וְרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ הִיא, דְּאָמַר: אֵין מַשְׁגִּיחִין בְּבַת קוֹל.
ותוספתא זו היא בהתאם לדעתו של רבי יהושע, שאמר, בנוגע לבת הקול שיצאה והכריזה שההלכה היא כדעת רבי אליעזר בפרשת תנורו של עכנאי (בבא מציעא נט ע"ב), כי אין משגיחין בבת קול. כשם שהתעלם מבת הקול במחלוקתו עם רבי אליעזר, כך גם אין משגיחין בבת הקול שהכריזה שההלכה היא כדעת בית הלל.
וְסָבְרִי בֵּית שַׁמַּאי דְּבִרְכַּת הַיּוֹם עֲדִיפָא? וְהָתַנְיָא: הַנִּכְנָס לְבֵיתוֹ בְּמוֹצָאֵי שַׁבָּת, מְבָרֵךְ עַל הַיַּיִן וְעַל הַמָּאוֹר וְעַל הַבְּשָׂמִים, וְאַחַר כָּךְ אוֹמֵר הַבְדָּלָה. וְאִם אֵין לוֹ אֶלָּא כּוֹס אֶחָד, מַנִּיחוֹ לְאַחַר הַמָּזוֹן וּמְשַׁלְשְׁלָן כּוּלָּן לְאַחֲרָיו.
באשר לתוכן האמירות הללו, הגמרא שואלת: האם בית שמאי סבורים כי ברכת היום קודמת? והלא שנינו בברייתא: מי שנכנס לביתו במוצאי שבת מברך על היין, ולאחר מכן על הנר, ולאחר מכן על הבשמים, ומברך הבדלה לאחר מכן? ואם יש לו רק כוס אחת של יין, הוא מניח אותה לאחר סעודת שבת האחרונה ומסדר את כל הברכות: ברכת המזון, ברכות ההבדלה וברכת היין יחד לאחר מכן. מכאן שברכת היין קודמת לברכת ההבדלה העיקרית.
וְהָא, מִמַּאי דְּבֵית שַׁמַּאי הִיא? דִּלְמָא בֵּית הִלֵּל הִיא?!
הגמרא שואלת: וזו ברייתא, מנין נקבע שהיא בהתאם לדעת בית שמאי? שמא היא בהתאם לדעת בית הלל. אי אפשר לערער על דעת בית שמאי באמצעות ברייתא סתמית.
לָא סָלְקָא דַּעְתָּךְ, דְּקָתָנֵי מָאוֹר וְאַחַר כָּךְ בְּשָׂמִים, וּמַאן שָׁמְעַתְּ לֵיהּ דְּאִית לֵיהּ הַאי סְבָרָא — בֵּית שַׁמַּאי, דְּתַנְיָא אָמַר רַבִּי יְהוּדָה: לֹא נֶחְלְקוּ בֵּית שַׁמַּאי וּבֵית הִלֵּל עַל הַמָּזוֹן שֶׁבִּתְחִלָּה וְעַל הַבְדָּלָה שֶׁהִיא בַּסּוֹף, עַל מָה נֶחְלְקוּ — עַל הַמָּאוֹר וְעַל הַבְּשָׂמִים. בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים: מָאוֹר וְאַחַר כָּךְ בְּשָׂמִים, וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים: בְּשָׂמִים וְאַחַר כָּךְ מָאוֹר.
הגמרא משיבה: לא יעלה על דעתך שברייתא זו היא בהתאם לדעת בית הלל, כפי שנשנה בתחילת הברייתא: אור ולאחר מכן בשמים. ומי, שמעת, נוקט בהיגיון זה? בית שמאי. כפי שנשנה בתוספתא שרבי יהודה אמר: בית שמאי ובית הלל לא נחלקו שברכת המזון נאמרת תחילה ושהבדלה נאמרת לבסוף. ועל מה נחלקו? על הברכות הנאמרות באמצע ההבדלה, הברכות על האור ועל הבשמים. בית שמאי אומרים: אור ולאחר מכן בשמים; ובית הלל אומרים: בשמים ולאחר מכן אור. לכן, הברייתא, שבה נשנה שברכת הנר קודמת לברכת הבשמים, חייבת להיות לפי בית שמאי, והיא אומרת שהיין קודם להבדלה.
וּמִמַּאי דְּבֵית שַׁמַּאי הִיא וְאַלִּיבָּא דְּרַבִּי יְהוּדָה, דִּילְמָא בֵּית הִלֵּל הִיא וְאַלִּיבָּא דְּרַבִּי מֵאִיר?!
הגמרא מציגה קושיה נוספת: ומניין אתה למד שזו ברייתא היא כשיטת בית שמאי בהתאם לפירושו של רבי יהודה? שמא היא כשיטת בית הלל בהתאם לפירושו של רבי מאיר.
לָא סָלְקָא דַּעְתָּךְ, דְּקָתָנֵי הָכָא בְּמַתְנִיתִין, בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים: נֵר וּמָזוֹן בְּשָׂמִים וְהַבְדָּלָה, וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים: נֵר וּבְשָׂמִים מָזוֹן וְהַבְדָּלָה, וְהָתָם בְּבָרַיְיתָא קָתָנֵי אִם אֵין לוֹ אֶלָּא כּוֹס אֶחָד, מַנִּיחוֹ לְאַחַר הַמָּזוֹן, וּמְשַׁלְשְׁלָן כּוּלָּן לְאַחֲרָיו. שְׁמַע מִינַּהּ דְּבֵית שַׁמַּאי הִיא וְאַלִּיבָּא דְּרַבִּי יְהוּדָה.
הגמרא משיבה: לא יעלה על דעתך שברייתא זו היא דעת בית הלל בהתאם לפרשנותו של רבי מאיר. שהרי כך נשנה כאן במשנה, שכמו כל המשניות הסתמיות היא בהתאם לדעתו של רבי מאיר: בית שמאי אומרים: מברכים על הנר, ואחר כך ברכת המזון, ואחר כך הברכה על הבשמים, ולבסוף ברכת הבדלה. ובית הלל אומרים: הסדר הוא נר, בשמים, ברכת המזון, והבדלה. ושם, בברייתא, נשנה: ואם אין לו אלא כוס אחת של יין, מניחה לאחר סעודת השבת האחרונה ומסדר את כולן הברכות: ברכת המזון, ברכות הבדלה, והברכה על היין יחד לאחר מכן. לפי הברייתא, כל הברכות באות לאחר ברכת המזון. מאחר שהברייתא והמשנה אינן תואמות, הסק מכאן שהברייתא היא דעת בית שמאי, בהתאם לפרשנותו של רבי יהודה.
וּמִכׇּל מָקוֹם קַשְׁיָא. קָא סָבְרִי בֵּית שַׁמַּאי שָׁאנֵי עַיּוֹלֵי יוֹמָא מֵאַפּוֹקֵי יוֹמָא. עַיּוֹלֵי יוֹמָא, כַּמָּה דְּמַקְדְּמִינַן לֵיהּ עֲדִיף. אַפּוֹקֵי יוֹמָא, כַּמָּה דִּמְאַחֲרִינַן לֵיהּ עֲדִיף, כִּי הֵיכִי דְּלָא לֶהֱוֵי עֲלַן כְּמַשּׂוֹי.
ואף על פי כן, לאחר שהגמרא הוכיחה שהברייתא תואמת את דעת בית שמאי כפי שפירש רבי יהודה, הסתירה בין דברי בית שמאי בברייתא לבין דבריהם בתוספתא קשה. הגמרא משיבה: בית שמאי סבורים כי כניסת היום של שבת או יום טוב שונה מיציאת היום. שכן לגבי כניסת היום, ככל שאפשר להקדימה, מוטב; ולגבי יציאת היום, ככל שמאחרים אותה, מוטב, כדי שהשבת לא תהיה עלינו כמשא. לפיכך, אף על פי שבית שמאי מקדימים את הקידוש לברכה על היין, הם מסכימים שיש לומר הבדלה לאחר הברכה על היין.
וְסָבְרִי בֵּית שַׁמַּאי בִּרְכַּת הַמָּזוֹן טְעוּנָה כּוֹס? וְהָא תְּנַן: בָּא לָהֶם יַיִן לְאַחַר הַמָּזוֹן, אִם אֵין שָׁם אֶלָּא אוֹתוֹ כּוֹס, בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים: מְבָרֵךְ עַל הַיַּיִן וְאַחַר כָּךְ מְבָרֵךְ עַל הַמָּזוֹן, מַאי לָאו דִּמְבָרֵךְ עִילָּוֵיהּ וְשָׁתֵי לֵיהּ? לָא, דִּמְבָרֵךְ עִילָּוֵיהּ וּמַנַּח לֵיהּ.
הדיון לעיל התייחס לדעת בית שמאי בנוגע לברכת המזון הנאמרת על כוס יין. הגמרא שואלת: וכי סוברים בית שמאי שברכת המזון טעונה כוס של יין? והלוא למדנו במשנה: יין בא לפניהם לסועדים לאחר הסעודה; אם אין שם אלא אותה כוס של יין, בית שמאי אומרים: מברך על היין ומברך על המזון, ברכת המזון, לאחר מכן. מה? האם אין הכוונה שהוא מברך על היין ושותה אותו, ומשאיר את ברכת המזון בלא יין? הגמרא דוחה זאת: לא. כוונת המשנה היא שהוא מברך על כוס היין ומניח אותה כדי לשתות ממנה לאחר ברכת המזון.
וְהָאָמַר מָר הַמְבָרֵךְ צָרִיךְ שֶׁיִּטְעוֹם! — דְּטָעֵים לֵיהּ. וְהָאָמַר מָר טְעָמוֹ פְּגָמוֹ! — דְּטָעֵים לֵיהּ בִּידֵיהּ.
הגמרא מעלה קושי: האם לא אמר הרב כי מי שמברך חייב לטעום? הגמרא משיבה: אכן, מדובר במקרה שהוא טעם ממנו. הגמרא מעלה קושי: האם לא אמר הרב כי מי שטעם מכוס היין פסל אותה ושוב אינה ראויה לשמש ככוס של ברכה? הגמרא משיבה: אין הכוונה למקרה שבו שתה מן היין; אלא למקרה שבו הוא טעם אותו בידו או מזג מעט לכוס אחרת ושתה ממנה.
וְהָאָמַר מָר כּוֹס שֶׁל בְּרָכָה צָרִיךְ שִׁעוּר, וְהָא קָא פָּחֵית לֵיהּ מִשִּׁיעוּרֵיהּ! — דִּנְפִישׁ לֵיהּ טְפֵי מִשִּׁיעוּרֵיהּ.
הגמרא מעלה קושי: האם לא אמר הרב: כוס של ברכה דורשת שיעור מינימלי של יין? בכך שהוא שותה את היין, האם אינו מפחית את הכוס מלהכיל את השיעור המינימלי שלה? הגמרא משיבה: מדובר במקרה שבו הכוס הכילה יותר מן השיעור הנדרש של יין.
וְהָא אִם אֵין שָׁם אֶלָּא אוֹתוֹ כּוֹס קָתָנֵי! — תְּרֵי לָא הָוֵי וּמֵחַד נְפִישׁ.
הגמרא שואלת: האם לא נשנה במפורש: אם יש לו רק כוס אחת של יין? אם יש יותר מן השיעור הנדרש של יין, אין לו רק כוס אחת. הגמרא משיבה: אכן, אין שתי כוסות, אבל יש יותר מאחת.
וְהָא תָּנֵי רַבִּי חִיָּיא: בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים מְבָרֵךְ עַל הַיַּיִן וְשׁוֹתֵהוּ וְאַחַר כָּךְ מְבָרֵךְ בִּרְכַּת הַמָּזוֹן! אֶלָּא תְּרֵי תַּנָּאֵי, וְאַלִּיבָּא דְּבֵית שַׁמַּאי.
הגמרא מעלה קושי נוסף: האם רבי חייא לא לימד בברייתא שבית שמאי אומרים: הוא מברך על היין ושותה אותו, ולאחר מכן מברך ברכת המזון? מכאן ניכר שלפי בית שמאי, יין אינו נדרש לברכת המזון. אלא, בהכרח יש לומר ששני תנאים סוברים בהתאם לבית שמאי ונחלקים באשר לדעתם.
בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים וְכוּ׳.
למדנו במשנה שלנו שבית שמאי ובית הלל חולקים בשאלה האם נטילת הידיים או מזיגת מים עם היין קודמת. בית שמאי אומרים: נוטל אדם את ידיו ולאחר מכן מוזג מים עם היין בכוס, ובית הלל אומרים: מוזג אדם מים עם היין בכוס ורק לאחר מכן נוטל את ידיו.
תָּנוּ רַבָּנַן, בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים: נוֹטְלִין לַיָּדַיִם וְאַחַר כָּךְ מוֹזְגִין אֶת הַכּוֹס, שֶׁאִם אַתָּה אוֹמֵר מוֹזְגִין אֶת הַכּוֹס תְּחִלָּה, גְּזֵרָה שֶׁמָּא יִטָּמְאוּ מַשְׁקִין שֶׁאֲחוֹרֵי הַכּוֹס מֵחֲמַת יָדָיו, וְיַחְזְרוּ וִיטַמְּאוּ אֶת הַכּוֹס.
החכמים לימדו תוספתא שבה סוגיה זו נדונה בפירוט רב יותר: בית שמאי אומרים: נוטל אדם את ידיו ומוזג מים אל היין שבכוס לאחר מכן, כאילו תאמר שאדם מוזג מים אל היין שבכוס תחילה, ידיו יישארו טמאות, שכן החכמים גזרו שידיים שלא נשטפו יש להן דרגת טומאה שנייה כאילו נגעו בדבר שנטמא על ידי שרץ. לפיכך, יש מקום לחשוש שהנוזל שמטבע הדברים מטפטף על צידה החיצוני של הכוס עלול להיטמא מחמת ידיו, ונוזלים אלה ישובו ויטמאו את הכוס. לפיכך אמרו בית שמאי שיש ליטול את הידיים תחילה כדי למנוע תוצאה זו.
וְלִיטַּמּוּ יָדַיִם לְכוֹס!
הגמרא שואלת: אם החשש הוא בנוגע לטומאה טקסית של הכוס, מדוע להזכיר את הנוזלים שעל החלק החיצוני של הכוס? שידיו יטמאו את הכוס ישירות.
יָדַיִם שְׁנִיּוֹת הֵן, וְאֵין שֵׁנִי עוֹשֶׂה שְׁלִישִׁי בְּחוּלִּין אֶלָּא עַל יְדֵי מַשְׁקִין.
הגמרא משיבה: לידיים יש דרגת טומאה שנייה, ויש עיקרון הלכתי כללי שלפיו דבר שהוא בדרגת טומאה שנייה אינו יכול להחיל דרגת טומאה שלישית על פריטים שאינם מקודשים, בניגוד לתרומה או למאכל מקודש, אלא באמצעות נוזלים בלבד. לפי גזירת חכמים, נוזלים הבאים במגע עם טומאה בדרגה שנייה מקבלים דרגת טומאה ראשונה, וממילא יכולים לטמא פריטים שאינם מקודשים.
וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים: מוֹזְגִין אֶת הַכּוֹס וְאַחַר כָּךְ נוֹטְלִין לַיָּדַיִם. שֶׁאִם אַתָּה אוֹמֵר נוֹטְלִין לַיָּדַיִם תְּחִלָּה, גְּזֵרָה שֶׁמָּא יִטָּמְאוּ מַשְׁקִין שֶׁבַּיָּדַיִם מֵחֲמַת הַכּוֹס, וְיַחְזְרוּ וִיטַמְּאוּ אֶת הַיָּדַיִם.
ובית הלל אומרים: מוזגים מים עם היין בכוס ורק לאחר מכן נוטלים את הידיים, שאם תאמר שנוטלים את הידיים תחילה, יש גזירה שמא המשקה שמבחוץ לכוס שהרטיב את ידיו של אדם ייטמא מחמת הכוס הראויה לקבל טומאה, והמשקה יחזור ויטמא את ידיו.
וְנִיטַּמֵּי כּוֹס לְיָדַיִם! — אֵין כְּלִי מְטַמֵּא אָדָם.
הגמרא שואלת: שהכוס תטמא את ידיו בטומאה טקסית ישירות, גם בלי שום נוזל? הגמרא משיבה שלפי עיקרון כללי בהלכות הטומאה הטקסית, כלי אינו מטמא אדם בטומאה טקסית. הכוס לבדה אינה מטמאת את ידיו בטומאה טקסית.
וְנִיטַּמֵּי לְמַשְׁקִין שֶׁבְּתוֹכוֹ! — הָכָא בִּכְלִי שֶׁנִּטְמְאוּ אֲחוֹרָיו בְּמַשְׁקִין עָסְקִינַן, דְּתוֹכוֹ טָהוֹר וְגַבּוֹ טָמֵא. דִּתְנַן: כְּלִי שֶׁנִּטְמְאוּ אֲחוֹרָיו בְּמַשְׁקִין אֲחוֹרָיו טְמֵאִים
הגמרא שואלת: אם גב הכוס טמא טומאה פולחנית, שיטמא את המשקים שבתוכה של הכוס בטומאה פולחנית? הגמרא משיבה: כאן אנו עוסקים בכלי שרק צידו החיצון נטמא על ידי משקים מדין דרבנן ולא מדין תורה. במקרה זה, החלק הפנימי של הכוס טהור והחלק החיצון טמא. כפי שלמדנו במשנה: כלי שצידו החיצון נטמא על ידי משקה, רק הצד החיצון של הכלי טמא,
תרגומים שנוצרו על ידי בינה מלאכותית עשויים שלא להיות מדויקים לחלוטין.
למשוב או תיקוני תרגום, צור קשר עם drashot@drashot.ai.
טקסטים מסופקים על ידי Sefaria