שִׁיעוּרָן כְּרִמּוֹנִים.
כשם שכלי טמא מאבד את מעמדו ככלי, וממילא את טומאתו, כאשר שוב אינו ראוי לשימוש, כך אם יש בהם נקבים בגודל רימונים.
״אֶרֶץ זֵית שֶׁמֶן״, אָמַר רַבִּי יוֹסֵי בְּרַבִּי חֲנִינָא: אֶרֶץ שֶׁכָּל שִׁיעוּרֶיהָ כְּזֵיתִים. כׇּל שִׁיעוּרֶיהָ סָלְקָא דַּעְתָּךְ?! וְהָא אִיכָּא הָנָךְ דַּאֲמַרַן! אֶלָּא אֶרֶץ שֶׁרוֹב שִׁיעוּרֶיהָ כְּזֵיתִים.
ארץ זית שמן: רבי יוסי ברבי חנינא אמר שיש לדרוש את הפסוק כך: ארץ, שכל שיעוריה הם בגודל של זיתים. הגמרא מקשה: היעלה על דעתך שזו ארץ שכל שיעוריה הם בגודל של זיתים? והרי ישנם אותם שיעורים שהזכרנו למעלה, שאינם בגודל של זיתים? אלא אמור: ארץ, שרוב שיעוריה הם בגודל של זיתים, שכן רוב השיעורים הנוגעים למאכלים אסורים ולעניינים אחרים הם בגודל של זית.
״דְּבָשׁ״, כְּכוֹתֶבֶת הַגַּסָּה בְּיוֹם הַכִּפּוּרִים. וְאִידָךְ — הָנֵי שִׁיעוּרִין בְּהֶדְיָא מִי כְּתִיבִי? אֶלָּא מִדְּרַבָּנַן, וּקְרָא אַסְמַכְתָּא בְּעָלְמָא.
דבש, כלומר תמרים שמהם מפיקים דבש תמרים, רומז גם הוא לשיעור. לגבי יום הכיפורים, אדם חייב רק אם אכל כשיעור של תמרה גדולה ביום הכיפורים. הגמרא שואלת: ומה יאמר האמורא האחר, שפירש את הפסוק כמתייחס להלכות קדימה בברכות, לגבי מדרש זה? הגמרא משיבה: וכי שיעורים אלה כתובים במפורש בתורה? אלא, הם מדברי חכמים, והפסוק הוא אסמכתא בלבד, רמז לשיעורים הללו.
רַב חִסְדָּא וְרַב הַמְנוּנָא הֲווֹ יָתְבִי בִּסְעוֹדְתָּא. אַיְיתוֹ לְקַמַּיְיהוּ תַּמְרֵי וְרִמּוֹנֵי. שְׁקַל רַב הַמְנוּנָא, בָּרֵיךְ אַתַּמְרֵי בְּרֵישָׁא. אֲמַר לֵיהּ רַב חִסְדָּא: לָא סָבַר לַהּ מָר לְהָא דְּאָמַר רַב יוֹסֵף, וְאִיתֵּימָא רַבִּי יִצְחָק: כׇּל הַמּוּקְדָּם בְּפָסוּק זֶה קוֹדֵם לִבְרָכָה?
באשר להלכות הקדימה בברכות, הגמרא מספרת: רב חסדא ורב המנונא היו יושבים בסעודה. הביאו לפניהם תמרים ורימונים. רב המנונא נטל ובירך תחילה על התמרים. אמר לו רב חסדא: וכי אין מר סבור אותההלכה שאמר רב יוסף, ויש אומרים רבי יצחק: כל מאכל שקודם לאחרים בפסוק זה, קודם לאחרים גם לעניין ברכה? הרימון קודם לתמר באותו פסוק.
אֲמַר לֵיהּ: זֶה שֵׁנִי לְ״אֶרֶץ״, וְזֶה חֲמִישִׁי לְ״אֶרֶץ״. אֲמַר לֵיהּ: מַאן יָהֵיב לַן נִגְרֵי דְפַרְזְלָא וּנְשַׁמְּעִינָּךְ.
רב המנונא אמר לו: זה, התמר, נזכר שני למילה ארץ, בפסוק: "ארץ זית שמן ודבש", מיד לאחר הזית, וזה, הרימון, חמישי למילה ארץ. רב חסדא אמר לו בהתפעלות: מי ייתן לנו רגלי ברזל כדי שנוכל לשמשך ולשמוע ממך תמיד חידושים.
אִיתְּמַר: הֵבִיאוּ לִפְנֵיהֶם תְּאֵנִים וַעֲנָבִים בְּתוֹךְ הַסְּעוּדָה, אָמַר רַב הוּנָא: טְעוּנִים בְּרָכָה לִפְנֵיהֶם וְאֵין טְעוּנִים בְּרָכָה לְאַחֲרֵיהֶם. וְכֵן אָמַר רַב נַחְמָן: טְעוּנִים בְּרָכָה לִפְנֵיהֶם וְאֵין טְעוּנִים בְּרָכָה לְאַחֲרֵיהֶם. וְרַב שֵׁשֶׁת אָמַר: טְעוּנִין בְּרָכָה בֵּין לִפְנֵיהֶם בֵּין לְאַחֲרֵיהֶם. שֶׁאֵין לְךָ דָּבָר שֶׁטָּעוּן בְּרָכָה לְפָנָיו וְאֵין טָעוּן בְּרָכָה לְאַחֲרָיו אֶלָּא פַּת הַבָּאָה בְּכִסָנִין בִּלְבַד. וּפְלִיגָא דְּרַבִּי חִיָּיא דְּאָמַר רַבִּי חִיָּיא: פַּת פּוֹטֶרֶת כׇּל מִינֵי מַאֲכָל, וְיַיִן פּוֹטֵר כׇּל מִינֵי מַשְׁקִים.
נאמר: אם הביאו לפניהם תאנים וענבים בתוך הסעודה, אילו ברכות יש לברך? רב הונא אמר: הם טעונים ברכה לפניהם קודם אכילתם, ואינם טעונים ברכה לאחריהם לאחר אכילתם, שכן ברכת המזון פוטרת אותם. וכן גם רב נחמן אמר: הם טעונים ברכה לפניהם קודם אכילתם, ואינם טעונים ברכה לאחריהם לאחר אכילתם. ורב ששת אמר: הם טעונים ברכה הן לפניהם קודם אכילתם והן לאחריהם לאחר אכילתם, אפילו אם אכלם בתוך הסעודה, שאין לך דבר שטעון ברכה לפניו קודם אכילתו ואינו טעון ברכה לאחריו לאחר אכילתו, מפני שהוא נפטר בברכת המזון, חוץ מן הפת, מאפה מתוק ומתובל, הבא לקינוח, שאף הוא מין פת. דבריהם של רב הונא ורב ששת כאחד חלוקים על דעתו של רבי חייא, שכן רבי חייא אמר: הפת פוטרת את כל מיני המאכל שאדם אוכל אחריה, והיין פוטר את כל מיני המשקין שאדם שותה אחריו, ואין צריך לברך עליהם לא לפניהם ולא לאחריהם.
אָמַר רַב פָּפָּא: הִלְכְתָא דְּבָרִים הַבָּאִים מֵחֲמַת הַסְּעוּדָה בְּתוֹךְ הַסְּעוּדָה — אֵין טְעוּנִים בְּרָכָה לֹא לִפְנֵיהֶם וְלֹא לְאַחֲרֵיהֶם. וְשֶׁלֹּא מֵחֲמַת הַסְּעוּדָה בְּתוֹךְ הַסְּעוּדָה — טְעוּנִים בְּרָכָה לִפְנֵיהֶם וְאֵין טְעוּנִים בְּרָכָה לְאַחֲרֵיהֶם. לְאַחַר הַסְּעוּדָה — טְעוּנִים בְּרָכָה בֵּין לִפְנֵיהֶם בֵּין לְאַחֲרֵיהֶם.
לסיכום, רב פפא אמר כי ההלכה היא: מאכלים הבאים מחמת הסעודה, שנאכלים יחד עם הלחם כחלק מן הסעודה, בתוך הסעודה, אינם טעונים ברכה לפניהם באכילתם ולא לאחריהם באכילתם , שכן הם נחשבים טפלים ללחם. ומאכלים כגון פירות, שאינם באים מחמת הסעודה, כחלק מן הסעודה, אך אפשר שיובאו בתוך הסעודה, טעונים ברכה לפניהם באכילתם ואינם טעונים ברכה לאחריהם באכילתם . אם הם באים לאחר הסעודה, הם טעונים ברכה הן לפניהם באכילתם והן לאחריהם באכילתם .
שָׁאֲלוּ אֶת בֶּן זוֹמָא: מִפְּנֵי מָה אָמְרוּ דְּבָרִים הַבָּאִים מֵחֲמַת הַסְּעוּדָה בְּתוֹךְ הַסְּעוּדָה אֵינָם טְעוּנִים בְּרָכָה לֹא לִפְנֵיהֶם וְלֹא לְאַחֲרֵיהֶם? אָמַר לָהֶם: הוֹאִיל וּפַת פּוֹטַרְתָּן. אִי הָכִי, יַיִן נָמֵי נִפְטְרֵיהּ פַּת! שָׁאנֵי יַיִן
הגמרא מספרת שהתלמידים שאלו את בן זומא: מדוע החכמים אמרו שמאכלים הבאים מחמת הסעודה בתוך הסעודה, אינם טעונים ברכה לא לפניהם ולאחר אכילתם? אמר להם: מפני שהלחם פוטר אותם. שאלו: אם כן, הלחם צריך לפטור גם את היין. והרי מברכים על היין בתוך הסעודה. הגמרא משיבה: היין שונה,
תרגומים שנוצרו על ידי בינה מלאכותית עשויים שלא להיות מדויקים לחלוטין.
למשוב או תיקוני תרגום, צור קשר עם drashot@drashot.ai.
טקסטים מסופקים על ידי Sefaria