בְּבָתֵּי גַוָּאֵי, הָא בְּבָתֵּי בָרָאֵי. וְאָמַר רַב אַחָא בַּר יַעֲקֹב: עוֹד רָקִיעַ אֶחָד יֵשׁ לְמַעְלָה מֵרָאשֵׁי הַחַיּוֹת, דִּכְתִיב: ״וּדְמוּת עַל רָאשֵׁי הַחַיָּה רָקִיעַ כְּעֵין הַקֶּרַח הַנּוֹרָא״.
אל הבתים הפנימיים, שבהם יש רק אור; אותו מקור, שלפיו הוא מוקף בחושך, מתייחס אל הבתים החיצוניים. ורב אחא בר יעקב אמר: יש רקיע אחד נוסף מעל אלה, שהוא מעל ראשי החיות האלוהיות, כפי שנאמר: "וממעל לראשי החיה רקיע כעין הקרח הנורא" (יחזקאל א:כב).
עַד כָּאן יֵשׁ לְךָ רְשׁוּת לְדַבֵּר, מִכָּאן וְאֵילָךְ — אֵין לְךָ רְשׁוּת לְדַבֵּר, שֶׁכֵּן כָּתוּב בְּסֵפֶר בֶּן סִירָא: ״בַּמּוּפְלָא מִמְּךָ אַל תִּדְרוֹשׁ, וּבַמְכוּסֶּה מִמְּךָ אַל תַּחְקוֹר. בַּמֶּה שֶׁהוֹרְשֵׁיתָ הִתְבּוֹנֵן, אֵין לְךָ עֵסֶק בַּנִּסְתָּרוֹת״. תַּנְיָא, אָמַר רַבָּן יוֹחָנָן בֶּן זַכַּאי: מָה תְּשׁוּבָה הֱשִׁיבַתּוּ בַּת קוֹל לְאוֹתוֹ רָשָׁע בְּשָׁעָה שֶׁאָמַר ״אֶעֱלֶה עַל בָּמֳתֵי עָב אֶדַּמֶּה לְעֶלְיוֹן״ — יָצְתָה בַּת קוֹל וְאָמְרָה לוֹ: רָשָׁע בֶּן רָשָׁע, בֶּן בְּנוֹ שֶׁל נִמְרוֹד הָרָשָׁע, שֶׁהִמְרִיד כָּל הָעוֹלָם כּוּלּוֹ עָלָיו בְּמַלְכוּתוֹ —
הגמרא מעירה: עד כאן יש לך רשות לדבר; מכאן ואילך אין לך רשות לדבר, שכן כתוב בספר בן סירא: אל תבקש מה שנעלם ממך, ואל תחקור את מה שמכוסה ממך. התבונן במה שהותר לך; אין לך עסק בנסתרות. שנויה בברייתא: רבן יוחנן בן זכאי אמר: איזו תשובה השמיעה בת הקול לאותו אדם רשע, נבוכדנצר, כשאמר: "אעלה על במתי עב; אדמה לעליון" (ישעיהו י״ד:י״ד), ובכך התכוון לעלות לשמים? יצאה בת קול ואמרה לו: רשע בן רשע, צאצא, כלומר, הולך בדרכים, של נמרוד הרשע, שהמריד את כל העולם כולו עליו בזמן מלכותו.
כַּמָּה שְׁנוֹתָיו שֶׁל אָדָם — שִׁבְעִים שָׁנָה, שֶׁנֶּאֱמַר: ״יְמֵי שְׁנוֹתֵינוּ בָהֶם שִׁבְעִים שָׁנָה וְאִם בִּגְבוּרוֹת שְׁמוֹנִים שָׁנָה״. וַהֲלֹא מִן הָאָרֶץ עַד לָרָקִיעַ מַהֲלַךְ חֲמֵשׁ מֵאוֹת שָׁנָה, וְעוֹבְיוֹ שֶׁל רָקִיעַ מַהֲלַךְ חֲמֵשׁ מֵאוֹת שָׁנָה, וְכֵן בֵּין כׇּל רָקִיעַ וְרָקִיעַ.
כמה הן שנותיו של אדם? שבעים שנה, כפי שנאמר: "ימי שנותינו בהם שבעים שנה, ואם בגבורות שמונים שנה" (תהילים צ:י). וכי אין מן הארץ לרקיע מהלך של חמש מאות שנה, ועוביו של הרקיע עצמו הוא מהלך של חמש מאות שנה, וכיוצא בזה יש בין כל רקיע ורקיע?
לְמַעְלָה מֵהֶן — חַיּוֹת הַקֹּדֶשׁ. רַגְלֵי הַחַיּוֹת כְּנֶגֶד כּוּלָּם, קַרְסוּלֵי הַחַיּוֹת כְּנֶגֶד כּוּלָּן, שׁוֹקֵי הַחַיּוֹת כְּנֶגֶד כּוּלָּן, רְכוּבֵּי הַחַיּוֹת כְּנֶגֶד כּוּלָּן, יַרְכֵי הַחַיּוֹת כְּנֶגֶד כּוּלָּן, גּוּפֵי הַחַיּוֹת כְּנֶגֶד כּוּלָּן, צַוְּארֵי הַחַיּוֹת כְּנֶגֶד כּוּלָּן, רָאשֵׁי הַחַיּוֹת כְּנֶגֶד כּוּלָּן, קַרְנֵי הַחַיּוֹת כְּנֶגֶד כּוּלָּן. לְמַעְלָה מֵהֶן — כִּסֵּא כָּבוֹד. רַגְלֵי כִּסֵּא הַכָּבוֹד כְּנֶגֶד כּוּלָּן, כִּסֵּא הַכָּבוֹד כְּנֶגֶד כּוּלָּן, מֶלֶךְ אֵל חַי וְקַיָּם רָם וְנִשָּׂא שׁוֹכֵן עֲלֵיהֶם, וְאַתָּה אָמַרְתָּ: ״אֶעֱלֶה עַל בָּמֳתֵי עָב אֶדַּמֶּה לְעֶלְיוֹן״ — ״אַךְ אֶל שְׁאוֹל תּוּרָד אֶל יַרְכְּתֵי בוֹר״.
ומעליהם, מעל כל הרקיעים, נמצאות החיות האלוהיות. רגלי החיות האלוהיות מקבילות במרחק לכל הרקיעים; קרסולי החיות מקבילים לכולם, שוקי החיות מקבילים לכולם, ברכי החיות מקבילות לכולם, ירכי החיות מקבילות לכולם, גופי החיות מקבילים לכולם, צווארי החיות מקבילים לכולם, ראשי החיות מקבילים לכולם, וקרני החיות מקבילות לכולם. מעליהם נמצא כיסא הכבוד: רגלי כיסא הכבוד מקבילות לכולם, כיסא הכבוד מקביל לכולם, והמלך החי, הכול-יכול, הרם והנישא שוכן מעליהם. ואתה, נבוכדנצר, אומר: "אעלה מעל במתי עב; אדמה לעליון" (ישעיהו י״ד:ט״ו), אך הפסוק הבא אומר: "אך אל שאול תורד, אל ירכתי בור" (ישעיהו י״ד:ט״ו).
וְלֹא בַּמֶּרְכָּבָה בְּיָחִיד. תָּנֵי רַבִּי חִיָּיא: אֲבָל מוֹסְרִין לוֹ רָאשֵׁי פְרָקִים. אָמַר רַבִּי זֵירָא: אֵין מוֹסְרִין רָאשֵׁי פְרָקִים אֶלָּא לְאַב בֵּית דִּין, וּלְכׇל מִי שֶׁלִּבּוֹ דּוֹאֵג בְּקִרְבּוֹ. אִיכָּא דְּאָמְרִי, וְהוּא שֶׁלִּבּוֹ דּוֹאֵג בְּקִרְבּוֹ.
§ כך נלמד במשנה, לפי ביאור הגמרא: ואף לא ידרוש אדם במעשה המרכבה ליחיד. רבי חייא לימד: אבל מותר למסור לו, ליחיד, את ראשי הפרקים של נושא זה, ולהניח לו להבין את השאר בכוחות עצמו. רבי זירא אמר: אין מוסרים את ראשי הפרקים של מעשה המרכבה אלא לאב בית דין, שצריך לדעתם מחמת חכמתו ומעשיו הראויים, ולכל מי שלבו דואג בקרבו, כלומר, מי שדואג על חטאיו ומבקש להגיע לתשובה שלמה. יש שאומרים שאין הכוונה לשני אנשים נפרדים, אלא לאב בית הדין, שלבו דואג בקרבו.
אָמַר רַבִּי אַמֵּי: אֵין מוֹסְרִין סִתְרֵי תוֹרָה אֶלָּא לְמִי שֶׁיֵּשׁ בּוֹ חֲמִשָּׁה דְבָרִים: ״שַׂר חֲמִשִּׁים, וּנְשׂוּא פָנִים, וְיוֹעֵץ, וַחֲכַם חֲרָשִׁים, וּנְבוֹן לָחַשׁ״. וְאָמַר רַבִּי אַמֵּי: אֵין מוֹסְרִין דִּבְרֵי תוֹרָה לְגוֹי, שֶׁנֶּאֱמַר: ״לֹא עָשָׂה כֵן לְכׇל גּוֹי וּמִשְׁפָּטִים בַּל יְדָעוּם״.
רבי אמי אמר: סודות התורה נמסרים רק למי שיש בו את חמש התכונות הבאות: "שר חמישים, ונשוא פנים, ויועץ, וחכם חרשים, ונבון לחש" (ישעיהו ג:ג). ועוד אמר רבי אמי: דברי תורה אין מוסרים לגוי, שנאמר: "לא עשה כן לכל גוי, ומשפטים בל ידעום" (תהילים קמז:כ).
אֲמַר לֵיהּ רַבִּי יוֹחָנָן לְרַבִּי אֶלְעָזָר: תָּא אַגְמְרָךְ בְּמַעֲשֵׂה הַמֶּרְכָּבָה, אֲמַר לֵיהּ: לָא קַשַּׁאי. כִּי קַשׁ — נָח נַפְשֵׁיהּ דְּרַבִּי יוֹחָנָן. אֲמַר לֵיהּ רַבִּי אַסִּי: תָּא וְאַגְמְרָךְ בְּמַעֲשֵׂה מֶרְכָּבָה. אֲמַר לֵיהּ: אִי זְכַאי גְּמִירְתַּהּ מֵרַבִּי יוֹחָנָן רַבָּךְ.
§ הגמרא מספרת: רבי יוחנן אמר לרבי אלעזר: בוא ואני אלמד אותך את מעשה המרכבה האלוהית. רבי אלעזר אמר לו: עדיין לא הזקנתי די, שכן צריך שאדם יהיה מיושב מאוד בדעתו ללימודים אלה. כאשר הזדקן, רבי יוחנן כבר נפטר. רבי אסי אמר לו: בוא ואני אלמד אותך את מעשה המרכבה האלוהית. אמר לו: אילו זכיתי, הייתי לומד זאת מרבי יוחנן, רבך. לכן נראה שאיני ראוי ללמוד זאת.
רַב יוֹסֵף הֲוָה גְּמִיר מַעֲשֵׂה הַמֶּרְכָּבָה. סָבֵי דְפוּמְבְּדִיתָא הֲווֹ תָּנוּ בְּמַעֲשֵׂה בְרֵאשִׁית. אֲמַרוּ לֵיהּ: (לִיגְמוֹר לַן) [לַיגְמְרַן] מָר מַעֲשֵׂה מֶרְכָּבָה. אֲמַר לְהוּ: אַגְמְרוּן לִי מַעֲשֵׂה בְרֵאשִׁית. בָּתַר דְּאַגְמְרוּהּ, אֲמַרוּ לֵיהּ: לַיגְמְרַון מָר בְּמַעֲשֵׂה מֶרְכָּבָה! אֲמַר לְהוּ: תְּנֵינָא בְּהוּ ״דְּבַשׁ וְחָלָב תַּחַת לְשׁוֹנֵךְ״, דְּבָרִים הַמְּתוּקִין מִדְּבַשׁ וְחָלָב — יְהוּ תַּחַת לְשׁוֹנֵךְ.
הגמרא מספרת: רב יוסף היה עוסק במעשה המרכבה האלוהית והיה בקי בנושא, ואילו זקני פומבדיתא היו עוסקים במעשה בראשית. הם אמרו לרב יוסף: ילמדנו מר את מעשה המרכבה האלוהית. אמר להם: אתם למדו אותי את מעשה בראשית. לאחר שלימדוהו אותו עניין, אמרו לו: ילמדנו מר את מעשה המרכבה האלוהית. אמר להם: למדנו לגביהם סודות התורה: "דבש וחלב תחת לשונך" (שיר השירים ד:יא), כלומר שדברים המתוקים מדבש ומחלב צריכים להישאר תחת לשונך. במילים אחרות, אין לדבר בעניינים כאלה, וכל מי שבקי בהם אינו רשאי לגלותם לאחרים.
רַבִּי אֲבָהוּ אָמַר מֵהָכָא: ״כְּבָשִׁים לִלְבוּשֶׁךָ״, דְּבָרִים שֶׁהֵן כִּבְשׁוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם — יִהְיוּ תַּחַת לְבוּשֶׁךָ. אֲמַרוּ לֵיהּ: תְּנֵינַן בְּהוּ עַד ״וַיֹּאמֶר אֵלַי בֶּן אָדָם״. אֲמַר לְהוּ: הֵן הֵן מַעֲשֵׂה הַמֶּרְכָּבָה.
רבי אבהו אמר: דבר זה נלמד מכאן, מן הפסוק הבא: "כבשים [kevasim] ללבושך" (משלי כז:כו), שהוא דורש כאילו נכתב באות שין, kevashim, כלומר דברים נסתרים: דברים שהם מן הנסתרות של העולם יהיו תחת לבושך; אל תגלה אותם. כאשר זקני פומבדיתא ראו שרב יוסף אינו עומד ללמדם, אמרו לו: למדנו אותם, את הפסוקים העוסקים במעשה המרכבה הכתובים בספר יחזקאל, עד הפסוק "ויאמר אלי בן אדם" (יחזקאל ב:א). אמר להם: אם כן, פסוקים אלה הם עצם העניין של מעשה המרכבה, שכן הם מספקים את הפרטים העיקריים של הנושא.
מֵיתִיבִי: עַד הֵיכָן מַעֲשֵׂה הַמֶּרְכָּבָה? רַבִּי אוֹמֵר: עַד ״וָאֵרֶא״ בָּתְרָא, רַבִּי יִצְחָק אוֹמֵר: עַד ״הַחַשְׁמַל״. עַד ״וָאֵרֶא״ מַגְמְרִינַן, מִכָּאן וְאֵילָךְ מָסְרִינַן רָאשֵׁי פְרָקִים. אִיכָּא דְּאָמְרִי: עַד ״וָאֵרֶא״ מָסְרִינַן רָאשֵׁי פְרָקִים, מִכָּאן וְאֵילָךְ, אִם הוּא חָכָם מֵבִין מִדַּעְתּוֹ — אִין, אִי לָא — לָא.
הגמרא מקשה על כך מברייתא: עד היכן עוסק מעשה המרכבה האלוהית? רבי יהודה הנשיא אומר: עד "וארא" האחרון (יחזקאל א, כז), ולא כולל את הפסוק האחרון. רבי יצחק אומר: עד המילה "חשמל" (יחזקאל א, כז). אף אחת מן הדעות הללו אינה מתיישבת עם דעתו של רב יוסף, שמעשי המרכבה נמשכים עד סוף הפרק. הגמרא מתרצת: עד "וארא" מלמדים את הראויים לכך; מכאן ואילך, מוסרים רק את הראשי פרקים. יש אומרים: עד "וארא" מוסרים את ראשי הפרקים; מכאן ואילך, אם הוא חכם ויכול להבין מדעתו, הן, מלמדים אותו. ואם לא, אין מלמדים אותו אפילו את ראשי הפרקים.
וּמִי דָּרְשִׁינַן בְּחַשְׁמַל? וְהָא הָהוּא יָנוֹקָא דִּדְרַשׁ בְּחַשְׁמַל, וּנְפַקָא נוּרָא וַאֲכַלְתֵּיהּ! שָׁאנֵי יָנוֹקָא, דְּלָאו מָטֵי זִימְנֵיהּ.
הגמרא מציגה שאלה: והאם מותר ללמד על החשמל של מעשה המרכבה בכלל? והלא היה נער אחד שדרש בחשמל, ויצאה אש ואכלתו, דבר המראה שלימוד כזה מסוכן ביותר? הגמרא משיבה: אותו נער היה שונה, כי זמנו ללמוד עניינים כאלה טרם הגיע. לכן נענש.
אָמַר רַב יְהוּדָה: בְּרַם זָכוּר אוֹתוֹ הָאִישׁ לַטּוֹב, וַחֲנַנְיָה בֶּן חִזְקִיָּה שְׁמוֹ. אִלְמָלֵא הוּא — נִגְנַז סֵפֶר יְחֶזְקֵאל, שֶׁהָיוּ דְּבָרָיו סוֹתְרִין דִּבְרֵי תוֹרָה. מֶה עָשָׂה? הֶעֱלוּ לוֹ שְׁלוֹשׁ מֵאוֹת גַּרְבֵי שֶׁמֶן, וְיָשַׁב בַּעֲלִיָּיה וּדְרָשׁוֹ.
רב יהודה אמר: אכן, אותו האיש זכור לטוב, וחנניה בן חזקיה שמו היה, משום שאלמלא הוא, ספר יחזקאל היה נגנז. מדוע ביקשו לגנוז אותו? משום שמצאו שדבריו סותרים את דברי התורה, שכן פרקיו האחרונים כוללים הלכות רבות שנראות כאינן תואמות את אלו של התורה. מה עשה? העלו לו שלוש מאות חביות שמן, לאור ולמחיה, וישב בעלייה ודרש אותו, כדי ליישב את תורתו עם דברי התורה.
תָּנוּ רַבָּנַן: מַעֲשֶׂה בְּתִינוֹק אֶחָד שֶׁהָיָה קוֹרֵא בְּבֵית רַבּוֹ בְּסֵפֶר יְחֶזְקֵאל וְהָיָה מֵבִין בְּחַשְׁמַל, וְיָצְאָה אֵשׁ מֵחַשְׁמַל וּשְׂרָפַתּוּ, וּבִיקְשׁוּ לִגְנוֹז סֵפֶר יְחֶזְקֵאל. אָמַר לָהֶם חֲנַנְיָה בֶּן חִזְקִיָּה: אִם זֶה חָכָם — הַכֹּל חֲכָמִים הֵן?
החכמים לימדו: מעשה היה בנער שהיה קורא בספר יחזקאל בבית רבו, והוא היה מסוגל להבין את החשמל, ויצאה אש מן החשמל ושרפה אותו. וביקשו לגנוז את ספר יחזקאל בשל הסכנה שבו. אמר להם חנניה בן חזקיה: אם זה הנער היה חכם, האם כל בני האדם חכמים דיים להבין ספר זה?
מַאי חַשְׁמַל? אָמַר רַב יְהוּדָה:
הגמרא שואלת: מהו החשמל? רב יהודה אמר: