תּוֹכוֹ וְאוֹגְנוֹ וְאׇזְנוֹ וְיָדָיו טְהוֹרִין. נִטְמָא תּוֹכוֹ — נִטְמָא כּוּלּוֹ.
ואילו צידו הפנימי, ושפתו, קצה הכלי הבולט כלפי חוץ, וידיתו דמוית האוזן, וידיותיו הישרות טהורים. אולם אם החלק הפנימי של הכלי נטמא, כולו טמא.
בְּמַאי קָא מִיפַּלְגִי?
למרות שהפסיקות של בית הלל ובית שמאי שונות, הן מבוססות על נסיבות מציאותיות ועל חששות המשותפים לשני הצדדים. הגמרא מבקשת להבהיר: ביחס למה הם חולקים? מהו עיקר המחלוקת ביניהם?
בֵּית שַׁמַּאי סָבְרִי אָסוּר לְהִשְׁתַּמֵּשׁ בִּכְלִי שֶׁנִּטְמְאוּ אֲחוֹרָיו בְּמַשְׁקִין, גְּזֵרָה מִשּׁוּם נִיצוֹצוֹת. וְלֵיכָּא לְמִגְזַר שֶׁמָּא יִטָּמְאוּ הַמַּשְׁקִין שֶׁבַּיָּדַיִם בַּכּוֹס.
הגמרא מסבירה: בית שמאי סבורים: אסור להשתמש בכלי שצידו החיצוני נטמא על ידי נוזלים. איסור זה נובע מגזירה של חכמים, מתוך חשש לטיפות של נוזל שייפלו מתוך הכלי אל צידו החיצוני, שכן אותן טיפות עצמן ייטמאו מכוח מגע שלהן עם צידו החיצוני של הכלי. ובית שמאי סבורים שאין מקום לגזור גזירה מחמת החשש של בית הלל שמא הנוזל שעל ידיו של אדם ייטמא על ידי הכוס, שכן בית שמאי סבורים שאסור להשתמש בכלי מסוג זה.
וּבֵית הִלֵּל סָבְרִי מוּתָּר לְהִשְׁתַּמֵּשׁ בִּכְלִי שֶׁנִּטְמְאוּ אֲחוֹרָיו בְּמַשְׁקִין, אָמְרִי נִיצוֹצוֹת לָא שְׁכִיחִי, וְאִיכָּא לְמֵיחַשׁ שֶׁמָּא יִטָּמְאוּ מַשְׁקִין שֶׁבַּיָּדַיִם מֵחֲמַת הַכּוֹס.
ובית הלל סוברים: מותר להשתמש בכלי שצידו החיצון נטמא במשקה, שכן הם אומרים: טיפות אינן שכיחות, ואין גוזרים גזירות על יסוד מקרה שאינו שכיח. מפני שבית הלל מתירים להשתמש בכלי מסוג זה, יש חשש שמא המשקה שעל ידיו של אדם ייטמא מחמת הכוס.
דָּבָר אַחֵר: תֵּכֶף לִנְטִילַת יָדַיִם סְעוּדָה.
לחלופין, בית הלל סבורים שמוזגים את המים עם היין בכוס ולאחר מכן נוטלים את הידיים, משום העיקרון: מיד לאחר נטילת הידיים באה הסעודה. לפיכך, הוא מוזג את המים והיין בכוס, אחר כך נוטל את ידיו, ואז מיד ניגש לסעודה.
מַאי ״דָּבָר אַחֵר״? הָכִי קָאָמְרִי לְהוּ בֵּית הִלֵּל לְבֵית שַׁמַּאי: לְדִידְכוּ דְּאָמְרִיתוּ אָסוּר לְהִשְׁתַּמֵּשׁ בִּכְלִי שֶׁאֲחוֹרָיו טְמֵאִין דְּגָזְרִינַן מִשּׁוּם נִיצוֹצוֹת, אֲפִילּוּ הָכִי הָא עֲדִיפָא, דְּתֵכֶף לִנְטִילַת יָדַיִם סְעוּדָה.
הגמרא שואלת: מה הטעם שבית הלל מוסיפים: לחלופין? הגמרא משיבה: כך אמרו בית הלל לבית שמאי: אפילו לשיטתכם, שאמרתם כי אסור להשתמש בכלי שחיצונו טמא, מפני שגזרנו משום חשש טיפות, אף על פי כן, דעתנו עדיפה משלכם, שכן דעתנו תואמת את העיקרון: מיד לאחר נטילת הידיים באה הסעודה.
בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים מְקַנֵּחַ וְכוּ׳.
למדנו במשנה שבית הלל ובית שמאי נחלקו לגבי המקום שבו יש להניח את הבד שבו השתמש אדם לניגוב ידיו. בית שמאי אומרים: לאחר הנטילה, מנגב אדם את ידיו בבד ומניחו על השולחן. ובית הלל אומרים: מניחו על הכסת שעליה הוא יושב.
תָּנוּ רַבָּנַן: בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים: מְקַנֵּחַ יָדָיו בַּמַּפָּה וּמַנִּיחָהּ עַל הַשֻּׁלְחָן. שֶׁאִם אַתָּה אוֹמֵר עַל הַכֶּסֶת, גְּזֵרָה שֶׁמָּא יִטָּמְאוּ מַשְׁקִין שֶׁבַּמַּפָּה מֵחֲמַת הַכֶּסֶת, וְיַחְזְרוּ וִיטַמְּאוּ אֶת הַיָּדַיִם.
בתוספתא, החכמים לימדו בפירוט רב יותר: בית שמאי אומרים: לאחר הנטילה, מנגב אדם את ידיו במפה ומניחה על השולחן, שכן אם תאמר שעליו להניח את המפה על הכר, יש מקום לגזור שמא המשקים שעל המפה, שהיא רטובה מפני שניגב בה את ידיו, ייטמאו מחמת מגעם עם הכר, והמשקים ישובו ויטמאו את הידיים של כל מי שנוגע במגבת בטומאה.
וּנְטַמְּיַיהּ כֶּסֶת לְמַפָּה! — אֵין כְּלִי מְטַמֵּא כְּלִי.
הגמרא שואלת: אפילו בלי הנוזל, הרי שהכרית תטמא את המגבת ישירות? הגמרא משיבה: יש עיקרון: כלי אינו מטמא כלי אחר.
וּנְטַמְּיֵיהּ כֶּסֶת לְגַבְרָא גּוּפֵיהּ! — אֵין כְּלִי מְטַמֵּא אָדָם.
הגמרא שואלת: שהכרית תטמא את האיש היושב עליה בטומאה טקסית. הגמרא משיבה: גם שם יש עיקרון כללי: כלי אינו מטמא אדם בטומאה טקסית.
וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים: עַל הַכֶּסֶת. שֶׁאִם אַתָּה אוֹמֵר עַל הַשֻּׁלְחָן, גְּזֵרָה שֶׁמָּא יִטָּמְאוּ מַשְׁקִין שֶׁבַּמַּפָּה מֵחֲמַת הַשּׁוּלְחָן וְיַחְזְרוּ וִיטַמְּאוּ אֶת הָאוֹכָלִין.
ובית הלל אומרים: מניחים אותו על הכסת שעליה הוא יושב, שאם תאמר שיניח אותו על השולחן, יש מקום לגזור שמא המשקים שעל המגבת ייטמאו במגעם עם השולחן, ואותם משקים בתורם יטמאו את האוכל המונח על השולחן בטומאה.
וּלְטַמֵּא שֻׁלְחָן לָאוֹכָלִין שֶׁבְּתוֹכוֹ! — הָכָא בְּשֻׁלְחָן שֵׁנִי עָסְקִינַן, וְאֵין שֵׁנִי עוֹשֶׂה שְׁלִישִׁי בְּחוּלִּין אֶלָּא עַל יְדֵי מַשְׁקִין.
הגמרא שואלת: שהשולחן יטמא את האוכל שעליו ישירות. הגמרא מסבירה: כאן אנו עוסקים בשולחן שיש לו דרגת טומאה שנייה, וחפץ בדרגת טומאה שנייה יכול להעניק דרגת טומאה שלישית לחולין רק באמצעות משקים. בגזירת חכמים, משקים הבאים במגע עם טומאה מדרגה שנייה מקבלים דרגת טומאה ראשונה, וממילא יכולים לטמא חולין.
בְּמַאי קָמִיפַּלְגִי? בֵּית שַׁמַּאי סָבְרִי אָסוּר לְהִשְׁתַּמֵּשׁ בְּשֻׁלְחָן שֵׁנִי, גְּזֵרָה מִשּׁוּם אוֹכְלֵי תְרוּמָה.
הגמרא מבקשת להבהיר: במה הם חולקים? הגמרא משיבה: יסוד מחלוקתם הוא שבית שמאי סבורים: אסור להשתמש בשולחן שיש לו מעמד של טומאה בדרגה שנייה לצורכי אכילה, משום גזירה בגלל אוכלי תרומה. שולחן במעמד זה מטמא את התרומה במגע. כדי למנוע מכוהנים האוכלים תרומה מלאכול בשגגה מעל שולחן מסוג זה, נגזרה גזירה האוסרת את השימוש בו אפילו עם מאכלי חולין.
וּבֵית הִלֵּל סָבְרִי מוּתָּר לְהִשְׁתַּמֵּשׁ בְּשֻׁלְחָן שֵׁנִי, אוֹכְלֵי תְרוּמָה זְרִיזִין הֵם.
ובית הלל סוברים: מותר להשתמש בשולחן שיש לו דרגת טומאה שנייה, ואין אנו חוששים לגבי הכוהנים. שכן האוכלים תרומה זהירים ויוודאו את מעמדו של שולחן לפני האכילה.
דָּבָר אַחֵר: אֵין נְטִילַת יָדַיִם לְחוּלִּין מִן הַתּוֹרָה.
לחלופין, בית הלל סבורים כי אין חובה של נטילת ידיים לדברים שאינם מקודשים על פי דין תורה.
מַאי ״דָּבָר אַחֵר״? הָכִי קָאָמְרִי לְהוּ בֵּית הִלֵּל לְבֵית שַׁמַּאי: וְכִי תֵּימְרוּ מַאי שְׁנָא גַּבֵּי אוֹכָלִין דְּחָיְישִׁינַן וּמַאי שְׁנָא גַּבֵּי יָדַיִם דְּלָא חָיְישִׁינַן? אֲפִילּוּ הָכִי הָא עֲדִיפָא, דְּאֵין נְטִילַת יָדַיִם לְחוּלִּין מִן הַתּוֹרָה. מוּטָב שֶׁיִּטָּמְאוּ יָדַיִם דְּלֵית לְהוּ עִיקָּר מִדְּאוֹרָיְיתָא, וְאַל יִטָּמְאוּ אוֹכְלִים דְּאִית לְהוּ עִיקָּר מִדְּאוֹרָיְיתָא.
הגמרא שואלת: מהי הנקודה שבית הלל מוסיפים את הטעם הנוסף שהובא בלשון: לחלופין? הגמרא משיבה: בית הלל אמרו לבית שמאי כך: ואם תאמרו, מה ההבדל לגבי אוכל שאנו חוששים שמא ייטמא על ידי המפה שעל השולחן; ומה ההבדל לגבי ידיים שאין אנו חוששים שמא ייטמאו על ידי המפה המונחת על הכסת? בית הלל ממשיכים: יכולים אנו להשיב כי אף על פי כן, זה עדיף, שכן אין חיוב של נטילת ידיים לחולין מן התורה. מוטב שידיים, שטומאתן אין לה יסוד בתורה, ייטמאו בטומאה מדרגה שנייה, ואוכל, שטומאתו יש לה יסוד בתורה, לא ייטמא.
בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים מְכַבְּדִין וְכוּ׳.
למדנו במשנה שבית הלל ובית שמאי חולקים בשאלה האם יש לבצע תחילה את ניקוי המקום שבו אכלו או את רחיצת הידיים לאחר הסעודה. בית שמאי אומרים: מטאטא אדם את מקום הבית שבו התקיימה הסעודה ואחר כך נוטל את ידיו במים אחרונים. ובית הלל אומרים: נוטל את ידיו ואחר כך מטאטא את הבית.
תָּנוּ רַבָּנַן: בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים מְכַבְּדִין אֶת הַבַּיִת וְאַחַר כָּךְ נוֹטְלִין לַיָּדַיִם, שֶׁאִם אַתָּה אוֹמֵר נוֹטְלִין לַיָּדַיִם תְּחִלָּה, נִמְצָא אַתָּה מַפְסִיד אֶת הָאוֹכָלִין. אֲבָל נְטִילַת יָדַיִם לְבֵית שַׁמַּאי תְּחִלָּה לָא סְבִירָא לְהוּ. מַאי טַעְמָא? — מִשּׁוּם פֵּירוּרִין.
החכמים לימדו בתוספתא שבה סוגיה זו נידונה בפירוט רב יותר: בית שמאי אומרים: מטאטאים את מקום הבית שבו התקיימה הסעודה ואחר כך נוטלים את הידיים, שאם תאמר שנוטלים את הידיים תחילה, המים עלולים להתיז על הפירורים שנותרו ותקלקל את האוכל. אלא בית שמאי אינם סבורים שנטילת הידיים קודמת. מה הטעם? משום חשש, שמא הפירורים יימאסו.
וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים: אִם שַׁמָּשׁ תַּלְמִיד חָכָם הוּא, נוֹטֵל פֵּירוּרִין שֶׁיֵּשׁ בָּהֶם כְּזַיִת, וּמַנִּיחַ פֵּירוּרִין שֶׁאֵין בָּהֶן כְּזַיִת.
ובית הלל אומרים: אם השמש הוא תלמיד חכם, הוא מסלק את הפירורים שיש בהם כזית מן השולחן בסוף הסעודה ומניח רק פירורים שאין בהם כזית, שכן אוכל שהוא פחות מכזית אינו נחשב אוכל ואין איסור להשחיתו.
מְסַיַּיע לֵיהּ לְרַבִּי יוֹחָנָן. דְּאָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: פֵּירוּרִין שֶׁאֵין בָּהֶם כְּזַיִת — מוּתָּר לְאַבְּדָן בַּיָּד.
זה תומך בדעתו של רבי יוחנן, שכן רבי יוחנן אמר: פירורים שפחותים מכזית בגודלם, מותר לאבד אותם בידו בלי לעבור על האיסור של השחתת אוכל.
בְּמַאי קָמִיפַּלְגִי? בֵּית הִלֵּל סָבְרִי אָסוּר לְהִשְׁתַּמֵּשׁ בְּשַׁמָּשׁ עַם הָאָרֶץ. וּבֵית שַׁמַּאי סָבְרִי מוּתָּר לְהִשְׁתַּמֵּשׁ בְּשַׁמָּשׁ עַם הָאָרֶץ.
גם כאן הגמרא שואלת: במה הם חולקים? הגמרא משיבה: יסוד מחלוקתם הוא שבית הלל סבורים: אסור להשתמש בשירותיו של מלצר שהוא עם הארץ. לכן, אין מקום לחשש שהאוכל יתקלקל, שכן רק פירורים נשארים על השולחן. ובית שמאי סבורים: מותר להשתמש בשירותיו של משרת שהוא עם הארץ. אוכל יישאר על השולחן, ולכן יש מקום לחשש שהאוכל יתקלקל. הפתרון הוא לנקות את האוכל מן השולחן ורק לאחר מכן לרחוץ את ידיו.
אָמַר רַבִּי יוֹסֵי בַּר חֲנִינָא אָמַר רַב הוּנָא: בְּכוּלֵּיהּ פִּרְקִין הֲלָכָה כְּבֵית הִלֵּל, בַּר מֵהָא דַּהֲלָכָה כְּבֵית שַׁמַּאי, וְרַבִּי אוֹשַׁעְיָא מַתְנִי אִיפְּכָא, וּבְהָא נָמֵי הֲלָכָה כְּבֵית הִלֵּל.
רבי יוסי בר חנינא אמר שרב הונא אמר: בכל הפרק שלנו, ההלכה היא בהתאם לדעת בית הלל, חוץ ממקרה זה, שבו ההלכה היא בהתאם לדעת בית שמאי. ורבי אושעיא היה מלמד להפך והופך את דעותיהם של בית הלל ובית שמאי כפי שהן מופיעות במשנה שלנו, וגם במקרה זה ההלכה היא בהתאם לדעת בית הלל.
בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים: נֵר וּמָזוֹן וְכוּ׳.
למדנו במשנה שבית שמאי אומרים: מברך על הנר, ואחר כך ברכת המזון, ואחר כך הברכה על הבשמים, ולבסוף ברכת ההבדלה. ובית הלל אומרים: הסדר הוא נר, בשמים, ברכת המזון, והבדלה.
רַב הוּנָא בַּר יְהוּדָה אִיקְּלַע לְבֵי רָבָא. חַזְיֵיהּ לְרָבָא דְּבָרֵיךְ אַבְּשָׂמִים בְּרֵישָׁא. אֲמַר לֵיהּ: מִכְּדִי בֵּית שַׁמַּאי וּבֵית הִלֵּל אַמָּאוֹר לָא פְּלִיגִי, דְּתַנְיָא בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים: נֵר וּמָזוֹן, בְּשָׂמִים וְהַבְדָּלָה. וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים: נֵר וּבְשָׂמִים, מָזוֹן וְהַבְדָּלָה!
הגמרא מספרת שרב הונא בר יהודה הזדמן לבוא לביתו של רבא. הוא ראה שרבא בירך תחילה על הבשמים. רב הונא בר יהודה אמר לו: כעת, מאחר שבית הלל ובית שמאי אינם חולקים לגבי הברכה על האור, כפי שלמדנו במשנתנו שבית שמאי אומרים: מברכים על הנר, אחר כך ברכת המזון, אחר כך הברכה על הבשמים, ולבסוף ברכת ההבדלה. ובית הלל אומרים: הסדר הוא נר, ובשמים, ברכת המזון, והבדלה, מדוע בירכת תחילה על הבשמים?
עָנֵי רָבָא בָּתְרֵיהּ: זוֹ דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר, אֲבָל רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר לֹא נֶחְלְקוּ בֵּית שַׁמַּאי וּבֵית הִלֵּל עַל הַמָּזוֹן שֶׁהוּא בַּתְּחִילָּה וְעַל הַבְדָּלָה שֶׁהִיא בַּסּוֹף, עַל מָה נֶחְלְקוּ — עַל הַמָּאוֹר וְעַל הַבְּשָׂמִים, שֶׁבֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים עַל הַמָּאוֹר וְאַחַר כָּךְ בְּשָׂמִים, וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים בְּשָׂמִים וְאַחַר כָּךְ מָאוֹר.
רבא השיב אחריו: אכן, זו היא אמרתו של רבי מאיר. אולם רבי יהודה אומר בברייתא שבית הלל ובית שמאי אינם חולקים לגבי ברכת המזון שהיא נאמרת תחילה, ולא לגבי הבדלה, שהיא נאמרת לבסוף. לגבי מה הם חולקים? הם חולקים לגבי האור והבשמים. בית שמאי אומרים: מברכים על האור ולאחר מכן על הבשמים, ובית הלל אומרים: מברכים על הבשמים ולאחר מכן על האור.
וְאָמַר רַבִּי יוֹחָנָן נָהֲגוּ הָעָם כְּבֵית הִלֵּל אַלִּיבָּא דְּרַבִּי יְהוּדָה.
ורבי יוחנן אמר: העם היו רגילים לנהוג את עצמם בהתאם ל דעת בית הלל לפי פירושו של רבי יהודה. הברכה על הבשמים נאמרת תחילה.
בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים שֶׁבָּרָא כּוּ׳.
המשנה ציטטה מחלוקת בין בית הלל ובית שמאי בנוגע לנוסח הברכה על האש בהבדלה. בית שמאי אומרים: שברא [bara] את אור האש. ובית הלל אומרים: שבורא [boreh] את מאורי האש.
אָמַר רָבָא: בְּ״בָרָא״ כּוּלֵּי עָלְמָא לָא פְּלִיגִי דְּבָרָא מַשְׁמַע. כִּי פְּלִיגִי בְּ״בוֹרֵא״, בֵּית שַׁמַּאי סָבְרִי ״בּוֹרֵא״ דַּעֲתִיד לְמִבְרָא, וּבֵית הִלֵּל סָבְרִי ״בּוֹרֵא״ נָמֵי דִּבְרָא מַשְׁמַע.
לגבי זה, רבא אומר: באשר למילה bara, הכול מסכימים שמשמעותה היא ברא בעבר. המחלוקת היא באשר למילה boreh. בית שמאי סבורים: Boreh פירושו שאלוהים יברא בעתיד, ובית הלל סבורים: Boreh פירושו גם שהוא ברא בעבר.
מֵתִיב רַב יוֹסֵף: ״יוֹצֵר אוֹר וּבוֹרֵא חֹשֶׁךְ״, ״יוֹצֵר הָרִים וּבוֹרֵא רוּחַ״, ״בּוֹרֵא הַשָּׁמַיִם וְנוֹטֵיהֶם״. אֶלָּא אָמַר רַב יוֹסֵף: בְּ״בָרָא״ וּ״בוֹרֵא״ כּוּלֵּי עָלְמָא לָא פְּלִיגִי דְּבָרָא מַשְׁמַע, כִּי פְּלִיגִי בִּ״מְאוֹר״ וּ״מְאוֹרֵי״. דְּבֵית שַׁמַּאי סָבְרִי חֲדָא נְהוֹרָא אִיכָּא בְּנוּרָא, וּבֵית הִלֵּל סָבְרִי טוּבָא נְהוֹרֵי אִיכָּא בְּנוּרָא. תַּנְיָא נָמֵי הָכִי, אָמְרוּ לָהֶם בֵּית הִלֵּל לְבֵית שַׁמַּאי: הַרְבֵּה מְאוֹרוֹת יֵשׁ בָּאוֹר.
רב יוסף הקשה: כיצד יכולה להיות מחלוקת על משמעות המילה boreh? בפסוקים הבאים ברור שהיא מתייחסת למעשי בריאה בעבר: "יוצר אור ובורא [boreh] חושך" (ישעיהו מה:ז), "כי הנה יוצר הרים ובורא [boreh] רוח" (עמוס ד:יג), או "בורא [boreh] השמים ונוטיהם" (ישעיהו מב:ה). אלא, אמר רב יוסף: לגבי הן bara והן boreh, הכול מסכימים שהם משמעם ברא. היכן שהם נחלקים הוא לגבי האור של האש או האורות של האש. שכן בית שמאי סבורים שיש אור אחד באש, ובית הלל סבורים שיש אורות רבים באש, שכן שלהבת מורכבת מאור אדום, ירוק ולבן. כך גם נשנה בברייתא: בית הלל אמרו לבית שמאי: יש אורות רבים באש.
אֵין מְבָרְכִין כּוּ׳. בִּשְׁלָמָא נֵר מִשּׁוּם דְּלֹא שָׁבַת, אֶלָּא בְּשָׂמִים מַה טַּעַם לֹא?
למדנו במשנה שאין מברכים לא על הנר ולא על הבשמים של גויים. הגמרא שואלת: מובן, האיסור לברך על נר של גויים בהבדלה, מפני שלהבת הנר לא שבתה. מאחר שהיה דולק במשך השבת, אין לברך עליו בסיום השבת. אולם, מה הטעם שאין לברך על בשמים של גויים?
אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב: הָכָא בִּמְסִבַּת גּוֹיִם עָסְקִינַן, מִפְּנֵי שֶׁסְּתָם מְסִבַּת גּוֹיִם לַעֲבוֹדָה זָרָה הִיא.
רב יהודה אמר שרב אמר: כאן אנו עוסקים במסיבה שאורגנה על ידי גויים, והתבלינים ששימשו באותה מסיבה נאסרו משום שמסיבותיהם של גויים הן בדרך כלל מוקדשות לעבודה זרה.
הָא מִדְּקָתָנֵי סֵיפָא אֵין מְבָרְכִין לֹא עַל הַנֵּר וְלֹא עַל הַבְּשָׂמִים שֶׁל עֲבוֹדָה זָרָה, מִכְלָל דְּרֵישָׁא לָאו בַּעֲבוֹדָה זָרָה עָסְקִינַן!
הגמרא שואלת: אבל ממה שנשנה בסיפא של המשנה: אין מברכים לא על הנר ולא על הבשמים של עבודה זרה, יש להסיק מכלל זה שברישא של משנתנו אין אנו עוסקים בעבודה זרה? חייבת להיות סיבה אחרת לכך שבשמי הגויים אסורים.
אָמַר רַבִּי חֲנִינָא מִסּוּרָא: ״מַה טַּעַם״ קָאָמַר: מַה טַּעַם אֵין מְבָרְכִין עַל הַנֵּר וְלֹא עַל הַבְּשָׂמִים שֶׁל גּוֹיִם — מִפְּנֵי שֶׁסְּתָם מְסִבַּת גּוֹיִם לַעֲבוֹדָה זָרָה.
רבי חנינא מסורא אמר: שתי הלכות אלו משלימות זו את זו, והמשנה אומרת את ההלכה בסגנון של: מה הטעם. יש להבין את המשנה כך: מה הטעם שאין מברכים לא על הנר ולא על הבשמים של גויים? משום שמסיבותיהם של גויים בדרך כלל מוקדשות לעבודה זרה, ואין מברכים לא על הנר ולא על הבשמים של עבודה זרה.
תָּנוּ רַבָּנַן: אוּר שֶׁשָּׁבַת — מְבָרְכִין עָלָיו, וְשֶׁלֹּא שָׁבַת — אֵין מְבָרְכִין עָלָיו. מַאי ״שָׁבַת״ וּמַאי ״לֹא שָׁבַת״?
החכמים לימדו בברייתא: על אש ששבתה, אפשר לברך בהבדלה, ועל אש שלא שבתה, אין מברכים. הגמרא שואלת: מה פירוש שבתה, ומה פירוש לא שבתה?
תרגומים שנוצרו על ידי בינה מלאכותית עשויים שלא להיות מדויקים לחלוטין.
למשוב או תיקוני תרגום, צור קשר עם drashot@drashot.ai.
טקסטים מסופקים על ידי Sefaria