אָמַר רַבִּי יִרְמְיָה בֶּן אֶלְעָזָר: נִתְקַלְּלָה בָּבֶל — נִתְקַלְּלוּ שְׁכֵנֶיהָ. נִתְקַלְּלָה שׁוֹמְרוֹן — נִתְבָּרְכוּ שְׁכֵנֶיהָ: נִתְקַלְּלָה בָּבֶל — נִתְקַלְּלוּ שְׁכֵנֶיהָ, דִּכְתִיב: ״וְשַׂמְתִּיהָ לְמוֹרַשׁ קִפֹּד וְאַגְמֵי מָיִם״. נִתְקַלְּלָה שׁוֹמְרוֹן נִתְבָּרְכוּ שְׁכֵנֶיהָ — דִּכְתִיב: ״וְשַׂמְתִּי שֹׁמְרוֹן לְעִי הַשָּׂדֶה לְמַטָּעֵי כָרֶם וְגוֹ׳״.
באשר לבבל, הגמרא מצטטת את מה שרבי ירמיה בן אלעזר אמר: כאשר בבל קוללה, קוללו גם שכנותיה עמה. כאשר שומרון קוללה, שכנותיה התברכו. כאשר בבל קוללה קוללו גם שכנותיה עמה, כפי שנאמר: "ושמתיה למורש קיפוד, עוף מים, ואגמי מים" (ישעיהו י״ד:כ״ג); לא זו בלבד שתיחרב, אלא שהמקום יהפוך לבית גידול ליצורים מזיקים ופוגעניים לסביבה. אולם כאשר שומרון קוללה, שכנותיה התברכו, כפי שנאמר: "לכן אשים את שומרון לעי השדה, למטעי כרם" (מיכה א׳:ו׳); אף על פי שנחרבה, היא תשמש לתכלית מועילה.
וְאָמַר רַב הַמְנוּנָא: הָרוֹאֶה אוּכְלוּסֵי יִשְׂרָאֵל, אוֹמֵר: ״בָּרוּךְ … חֲכַם הָרָזִים״. אוּכְלוּסֵי גּוֹיִם, אוֹמֵר: ״בּוֹשָׁה אִמְּכֶם וְגוֹ׳״.
ואמר רב המנונא: הרואה אוכלוסי ישראל, שש מאות אלף יהודים, מברך: ברוך… חכם הרזים. הרואה אוכלוסי גויים אומר: "בוש תבוש אמכם, חפרה יולדתכם; הנה אחרית גויים מדבר, ארץ ציה וערבה" (ירמיהו נ:יב).
תָּנוּ רַבָּנַן: הָרוֹאֶה אוּכְלוּסֵי יִשְׂרָאֵל, אוֹמֵר: ״בָּרוּךְ … חֲכַם הָרָזִים״ — שֶׁאֵין דַּעְתָּם דּוֹמָה זֶה לָזֶה, וְאֵין פַּרְצוּפֵיהֶן דּוֹמִים זֶה לָזֶה. בֶּן זוֹמָא רָאָה אוּכְלוּסָא עַל גַּב מַעֲלָה בְּהַר הַבַּיִת, אָמַר: ״בָּרוּךְ … חֲכַם הָרָזִים וּבָרוּךְ … שֶׁבָּרָא כׇּל אֵלּוּ לְשַׁמְּשֵׁנִי״.
החכמים לימדו בתוספתא: הרואה אוכלוסי ישראל מברך: ברוך… חכם הרזים. מפני מה? הוא רואה אומה שלמה שדעותיהם אינן דומות זו לזו ופניהם אינן דומות זה לזה, ומי שיודע את כל הסודות, אלוהים, יודע מה יש בלבו של כל אחד מהם. הגמרא מספרת: בן זומא ראה פעם אוכלוסא של ישראל כשהוא עומד על מעלה בהר הבית. מיד בירך: ברוך… חכם הרזים, וברוך… שברא כל אלו לשמשני.
הוּא הָיָה אוֹמֵר: כַּמָּה יְגִיעוֹת יָגַע אָדָם הָרִאשׁוֹן עַד שֶׁמָּצָא פַּת לֶאֱכוֹל: חָרַשׁ, וְזָרַע, וְקָצַר, וְעִמֵּר, וְדָשׁ, וְזָרָה, וּבָרַר, וְטָחַן, וְהִרְקִיד, וְלָשׁ, וְאָפָה, וְאַחַר כָּךְ אָכַל. וַאֲנִי מַשְׁכִּים וּמוֹצֵא כׇּל אֵלּוּ מְתוּקָּנִין לְפָנַי. וְכַמָּה יְגִיעוֹת יָגַע אָדָם הָרִאשׁוֹן עַד שֶׁמָּצָא בֶּגֶד לִלְבּוֹשׁ: גָּזַז, וְלִבֵּן, וְנִפֵּץ, וְטָוָה, וְאָרַג, וְאַחַר כָּךְ מָצָא בֶּגֶד לִלְבּוֹשׁ, וַאֲנִי מַשְׁכִּים וּמוֹצֵא כׇּל אֵלֶּה מְתוּקָּנִים לְפָנַי. כׇּל אוּמּוֹת שׁוֹקְדוֹת וּבָאוֹת לְפֶתַח בֵּיתִי, וַאֲנִי מַשְׁכִּים וּמוֹצֵא כׇּל אֵלּוּ לְפָנַי.
בהסבירו את מנהגו, הוא היה אומר: כמה מאמץ השקיע אדם הראשון לפני שמצא לחם לאכול: הוא חרש, זרע, קצר, אלם, דש, זרה ברוח, הפריד את הגרעין מן המוץ, טחן את הגרעין לקמח, ניפה, לש ואפה ורק לאחר מכן אכל. ואני, לעומת זאת, מתעורר ומוצא את כל אלה מוכנים לפניי. החברה האנושית מקיימת חלוקת עבודה, וכל יחיד נהנה משירותו של העולם כולו. בדומה לכך, כמה מאמץ השקיע אדם הראשון לפני שמצא בגד ללבוש? הוא גזז, כיבס, סירק, טווה וארג, ורק לאחר מכן מצא בגד ללבוש. ואני, לעומת זאת, מתעורר ומוצא את כל אלה מוכנים לפניי. בני כל האומות, סוחרים ובעלי מלאכה, באים בשקידה אל פתח ביתי, ואני מתעורר ומוצא את כל אלה לפניי.
הוּא הָיָה אוֹמֵר: אוֹרֵחַ טוֹב מַהוּ אוֹמֵר? — כַּמָּה טְרָחוֹת טָרַח בַּעַל הַבַּיִת בִּשְׁבִילִי, כַּמָּה בָּשָׂר הֵבִיא לְפָנַי, כַּמָּה יַיִן הֵבִיא לְפָנַי, כַּמָּה גְּלוּסְקָאוֹת הֵבִיא לְפָנַי, וְכׇל מַה שֶּׁטָּרַח — לֹא טָרַח אֶלָּא בִּשְׁבִילִי. אֲבָל אוֹרֵחַ רַע מַהוּ אוֹמֵר? — מַה טּוֹרַח טָרַח בַּעַל הַבַּיִת זֶה? פַּת אַחַת אָכַלְתִּי, חֲתִיכָה אַחַת אָכַלְתִּי, כּוֹס אֶחָד שָׁתִיתִי, כׇּל טוֹרַח שֶׁטָּרַח בַּעַל הַבַּיִת זֶה — לֹא טָרַח אֶלָּא בִּשְׁבִיל אִשְׁתּוֹ וּבָנָיו.
בן זומא היה אומר: אורח טוב, מה הוא אומר? כמה טרח בעל הבית בשבילי, כמה בשר הביא בעל הבית לפניי. כמה יין הביא לפניי. כמה כיכרות [geluskaot] הביא לפניי. כל הטרחה שטרח, לא טרח אלא בשבילי. אבל אורח רע, מה הוא אומר? מה טרח בעל הבית? אכלתי רק חתיכה אחת של לחם, אכלתי רק חתיכה אחת של בשר ושתיתי רק כוס אחת של יין. כל הטרחה שטרח בעל הבית לא טרח אלא בשביל אשתו ובניו.
עַל אוֹרֵחַ טוֹב מַהוּ אוֹמֵר? — ״זְכֹר כִּי תַשְׂגִּיא פׇעֳלוֹ אֲשֶׁר שֹׁרְרוּ אֲנָשִׁים״. עַל אוֹרֵחַ רַע כְּתִיב: ״לָכֵן יְרֵאוּהוּ אֲנָשִׁים וְגוֹ׳״.
באשר לאורח טוב, מה הוא אומר? "זכור כי תרומם פעלו, אשר אנשים שרו עליו" (איוב לו:כד); הוא משבח ומכיר תודה לאלה שסייעו לו. ובאשר לאורח רע, כך נאמר: "לכן ייראו אנשים ממנו; אינו מחשיב את כל חכמי לב" (איוב לז:כד).
״וְהָאִישׁ בִּימֵי שָׁאוּל זָקֵן בָּא בַאֲנָשִׁים״. אָמַר רָבָא, וְאִיתֵּימָא רַב זְבִיד, וְאִיתֵּימָא רַב אוֹשַׁעְיָא: זֶה יִשַׁי אֲבִי דָּוִד שֶׁיָּצָא בְּאוּכְלוּסָא, וְנִכְנַס בְּאוּכְלוּסָא, וְדָרַשׁ בְּאוּכְלוּסָא. אָמַר עוּלָּא: נְקִיטִינַן אֵין אוּכְלוּסָא בְּבָבֶל. תָּנָא: אֵין אוּכְלוּסָא פְּחוּתָה מִשִּׁשִּׁים רִבּוֹא.
בנושא ההמונים, הגמרא מצטטת פסוק נוסף: "והאיש בימי שאול זקן בא באנשים" (שמואל א יז:יב). רבא, ויש אומרים רב זביד, ויש אומרים רב אושעיא, אמר: זה מתייחס אל ישי, אביו של דוד, שהיה תמיד יוצא עם המונים, ונכנס עם המונים, ומלמד תורה עם המונים. עולא אמר: אנו מחזיקים שאין המון בבבל. החכם שנה: המון הוא לא פחות משש מאות אלף אנשים.
תָּנוּ רַבָּנַן: הָרוֹאֶה חַכְמֵי יִשְׂרָאֵל, אוֹמֵר ״בָּרוּךְ … שֶׁחָלַק מֵחׇכְמָתוֹ לִירֵאָיו״. חַכְמֵי אוּמּוֹת הָעוֹלָם, אוֹמֵר: ״בָּרוּךְ … שֶׁנָּתַן מֵחׇכְמָתוֹ לְבָשָׂר וָדָם״. הָרוֹאֶה מַלְכֵי יִשְׂרָאֵל, אוֹמֵר: ״בָּרוּךְ … שֶׁחָלַק מִכְּבוֹדוֹ לִירֵאָיו״. מַלְכֵי אוּמּוֹת הָעוֹלָם, אוֹמֵר: ״בָּרוּךְ … שֶׁנָּתַן מִכְּבוֹדוֹ לְבָשָׂר וָדָם״.
החכמים לימדו: הרואה את חכמי ישראל מברך: ברוך…שחלק מחכמתו ליראיו. הרואה חכמי אומות העולם מברך: ברוך…שנתן מחכמתו לבשר ודם. הרואה מלכי ישראל מברך: ברוך…שחלק מכבודו ליראיו. הרואה מלכי שאר אומות העולם מברך: ברוך…שנתן מכבודו לבשר ודם.
אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: לְעוֹלָם יִשְׁתַּדֵּל אָדָם לָרוּץ לִקְרַאת מַלְכֵי יִשְׂרָאֵל. וְלֹא לִקְרַאת מַלְכֵי יִשְׂרָאֵל בִּלְבַד, אֶלָּא אֲפִילּוּ לִקְרַאת מַלְכֵי אוּמּוֹת הָעוֹלָם, שֶׁאִם יִזְכֶּה — יַבְחִין בֵּין מַלְכֵי יִשְׂרָאֵל לְמַלְכֵי אוּמּוֹת הָעוֹלָם.
רבי יוחנן אמר: לעולם ישתדל אדם לרוץ לקראת מלכי ישראל כדי לקבל את פניהם. ולא רק לקראת מלכי ישראל ירוץ, אלא גם לקראת מלכי אומות העולם, כדי שאם יזכה לראות את כבוד המשיח (רש"י) והעולם הבא, יוכל להבחין בין מלכי ישראל לבין מלכי אומות העולם.
רַב שֵׁשֶׁת סַגִּי נְהוֹר הֲוָה. הֲווֹ קָאָזְלִי כּוּלֵּי עָלְמָא לְקַבּוֹלֵי אַפֵּי מַלְכָּא, וְקָם אֲזַל בַּהֲדַיְיהוּ רַב שֵׁשֶׁת. אַשְׁכְּחֵיהּ הָהוּא מִינָא, אֲמַר לֵיהּ: חַצְבֵי לְנַהְרָא, כַּגְנֵי לְיָיא? אֲמַר לֵיהּ: תָּא חֲזִי דְּיָדַעְנָא טְפֵי מִינָּךְ. חֲלַף גּוּנְדָּא קַמַּיְיתָא. כִּי קָא אָוְושָׁא, אֲמַר לֵיהּ הָהוּא מִינָא: אֲתָא מַלְכָּא. אֲמַר לֵיהּ רַב שֵׁשֶׁת: לָא קָאָתֵי. חֲלַף גּוּנְדָּא תִּנְיָינָא. כִּי קָא אָוְושָׁא, אֲמַר לֵיהּ הָהוּא מִינָא: הַשְׁתָּא קָא אָתֵי מַלְכָּא. אֲמַר לֵיהּ רַב שֵׁשֶׁת: לָא קָא אָתֵי מַלְכָּא. חָלֵיף תְּלִיתַאי. כִּי קָא שָׁתְקָא, אֲמַר לֵיהּ רַב שֵׁשֶׁת: וַדַּאי הַשְׁתָּא אָתֵי מַלְכָּא.
הגמרא מספרת: רב ששת היה עיוור. כולם הלכו לקבל את פני המלך, ורב ששת קם והלך עמם. אותו מין מצא אותו שם ואמר לו: הכדים השלמים הולכים אל הנהר, להיכן הולכים השבורים? מדוע אדם עיוור הולך לראות את המלך? רב ששת אמר לו: בוא וראה שאני יודע יותר ממך. הגדוד הראשון עבר, וכאשר הרעש גבר, אותו מין אמר לו: המלך בא. רב ששת אמר לו: המלך אינו בא. הגדוד השני עבר, וכאשר הרעש גבר, אותו מין אמר לו: עכשיו המלך בא. רב ששת אמר לו: המלך אינו בא. הגדוד השלישי עבר, וכאשר השתרר שקט, רב ששת אמר לו: בוודאי עכשיו המלך בא.
אֲמַר לֵיהּ הָהוּא מִינָא: מְנָא לָךְ הָא? אֲמַר לֵיהּ: דְּמַלְכוּתָא דְאַרְעָא כְּעֵין מַלְכוּתָא דִרְקִיעָא, דִּכְתִיב: ״צֵא וְעָמַדְתָּ בָהָר לִפְנֵי ה׳ וְהִנֵּה ה׳ עֹבֵר וְרוּחַ גְּדוֹלָה וְחָזָק מְפָרֵק הָרִים וּמְשַׁבֵּר סְלָעִים לִפְנֵי ה׳ לֹא בָרוּחַ ה׳ וְאַחַר הָרוּחַ רַעַשׁ לֹא בָרַעַשׁ ה׳. וְאַחַר הָרַעַשׁ אֵשׁ לֹא בָאֵשׁ ה׳ וְאַחַר הָאֵשׁ קוֹל דְּמָמָה דַקָּה״.
אותו מין אמר לו: מנין לך דבר זה? רב ששת אמר לו: מלכותא דארעא כעין מלכותא דרקיעא, כפי שנכתב לגבי התגלות ה' לאליהו הנביא בהר חורב:
"ויאמר צא ועמדת בהר לפני ה'.
והנה ה' עובר ורוח גדולה וחזק מפרק הרים ומשבר סלעים לפני ה';
לא ברוח ה'.
ואחר הרוח רעש;
לא ברעש ה'.
ואחר הרעש אש;
לא באש ה'.
ואחר האש קול דממה דקה.
ויהי כשמוע אליהו וילט פניו באדרתו ויצא ויעמד פתח המערה" (מלכים א יט:יא–יג). התגלות ה' הייתה דווקא ברגע הדממה.
כִּי אֲתָא מַלְכָּא, פָּתַח רַב שֵׁשֶׁת וְקָא מְבָרֵךְ לֵיהּ. אֲמַר לֵיהּ הָהוּא מִינָא: לְמַאן דְּלָא חָזֵית לֵיהּ קָא מְבָרְכַתְּ? וּמַאי הֲוִי עֲלֵיהּ דְּהָהוּא מִינָא? אִיכָּא דְּאָמְרִי: חַבְרוֹהִי כַּחְלִינְהוּ לְעֵינֵיהּ, וְאִיכָּא דְּאָמְרִי: רַב שֵׁשֶׁת נָתַן עֵינָיו בּוֹ, וְנַעֲשָׂה גַּל שֶׁל עֲצָמוֹת.
כאשר המלך הגיע, רב ששת החל לברך אותו. המין אמר לו בלגלוג: האם אתה מברך אדם שאינך רואה? הגמרא שואלת: ומה בסופו של דבר קרה למין הזה? יש אומרים כי חבריו ניקרו את עיניו, ויש אומרים כי רב ששת נעץ בו את מבטו, והמין נעשה גל של עצמות.
רַבִּי שֵׁילָא נַגְּדֵיהּ לְהָהוּא גַּבְרָא דִּבְעַל גּוֹיָה. אֲזַל אֲכַל בֵּיהּ קוּרְצֵי בֵּי מַלְכָּא, אֲמַר: אִיכָּא חַד גַּבְרָא בִּיהוּדָאֵי דְּקָא דָּיֵין דִּינָא בְּלָא הַרְמָנָא דְמַלְכָּא. שַׁדַּר עֲלֵיהּ פְּרִיסְתְּקָא. כִּי אֲתָא אָמְרִי לֵיהּ: מַאי טַעְמָא נַגֵּדְתֵּיהּ לְהַאי? אֲמַר לְהוּ: דְּבָא עַל חֲמָרְתָא. אָמְרִי לֵיהּ: אִית לְךָ סָהֲדִי? אֲמַר לְהוּ: אִין. אֲתָא אֵלִיָּהוּ אִדְּמִי לֵיהּ כְּאִינִישׁ, וְאַסְהֵיד. אָמְרִי לֵיהּ: אִי הָכִי, בַּר קְטָלָא הוּא! אֲמַר לְהוּ: אֲנַן מִיּוֹמָא דִּגְלֵינַן מֵאַרְעִין לֵית לַן רְשׁוּתָא לְמִקְטַל. אַתּוּן, מַאי דְּבָעֵיתוּן עֲבִידוּ בֵּיהּ.
באשר לקשר בין מלכות שמימית למלכות ארצית, הגמרא מביאה מעשה נוסף: רבי שילא ציווה שאדם שקיים יחסים עם אישה נכרייה יולקה. אותו אדם הלך להלשין למלך ואמר: יש אדם אחד בין היהודים שפוסק דין בלי רשות המלך [הרמנא]. המלך שלח שליח [פריסטקא] אל רבי שילא להביאו לדין. כאשר רבי שילא בא, אמרו לו: מדוע ציווית להלקות את האיש הזה? אמר להם: משום שבא על אתון. לפי החוק הפרסי זה היה פשע חמור ביותר, ולכן אמרו לו: האם יש לך עדים שעשה כן? השיב: כן, ואליהו הנביא בא והופיע כאדם והעיד. אמרו לרבי שילא: אם כך, הוא חייב עונש מוות; מדוע לא דנת אותו למיתה? השיב: מאז היום שגלינו מארצנו אין לנו סמכות להוציא להורג, אבל אתם, עשו בו כרצונכם.
עַד דִּמְעַיְּינִי בֵּיהּ בְּדִינָא, פְּתַח רַבִּי שֵׁילָא וַאֲמַר: ״לְךָ ה׳ הַגְּדֻלָּה וְהַגְּבוּרָה וְגוֹ׳״. אָמְרִי לֵיהּ: מַאי קָאָמְרַתְּ? אֲמַר לְהוּ, הָכִי קָאָמֵינָא: ״בְּרִיךְ רַחֲמָנָא דְּיָהֵיב מַלְכוּתָא בְּאַרְעָא כְּעֵין מַלְכוּתָא דִרְקִיעָא, וִיהַב לְכוּ שׁוּלְטָנָא וְרָחֲמִי דִּינָא״. אֲמַרוּ: חַבִּיבָא עֲלֵיהּ יְקָרָא דְמַלְכוּתָא כּוּלֵּי הַאי! יָהֲבִי לֵיהּ קוּלְפָא אֲמַרוּ לֵיהּ: דּוּן דִּינָא.
כאשר הם שקלו את גזר הדין, רבי שילה שיבח את אלוהים על שהציל אותו מן הסכנה: "לך, ה׳, הגדולה והגבורה, והתפארת והנצח וההוד; כי כל אשר בשמים ובארץ לך הוא; לך, ה׳, הממלכה, והמתנשא לכל לראש" (דברי הימים א׳ כט:יא). הם שאלו אותו: מה אמרת? הוא אמר להם: כך אמרתי: ברוך הוא הרחמן המעניק מלכות בארץ שהיא מעין המלכות שבשמים, והעניק לכם שלטון ואהבת צדק. הם אמרו לו: אכן, כבוד המלכות יקר לך כל כך. הם נתנו לו מטה לסמל את רשותו לשבת בדין ואמרו לו: שפוט.
כִּי הֲוָה נָפֵיק, אֲמַר לֵיהּ הַהוּא גַּבְרָא: עָבֵיד רַחֲמָנָא נִיסָּא לְשַׁקָּרֵי הָכִי? אֲמַר לֵיהּ: רָשָׁע, לָאו חֲמָרֵי אִיקְּרוּ? דִּכְתִיב: ״אֲשֶׁר בְּשַׂר חֲמוֹרִים בְּשָׂרָם״. חַזְיֵיהּ דְּקָאָזֵיל לְמֵימְרָא לְהוּ דִּקְרִינְהוּ חֲמָרֵי, אֲמַר: הַאי רוֹדֵף הוּא. וְהַתּוֹרָה אָמְרָה: אִם בָּא לְהׇרְגְּךָ — הַשְׁכֵּם לְהׇרְגוֹ. מַחְיֵיהּ בְּקוּלְפָא וְקַטְלֵיהּ.
כאשר יצא, אמר אותו האיש לרבי שילא: האם אלוהים עושה ניסים כאלה לשקרנים? השיב לו: רשע! וכי אין גויים נקראים חמורים? כמו שנאמר: "אשר בשרם כבשר חמורים" (יחזקאל כג:כ). רבי שילא ראה שהוא עומד להלשין לשלטונות פרס שהוא קרא להם חמורים. אמר: לאיש הזה יש מעמד הלכתי של רודף. הוא מבקש להביא להרגי. והתורה אמרה: אם בא להורגך, השכם להורגו. הכה אותו במטה והרגו.
אֲמַר: הוֹאִיל וְאִתְעֲבִיד לִי נִיסָּא בְּהַאי קְרָא, דָּרֵישְׁנָא לֵיהּ: ״לְךָ ה׳ הַגְּדֻלָּה״ — זוֹ מַעֲשֵׂה בְרֵאשִׁית, וְכֵן הוּא אוֹמֵר: ״עֹשֶׂה גְדֹלוֹת עַד אֵין חֵקֶר״. ״וְהַגְּבוּרָה״ — זוֹ יְצִיאַת מִצְרַיִם, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וַיַּרְא יִשְׂרָאֵל אֶת הַיָּד הַגְּדֹלָה וְגוֹ׳״. ״וְהַתִּפְאֶרֶת״ — זוֹ חַמָּה וּלְבָנָה שֶׁעָמְדוּ לוֹ לִיהוֹשֻׁעַ, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וַיִּדֹּם הַשֶּׁמֶשׁ וְיָרֵחַ עָמָד וְגוֹ׳״. ״וְהַנֵּצַח״ — זוֹ מַפַּלְתָּהּ שֶׁל רוֹמִי. וְכֵן הוּא אוֹמֵר: ״וְיֵז נִצְחָם עַל בְּגָדַי וְגוֹ׳״. ״וְהַהוֹד״ — זוֹ מִלְחֶמֶת נַחֲלֵי אַרְנוֹן, שֶׁנֶּאֱמַר: ״עַל כֵּן יֵאָמַר בְּסֵפֶר מִלְחֲמֹת ה׳ אֶת וָהֵב בְּסוּפָה וְגוֹ׳״. ״כִּי כֹל בַּשָּׁמַיִם וּבָאָרֶץ״ — זוֹ מִלְחֶמֶת סִיסְרָא, שֶׁנֶּאֱמַר: ״מִן שָׁמַיִם נִלְחָמוּ הַכּוֹכָבִים מִמְּסִלּוֹתָם וְגוֹ׳״. ״לְךָ ה׳ הַמַּמְלָכָה״ — זוֹ מִלְחֶמֶת עֲמָלֵק, וְכֵן הוּא אוֹמֵר: ״כִּי יָד עַל כֵּס יָהּ״. ״וְהַמִּתְנַשֵּׂא״ — זוֹ מִלְחֶמֶת גּוֹג וּמָגוֹג, וְכֵן הוּא אוֹמֵר: ״הִנְנִי אֵלֶיךָ גּוֹג נְשִׂיא רֹאשׁ מֶשֶׁךְ וְתֻבָל״. ״לְכֹל לְרֹאשׁ״ — אָמַר רַב חָנָן בַּר רָבָא אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: אֲפִילּוּ רֵישׁ גַּרְגִּיתָא מִן שְׁמַיָּא מַנּוּ לֵיהּ.
רבי שילה אמר: מאחר שנעשה לי נס בפסוק זה שהבאתי, אדרוש אותו בדרך דרש: לך ה׳ הגדולה; זה מעשה בראשית, וכן הוא אומר: ״עושה גדולות עד אין חקר״ (איוב ט:י);
והגבורה; זו יציאת מצרים, שנאמר: ״וירא ישראל את היד הגדולה אשר עשה ה׳ במצרים״ (שמות יד:לא);
והתפארת; זה השמש והירח שעמדו ליהושע, שנאמר: ״וידום השמש וירח עמד, עד יקום גוי אויביו״ (יהושע י:יג);
והנצח; זו מפלת רומי, וכן הוא אומר בתיאור מפלת אדום, שחכמים זיהו כאבי אבותיה של רומי: ״נִצְחָם אֶל בְּגָדַי וכל מלבושי אגאלתי״ (ישעיהו סג:ג);
וההוד; זו מלחמת נחלי ארנון, שנאמר: ״על כן יאמר בספר מלחמות ה׳ את והב בסופה, ואת הנחלים ארנון״ (במדבר כא:יד);
כי כל בשמים ובארץ לך; זו מלחמת סיסרא, שנאמר: ״מן שמים נלחמו, הכוכבים ממסילותם נלחמו עם סיסרא״ (שופטים ה:כ);
לך ה׳ הממלכה; זו מלחמת עמלק, וכן הוא אומר: ״ויאמר: כי יד על כס יה: מלחמה לה׳ בעמלק מדור דור״ (שמות יז:טז), שאז ישב הקב״ה על כסאו.
והמתנשא; זו מלחמת גוג ומגוג, וכן הוא אומר: ״הנני אליך גוג נשיא ראש משך ותובל״ (יחזקאל לח:ג); ו:
לראש לכל; אמר רב חנן בר רבא שאמר רבי יוחנן: כל שררה ושלטון, אפילו הפחותים ביותר, הממונה על חלוקת המים, מן השמים הוא מתמנה.
בְּמַתְנִיתָא תַּנָּא מִשְּׁמֵיהּ דְּרַבִּי עֲקִיבָא: ״לְךָ ה׳ הַגְּדֻלָּה״ — זוֹ קְרִיעַת יַם סוּף. ״וְהַגְּבוּרָה״ — זוֹ מַכַּת בְּכוֹרוֹת. ״וְהַתִּפְאֶרֶת״ — זוֹ מַתַּן תּוֹרָה. ״וְהַנֵּצַח״ — זוֹ יְרוּשָׁלַיִם. ״וְהַהוֹד״ — זוֹ בֵּית הַמִּקְדָּשׁ.
כך נלמד בברייתא בשם רבי עקיבא:
לך ה׳ הגדולה; זו קריעת ים סוף;
והגבורה; זו מכת בכורות;
והתפארת; זו מתן תורה;
והנצח; זו ירושלים;
וההוד; זה בית המקדש.