲנָא אֲחוּהּ דְּרַב יְהוּדָה קַמֵּיהּ דְּרַב הוּנָא, וְיָתֵיב וְקָאָמַר: קְעָרָה שֶׁמָּלַח בָּהּ בָּשָׂר – אָסוּר לֶאֱכוֹל בָּהּ רוֹתֵחַ, וּצְנוֹן שֶׁחֲתָכוֹ בְּסַכִּין – מוּתָּר לְאׇכְלוֹ בְּכוּתָּח.
רב כהנא, אחיו של רב יהודה, ישב לפני רב הונא, והוא ישב ואמר: לגבי קערה שבה הומלח בשר, אסור לאכול כל מאכל רותח שמניחים בה. והוא הוסיף: לגבי צנון שחתכו בסכין ששימשה לחיתוך בשר, מותר לאוכלו עם כותח, מאכל המכיל חלב, אף על פי שחריפותו של הצנון גורמת לו לספוג את שומן הבשר מן הסכין.
מַאי טַעְמָא? אָמַר אַבָּיֵי: הַאי – הֶיתֵּרָא בָּלַע, וְהַאי – אִיסּוּרָא בָּלַע.
הגמרא שואלת: מה הטעם להבחין בין דם שנספג בקערה לבין שומן שנספג בצנון? אמר אביי: זה הצנון ספג דבר מותר, שכן השומן שעל הסכין מותר באכילה כשלעצמו, אבל אותה קערה שבה נמלח בשר ספגה דבר אסור, כלומר דם.
אֲמַר לֵיהּ רָבָא: כִּי בָּלַע הֶיתֵּרָא, מַאי הָוֵי? סוֹף סוֹף, הַאי הֶיתֵּרָא דְּאָתֵי לִידֵי אִיסּוּרָא הוּא, דְּאִיסּוּרָא קָאָכֵיל! אֶלָּא אָמַר רָבָא: הַאי אֶפְשָׁר לְמִטְעֲמֵיהּ, וְהַאי לָא אֶפְשָׁר לְמִטְעֲמֵיהּ.
רבא אמר לאביי: ואם ספג הצנון חומר מותר, מה בכך? סוף סוף, אם אדם רוצה לאכול את הצנון עם כותח, זהו דבר מותר המוביל לאיסור, שכן הוא יאכל דבר אסור. אלא, רבא אמר: ההבחנה היא שלגבי זה הצנון, אפשר ליהודי לטעום אותו לפני אכילתו עם חלב כדי לראות אם קיבל טעם בשר. אבל לגבי אותה קערה, אי אפשר ליהודי לטעום את תכולתה כדי לראות אם ספגה דם.
אֲמַר לֵיהּ רַב פָּפָּא לְרָבָא: וְלִיטְעֲמֵיהּ קַפִּילָא אֲרַמָּאָה, מִי לָא תְּנַן: קְדֵרָה שֶׁבִּישֵּׁל בָּהּ בָּשָׂר לֹא יְבַשֵּׁל בָּהּ חָלָב, וְאִם בִּשֵּׁל – בְּנוֹתֵן טַעַם, בִּשֵּׁל בָּהּ תְּרוּמָה לֹא יְבַשֵּׁל בָּהּ חוּלִּין, וְאִם בִּשֵּׁל – בְּנוֹתֵן טַעַם.
רב פפא אמר לרבא: אך יניחו לגוי טבח לטעום את תכולת הקערה כדי לראות אם יש בה טעם דם. האם לא למדנו בתוספתא (תרומות ח:יב): לגבי סיר שבישלו בו בשר, אין לבשל בו חלב, ואם בישל בו חלב, הבשר הבלוע בסיר אוסר את החלב אם הוא נותן טעם בחלב. וכן, אם בישל תרומה בסיר, אין לבשל בו חולין, ואם בישל בו חולין, החולין אסורים אם יש די תרומה הבלועה בסיר כדי לתת טעם בחולין.
וְאָמְרִינַן: בִּשְׁלָמָא תְּרוּמָה – טָעֵים לַהּ כֹּהֵן, אֶלָּא בָּשָׂר בְּחָלָב – מַאן טָעֵים לַהּ? וַאֲמַר לַן: לִיטְעֲמֵיהּ קַפִּילָא! הָכִי נָמֵי לִיטְעֲמֵיהּ קַפִּילָא! הָכִי נָמֵי, כִּי קָאָמֵינָא – דְּלֵיכָּא קַפִּילָא.
ואמרנו בנוגע לברייתא זו: מובן, אפשר לדעת אם המאכל החולין קיבל את טעמה של תרומה, שכן כהן יכול לטעום אותו. אבל בנוגע לאיסור של בשר שנתבשל בחלב, מי יכול לטעום אותו? ואתה, רבא, אמרת לנו: שיטעם אותו טבח גוי. כך גם כאן, בנוגע למאכל שבקערה, שיטעם אותו טבח גוי. רבא השיב: אכן, טבח גוי יכול לברר אם המאכל שבקערה ספג את טעם הדם. כאשר אמרתי את דבריי התכוונתי למקרה שאין טבח גוי זמין.
אִיתְּמַר: דָּגִים שֶׁעָלוּ בַּקְּעָרָה, רַב אָמַר: אָסוּר לְאָכְלָן בְּכוּתָּח, וּשְׁמוּאֵל אָמַר: מוּתָּר לְאָכְלָן בְּכוּתָּח.
§ נאמר: אם דג הוסר מן האש והונח, בעודו חם, בקערה שאכלו בה בשר, רב אומר: אסור לאכול את הדג עם תבשיל החלב קוטח, שכן הדג ספג בשר מן הקערה. ושמואל אומר: מותר לאכול את הדג עם קוטח.
רַב אָמַר: אָסוּר, נוֹתֵן טַעַם הוּא; וּשְׁמוּאֵל אָמַר: מוּתָּר, נוֹתֵן טַעַם בַּר נוֹתֵן טַעַם הוּא.
הגמרא מסבירה: רב אומר שאסור לאכול את הדג עם כותח, משום שזה הוא מקרה של טעם מועבר, כלומר, מן הבשר אל הדג. ושמואל אומר שמותר, משום שהטעם מועבר תחילה לקערה, ורק לאחר מכן מן הקערה אל הדג. לכן זה הוא מקרה של טעם מועבר הנגזר מטעם מועבר.
וְהָא דְּרַב, לָאו בְּפֵירוּשׁ אִיתְּמַר, אֶלָּא מִכְּלָלָא אִיתְּמַר. דְּרַב אִיקְּלַע לְבֵי רַב שִׁימִי בַּר חִיָּיא בַּר בְּרֵיהּ, חַשׁ (בְּעֵינָיו) [בְּעֵינֵיהּ], עֲבַדוּ לֵיהּ שְׁיָיפָא בְּצָעָא, בָּתַר הָכִי רְמוֹ לֵיהּ בִּשּׁוּלָא בְּגַוַּוהּ, טָעֵים לֵיהּ טַעְמָא דִּשְׁיָיפָא, אֲמַר: יָהֵיב טַעְמָא כּוּלֵּי הַאי. וְלָא הִיא, שָׁאנֵי הָתָם דִּנְפִישׁ מְרָרֵהּ טְפֵי.
הגמרא מציינת: ודעה זו של רב לא נאמרה במפורש; אלא, היא נאמרה בדרך של הסקה. כאשר רב הגיע לביתו של רב שימי בר חייא, בן בנו. הוא חש כאב בעיניו, והכינו לו משחה בקערת חרס כתרופה. לאחר מכן הניחו לפניו תבשיל באותה קערה. רב טעם באותו תבשיל את טעם המשחה ואמר: היא נותנת טעם רב כל כך! הנוכחים הסיקו שמכאן שלדעת רב, טעם הנמסר מטעם נמסר חזק דיו כשלעצמו כדי לתת טעם. הגמרא דוחה זאת: אבל אין הדבר כן, ואין להסיק מסיפור זה מסקנות כלליות. שונה הדבר שם, שכן המשחה הייתה מרה מאוד.
רַבִּי אֶלְעָזָר הֲוָה קָאֵים קַמֵּיהּ דְּמָר שְׁמוּאֵל, אַיְיתוֹ לְקַמֵּיהּ דָּגִים שֶׁעָלוּ בַּקְּעָרָה, וְקָא אָכֵיל בְּכוּתָּח. יָהֵיב לֵיהּ וְלָא אֲכַל, אֲמַר לֵיהּ: לְרַבָּךְ יְהַבִי לֵיהּ וַאֲכַל, וְאַתְּ לָא אָכְלַתְּ? אֲתָא לְקַמֵּיהּ דְּרַב, אֲמַר לֵיהּ: הֲדַר בֵּיהּ מָר מִשְּׁמַעְתֵּיהּ? אֲמַר לֵיהּ: חַס לֵיהּ לְזַרְעֵיהּ דְּאַבָּא בַּר אַבָּא דְּלִיסְפֵּי לִי מִידֵּי וְלָא סְבִירָא לִי.
הגמרא מספרת: רבי אלעזר עמד לפני מר שמואל, והביאו לפני שמואל דג שהוסר ישירות מן האש והונח לתוך קערה ששימשה קודם לכן לבשר, והוא אכל אותו יחד עם כותח. שמואל נתן לרבי אלעזר מעט מן התבשיל הזה, אך רבי אלעזר לא אכל ממנו, שכן היה תלמידו של רב, שאסר תערובות כאלה. שמואל אמר לו: לרבך, רב, נתתי מן התבשיל הזה והוא אכל ממנו, ואתה לא תאכל? לאחר מכן רבי אלעזר בא לפני רב, ואמר לו: האם הרב חזר בו מהלכה זו? האם אתה מתיר זאת? רב אמר לו: חס ושלום שזרעו של אבא בר אבא, כלומר שמואל, יאכילני דבר שאינני סבור שהוא מותר. שמואל מעולם לא האכילני תבשיל כזה.
רַב הוּנָא וְרַב חִיָּיא בַּר אָשֵׁי הֲווֹ יָתְבִי, חַד בְּהַאי גִּיסָא דְּמַבָּרָא דְּסוּרָא, וְחַד בְּהַאי גִּיסָא דְּמַבָּרָא. לְמָר אַיְיתוֹ לֵיהּ דָּגִים שֶׁעָלוּ בַּקְּעָרָה וַאֲכַל בְּכוּתָּח, לְמָר אַיְיתוֹ לֵיהּ תְּאֵנִים וַעֲנָבִים בְּתוֹךְ הַסְּעוּדָה, וַאֲכַל וְלָא בָּרֵיךְ.
הגמרא מספרת כי רב הונא ורב חייא בר אשי ישבו לאכול. אחד מהם ישב בצד זה של המעבר בנהר סורא, והאחר ישב בצד ההוא של המעבר. הביאו לאחד החכמים דג שהוסר מן האש והונח בקערה ששימשה קודם לכן לבשר, והוא אכל אותו יחד עם כותח. הם גם הביאו לחכם האחר תאנים וענבים בתוך הסעודה, והוא אכל אותם אך לא בירך עליהם ברכה נפרדת, אף על פי שמאכלים אלה היו נאכלים בדרך כלל לאחר החלק העיקרי של הסעודה לפני ברכת המזון, והייתה נאמרת עליהם ברכה נפרדת.
מָר אֲמַר לֵיהּ לְחַבְרֵיהּ: יַתְמָא! עֲבַד רַבָּךְ הָכִי? וּמָר אֲמַר לֵיהּ לְחַבְרֵיהּ: יַתְמָא! עֲבַד רַבָּךְ הָכִי? מָר אֲמַר לֵיהּ לְחַבְרֵיהּ: אֲנָא כִּשְׁמוּאֵל סְבִירָא לִי, וּמָר אֲמַר לֵיהּ לְחַבְרֵיהּ: אֲנָא כְּרַבִּי חִיָּיא סְבִירָא לִי, דְּתָנֵי רַבִּי חִיָּיא: פַּת פּוֹטֶרֶת כׇּל מִינֵי מַאֲכָל, וְיַיִן פּוֹטֵר כׇּל מִינֵי מַשְׁקִין.
חכם אחד אמר לחברו: יתום! חכם אחד אמר לחברו: יתום! תלמיד בלא רב! וכי רבך היה עושה כך, כלומר, אוכל דג כזה עם כותח? וחכם האחר אמר לחברו: יתום! וכי רבך היה עושה כך, כלומר, אוכל את הפירות הללו בתוך הסעודה בלא לברך עליהם? חכם אחד אמר לחברו: אני סובר כדעת שמואל, המתיר לאכול דג כזה עם כותח. וחכם האחר אמר לחברו: אני סובר כדעת רבי חייא, שכן רבי חייא מלמד: הברכה על הלחם פוטרת את כל שאר מיני המאכל הנאכלים בתוך הסעודה, לרבות אלו שרגילים לאוכלם בנפרד לאחר הלחם, וכן הברכה על היין פוטרת את כל מיני המשקים.
אָמַר חִזְקִיָּה מִשּׁוּם אַבָּיֵי: הִלְכְתָא דָּגִים שֶׁעָלוּ בַּקְּעָרָה – מוּתָּר לְאוֹכְלָן בְּכוּתָּח, צְנוֹן שֶׁחֲתָכוֹ בְּסַכִּין שֶׁחָתַךְ בָּהּ בָּשָׂר – אָסוּר לְאוֹכְלוֹ בְּכוּתָּח.
חזקיה אומר בשם אביי: ההלכה היא: אם דג הוסר מן האש והונח בקערה המשמשת לבשר, מותר לאוכלו יחד עם כותח. אבל לגבי צנון שחתך אדם בסכין שבה חתך בשר, אסור לאכול את אותו צנון עם כותח, בניגוד לדבריו של רב כהנא לעיל.
וְהָנֵי מִילֵּי צְנוֹן,
הגמרא מציינת: והצהרה זו חלה רק על צנון,