״בֶּן אִישׁ חַי״: אַטּוּ כּוּלֵּי עָלְמָא בְּנֵי מֵתֵי נִינְהוּ? אֶלָּא: ״בֶּן אִישׁ חַי״ — שֶׁאֲפִילּוּ בְּמִיתָתוֹ קָרוּי חַי. ״רַב פְּעָלִים מִקַּבְצְאֵל״ — שֶׁרִיבָּה וְקִבֵּץ פּוֹעֲלִים לַתּוֹרָה. ״וְהוּא הִכָּה אֵת שְׁנֵי אֲרִאֵל מוֹאָב״ — שֶׁלֹּא הִנִּיחַ כְּמוֹתוֹ לֹא בְּמִקְדָּשׁ רִאשׁוֹן וְלֹא בְּמִקְדָּשׁ שֵׁנִי.
הוא כונה בפסוק כבן איש חי. הגמרא תוהה: וכי נאמר, שמכך שהתורה כינתה אותו בכינוי זה, שכל האחרים הם בני מתים? אלא, כך יש לפרש את הפסוק: בן איש חי שחי לעולם, שאפילו במותו הוא נקרא חי. איש קבצאל אשר עשה פעלים, שכן צבר וקיבץ פועלים רבים למען התורה. אשר הכה את שני אראל מואב, שכן לאחר מותו לא הניח כמותו, לא בתקופת בית המקדש הראשון ולא בתקופת בית המקדש השני, שכן בית המקדש נקרא אריאל (ראו ישעיהו כט, א), ושני האריאל רומזים לשני בתי המקדש.
״וְהוּא יָרַד וְהִכָּה אֶת הָאֲרִי בְּתוֹךְ הַבּוֹר בְּיוֹם הַשָּׁלֶג״, אִיכָּא דְאָמְרִי: דְּתַבַּר גְּזִיזֵי דְבַרְדָּא, וּנְחַת וּטְבַל. אִיכָּא דְאָמְרִי: דִּתְנָא סִיפְרָא דְבֵי רַב בְּיוֹמָא דְסִיתְוָא.
החכמים נחלקו על פירוש המשך הפסוק: "ומי ירד והכה את הארי בתוך הבור ביום השלג." יש אומרים שפירוש הדבר הוא שהוא שבר גושי ברד וירד וטבל במים כדי להיטהר. ויש אומרים שהוא למד את כל הספרא, המדרש ההלכתי על ספר ויקרא מבית מדרשו של רב, ביום חורפי.
״וְהַמֵּתִים אֵינָם יוֹדְעִים מְאוּמָה״ — אֵלּוּ רְשָׁעִים, שֶׁבְּחַיֵּיהֶן קְרוּיִין ״מֵתִים״, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְאַתָּה חָלָל רָשָׁע נְשִׂיא יִשְׂרָאֵל״. וְאִי בָּעֵית אֵימָא, מֵהָכָא: ״עַל פִּי שְׁנַיִם עֵדִים אוֹ עַל פִּי שְׁלֹשָׁה עֵדִים יוּמַת הַמֵּת״, חַי הוּא! אֶלָּא, הַמֵּת מֵעִיקָּרָא.
בניגוד לצדיקים, המכונים חיים אף לאחר מותם, הפסוק קובע במפורש: "המתים אינם יודעים מאומה." אלה הם הרשעים, אשר אפילו בחייהם נקראים מתים, כפי שהנביא יחזקאל אמר ביחס למלך ישראל שהיה חי: "ואתה חלל רשע נשיא ישראל" (יחזקאל כא:ל). ואם תרצה, אמור במקום זאת שהראיה היא מכאן: "על פי שני עדים או שלושה עדים יומת המת" (דברים יז:ו). הדבר מעורר תמיהה. כל עוד הנאשם לא נידון למוות, הוא חי. אלא, אדם זה, שהוא רשע, נחשב מת מלכתחילה.
בְּנֵי רַבִּי חִיָּיא נְפוּק לְקִרְיָיתָא. אִייַּקַּר לְהוּ תַּלְמוּדַיְיהוּ. הֲווֹ קָא מִצַּעֲרִי לְאִדְּכוֹרֵיהּ. אֲמַר לֵיהּ חַד לְחַבְרֵיהּ: יָדַע אֲבוּן בְּהַאי צַעֲרָא? אֲמַר לֵיהּ אִידַּךְ: מְנָא יָדַע? וְהָא כְּתִיב: ״יִכְבְּדוּ בָנָיו וְלֹא יֵדָע״.
הגמרא מספרת סיפור בנושא זה: בניו של רבי חייא יצאו אל הכפרים כדי לפקח על הפועלים. הם שכחו את מה שלמדו והתקשו להיזכר בו. אחד מהם אמר לחברו: האם אבינו המנוח יודע על צערנו? השני אמר לו: מנין לו לדעת? הלא נאמר: "בניו יכובדו ולא ידע, ויצערו ולא יבין למו" (איוב י״ד:כ״א)? המתים אינם יודעים.
אֲמַר לֵיהּ אִידַּךְ: וְלָא יָדַע? וְהָא כְּתִיב: ״אַךְ בְּשָׂרוֹ עָלָיו יִכְאָב וְנַפְשׁוֹ עָלָיו תֶּאֱבָל״. וְאָמַר רַבִּי יִצְחָק: קָשָׁה רִמָּה לַמֵּת כְּמַחַט בַּבָּשָׂר הַחַי!
האחר אמר לו בחזרה: והאם המתים באמת אינם יודעים? והלא נאמר: "אך בשרו עליו יכאב ונפשו עליו תאבל" (איוב י״ד:כ״ב)? על סמך פסוק זה אמר רבי יצחק: רימות מכרסמות קשות למתים כמו דקירת מחט בבשר החיים. חייבת להיות למתים היכולת לחוש ולדעת.
אָמְרִי: בְּצַעֲרָא דִידְהוּ — יָדְעִי, בְּצַעֲרָא דְאַחֲרִינָא — לָא יָדְעִי.
כדי ליישב את הסתירה הזאת הם אמרו: הם יודעים את כאבם שלהם אך אינם יודעים את כאבם של אחרים.
וְלָא? וְהָתַנְיָא: מַעֲשֶׂה בְּחָסִיד אֶחָד שֶׁנָּתַן דִּינָר לְעָנִי בְּעֶרֶב רֹאשׁ הַשָּׁנָה בִּשְׁנֵי בַצּוֹרֶת, וְהִקְנִיטַתּוּ אִשְׁתּוֹ, וְהָלַךְ וְלָן בְּבֵית הַקְּבָרוֹת. וְשָׁמַע שְׁתֵּי רוּחוֹת שֶׁמְסַפְּרוֹת זוֹ לָזוֹ. אָמְרָה חֲדָא לַחֲבֶרְתָּהּ: חֲבֶרְתִּי, בּוֹאִי וְנָשׁוּט בָּעוֹלָם, וְנִשְׁמַע מֵאֲחוֹרֵי הַפַּרְגּוֹד מַה פּוּרְעָנוּת בָּא לָעוֹלָם? אָמְרָה לָהּ חֲבֶרְתָּהּ: אֵינִי יְכוֹלָה, שֶׁאֲנִי קְבוּרָה בְּמַחְצֶלֶת שֶׁל קָנִים. אֶלָּא לְכִי אַתְּ, וּמַה שֶּׁאַתְּ שׁוֹמַעַת אִמְרִי לִי. הָלְכָה הִיא וְשָׁטָה וּבָאָה. וְאָמְרָה לָהּ חֲבֶרְתָּהּ: חֲבֶרְתִּי, מַה שָּׁמַעְתְּ מֵאֲחוֹרֵי הַפַּרְגּוֹד? אָמְרָה לָהּ: שָׁמַעְתִּי שֶׁכָּל הַזּוֹרֵעַ בִּרְבִיעָה רִאשׁוֹנָה בָּרָד מַלְקֶה אוֹתוֹ. הָלַךְ הוּא וְזָרַע בִּרְבִיעָה שְׁנִיָּה. שֶׁל כָּל הָעוֹלָם כּוּלּוֹ לָקָה, שֶׁלּוֹ — לֹא לָקָה.
הגמרא מקשה על כך: וכי כך הוא שהמתים אינם יודעים על צערם של אחרים? והרי שנינו בברייתא: היה מעשה בחסיד אחד שנתן לעני דינר בערב ראש השנה בשנות בצורת, ואשתו לעגה לו על שנתן סכום גדול כל כך בזמן קשה כל כך. וכדי להימלט מלעגה הבלתי פוסק, הלך ולן בבית הקברות. באותו לילה בחלומו (ריטב"א, הכותב, מהרש"א), שמע שתי רוחות המשוחחות זו עם זו. אמרה אחת לחברתה: חברתי, בואי ונשוטט בעולם ונשמע מאחורי הפרגוד [פרגוד], המבדיל בין השכינה לעולם, איזו פורענות תבוא על העולם. אמרה לה הרוח האחרת: איני יכולה ללכת עמך, שכן אני קבורה במחצלת של קנים, אבל לכי את, וספרי לי מה שמעת. היא הלכה, שוטטה, וחזרה. אמרה הרוח האחרת: חברתי, מה שמעת מאחורי הפרגוד? השיבה: שמעתי שכל הזורע ביורה הראשונה של שנה זו, ברד ירד ויכה את תבואתו. מששמע זאת, החסיד הלך וזרע את זרעיו ביורה השנייה. לבסוף, תבואותיו של כל העולם לקו בברד ותבואתו לא לקתה.
לַשָּׁנָה הָאַחֶרֶת הָלַךְ וְלָן בְּבֵית הַקְּבָרוֹת, וְשָׁמַע אוֹתָן שְׁתֵּי רוּחוֹת שֶׁמְסַפְּרוֹת זוֹ עִם זוֹ. אָמְרָה חֲדָא לַחֲבֶרְתָּהּ: בּוֹאִי וְנָשׁוּט בָּעוֹלָם וְנִשְׁמַע מֵאֲחוֹרֵי הַפַּרְגּוֹד מַה פּוּרְעָנוּת בָּא לָעוֹלָם. אָמְרָה לָהּ: חֲבֶרְתִּי, לֹא כָּךְ אָמַרְתִּי לָךְ, אֵינִי יְכוֹלָה שֶׁאֲנִי קְבוּרָה בְּמַחְצֶלֶת שֶׁל קָנִים?! אֶלָּא לְכִי אַתְּ, וּמַה שֶּׁאַתְּ שׁוֹמַעַת בּוֹאִי וְאִמְרִי לִי. הָלְכָה וְשָׁטָה וּבָאָה. וְאָמְרָה לָהּ חֲבֶרְתָּהּ: חֲבֶרְתִּי, מַה שָּׁמַעְתְּ מֵאֲחוֹרֵי הַפַּרְגּוֹד? אָמְרָה לָהּ: שָׁמַעְתִּי שֶׁכָּל הַזּוֹרֵעַ בִּרְבִיעָה שְׁנִיָּה שִׁדָּפוֹן מַלְקֶה אוֹתוֹ. הָלַךְ וְזָרַע בִּרְבִיעָה רִאשׁוֹנָה, שֶׁל כָּל הָעוֹלָם כּוּלּוֹ נִשְׁדַּף וְשֶׁלּוֹ לֹא נִשְׁדַּף.
בשנה שלאחר מכן, בערב ראש השנה, אותו חסיד הלך וישן בבית הקברות מיוזמתו, ושוב שמע את שתי הרוחות משוחחות זו עם זו. אחת אמרה לחברתה: בואי ונשוטט בעולם ונשמע מאחורי הפרגוד השמימי איזו פורענות תבוא על העולם. אמרה לה: חברתי, הלא כבר אמרתי לך שאיני יכולה, שכן אני קבורה במחצלת של קנים? אלא לכי את, וספרי לי מה שמעת. היא הלכה, ושוטטה, וחזרה. הרוח האחרת אמרה לה: חברתי, מה שמעת מאחורי הפרגוד? אמרה לה: שמעתי שמי שזורע ביורה השנייה השידפון יכה את תבואתו. אותו חסיד הלך וזרע ביורה הראשונה. מאחר שכל השאר זרעו ביורה השנייה, בסופו של דבר, התבואה של כל העולם לקתה בשידפון ואילו תבואתו לא לקתה בשידפון.
אָמְרָה לוֹ אִשְׁתּוֹ: מִפְּנֵי מָה אֶשְׁתָּקַד שֶׁל כָּל הָעוֹלָם כּוּלּוֹ לָקָה וְשֶׁלְּךָ לֹא לָקָה, וְעַכְשָׁיו שֶׁל כָּל הָעוֹלָם כּוּלּוֹ נִשְׁדַּף וְשֶׁלְּךָ לֹא נִשְׁדַּף? סָח לָהּ כָּל הַדְּבָרִים הַלָּלוּ. אָמְרוּ: לֹא הָיוּ יָמִים מוּעָטִים עַד שֶׁנָּפְלָה קְטָטָה בֵּין אִשְׁתּוֹ שֶׁל אוֹתוֹ חָסִיד וּבֵין אִמָּהּ שֶׁל אוֹתָהּ רִיבָה. אָמְרָה לָהּ: לְכִי וְאַרְאֵךְ בִּתֵּךְ שֶׁהִיא קְבוּרָה בְּמַחְצֶלֶת שֶׁל קָנִים.
אשתו של האיש החסיד אמרה לו: מדוע זה שבשנה שעברה, היבולים של כל העולם כולו לקו ושלך לא לקו, ועכשיו, בשנה הזאת, היבולים של כל העולם כולו נשדפו ושלך לא נשדפו? הוא סיפר לה את כל המעשה. אמרו: לא עברו אפילו ימים אחדים עד שנפלה מריבה בין אשתו של האיש החסיד ובין אמה של הנערה שהייתה קבורה שם. אשתו של האיש החסיד אמרה לה בבוז: לכי ואראה לך את בתך, ותראי שהיא קבורה במחצלת של קנים.
לַשָּׁנָה הָאַחֶרֶת הָלַךְ וְלָן בְּבֵית הַקְּבָרוֹת וְשָׁמַע אוֹתָן רוּחוֹת שֶׁמְסַפְּרוֹת זוֹ עִם זוֹ. אָמְרָה לָהּ: חֲבֶרְתִּי, בּוֹאִי וְנָשׁוּט בָּעוֹלָם וְנִשְׁמַע מֵאֲחוֹרֵי הַפַּרְגּוֹד מַה פּוּרְעָנוּת בָּא לָעוֹלָם. אָמְרָה לָהּ: חֲבֶרְתִּי, הֲנִיחִינִי, דְּבָרִים שֶׁבֵּינִי לְבֵינֵךְ כְּבָר נִשְׁמְעוּ בֵּין הַחַיִּים. אַלְמָא יָדְעִי.
בשנה שלאחר מכן, הוא שוב הלך וישן בבית הקברות, ושמע את אותן רוחות משוחחות זו עם זו. אחת אמרה לאחרת: חברתי, הבה נשוטט בעולם ונשמע מאחורי הפרוכת השמימית איזו פורענות תבוא על העולם. היא אמרה לה: חברתי, הניחי לי לנפשי, שכן דברים שהחלפנו בינינו בסתר כבר נשמעו בין החיים. מסתבר שהמתים יודעים מה מתרחש בעולם הזה.
דִּילְמָא אִינִישׁ אַחֲרִינָא שָׁכֵיב, וְאָזֵיל וְאָמַר לְהוּ.
הגמרא משיבה: אין זו הוכחה; אולי אדם אחר, ששמע על שיחת הרוחות מכלי שני, מת והוא הלך וסיפר להן שהאזינו להן.
תָּא שְׁמַע: דִּזְעֵירִי הֲוָה מַפְקֵיד זוּזֵי גַּבֵּי אוּשְׁפִּיזְכָתֵיהּ. עַד דְּאָתֵי וְאָזֵיל לְבֵי רַב, שְׁכִיבָה. אֲזַל בָּתְרַהּ לַחֲצַר מָוֶת, אֲמַר לַהּ: זוּזֵי הֵיכָא? אֲמַרָה לֵיהּ: זִיל שַׁקְלִינְהוּ מִתּוּתֵי צִנּוֹרָא דְּדָשָׁא בְּדוּךְ פְּלָן, וְאֵימָא לַהּ לְאִימָּא, תְּשַׁדַּר לִי מַסְרְקַאי וְגוּבְתַּאי דְּכוּחְלָא בַּהֲדֵי פְּלָנִיתָא דְּאָתְיָא לִמְחַר. אַלְמָא יָדְעִי!
באשר לידיעת המת על המתרחש, בוא ושמע ראיה, כפי שנאמר: זעירי היה מפקיד את הדינרים שלו אצל בעלת האכסניה שלו. בעודו הולך ובא אל ומן בית מדרשו של רב, היא מתה, והוא לא ידע היכן הניחה את הכסף. לפיכך הלך אחריה אל קברה בבית הקברות ואמר לה: היכן הדינרים? השיבה לו: לך וקח אותם מתחת לציר הדלת במקום פלוני, ואמור לאמי שתשלח לי את המסרק שלי ואת שפופרת הכחל עם אישה פלונית שתמות ותבוא לכאן מחר. לכאורה, המתים יודעים מה מתרחש בעולם הזה.
דִּלְמָא דּוּמָה קָדֵים וּמַכְרֵיז לְהוּ.
הגמרא דוחה הוכחה זו: שמא המלאך דומה, הממונה על המתים, בא תחילה ומודיע להם שאדם מסוים יגיע למחרת, אך הם עצמם אינם יודעים.
תָּא שְׁמַע: דַּאֲבוּהּ דִּשְׁמוּאֵל הֲווֹ קָא מַפְקְדִי גַּבֵּיהּ זוּזֵי דְיַתְמֵי. כִּי נָח נַפְשֵׁיהּ לָא הֲוָה שְׁמוּאֵל גַּבֵּיהּ. הֲווֹ קָא קָרוּ לֵיהּ: ״בַּר אָכֵיל זוּזֵי דְיַתְמֵי״. אֲזַל אַבָּתְרֵיהּ לַחֲצַר מָוֶת. אֲמַר לְהוּ: בָּעֵינָא אַבָּא! אֲמַרוּ לֵיהּ: אַבָּא טוּבָא אִיכָּא הָכָא. אֲמַר לְהוּ: בָּעֵינָא אַבָּא בַּר אַבָּא. אֲמַרוּ לֵיהּ: אַבָּא בַּר אַבָּא נָמֵי טוּבָא אִיכָּא הָכָא. אֲמַר לְהוּ: בָּעֵינָא אַבָּא בַּר אַבָּא אֲבוּהּ דִּשְׁמוּאֵל הֵיכָא? אֲמַרוּ לֵיהּ סְלֵיק לִמְתִיבְתָּא דִּרְקִיעָא. אַדְּהָכִי חַזְיֵיהּ לְלֵוִי דְּיָתֵיב אַבָּרַאי. אֲמַר לֵיהּ: אַמַּאי יָתְבַתְּ אַבָּרַאי? מַאי טַעְמָא לָא סָלְקַתְּ? אֲמַר לֵיהּ, דְאָמְרִי לִי: כָּל כִּי הָנָךְ שְׁנֵי דְּלָא סְלֵיקְתְּ לִמְתִיבְתָּא דְּרַבִּי אַפָּס וְאַחְלֵישְׁתֵּיהּ לְדַעְתֵּיהּ, לָא מְעַיְּילִינַן לָךְ לִמְתִיבְתָּא דִרְקִיעָא.
הגמרא מביאה הוכחה נוספת: בוא ושמע, כפי שנאמר: היו מפקידים את כספם של יתומים אצל אביו של שמואל לשמירה. כשאביו של שמואל נפטר, שמואל לא היה עמו, ולא למד ממנו את מקום הכסף. מאחר שלא החזירו, נקרא שמואל: בנו של מי שאוכל את כספם של יתומים. שמואל הלך אחר אביו אל בית הקברות ואמר למתים: אני רוצה את אבא. המתים אמרו לו: יש כאן הרבה אבות. הוא אמר להם: אני רוצה את אבא בר אבא. הם אמרו לו: יש כאן גם הרבה אנשים ששמם אבא בר אבא. הוא אמר להם: אני רוצה את אבא בר אבא, אביו של שמואל. היכן הוא? הם השיבו: עלה אל הישיבה של מעלה. בינתיים, הוא ראה את חברו לוי יושב בחוץ לישיבה, הרחק משאר המתים. הוא שאל אותו: מדוע אתה יושב בחוץ? מדוע לא עלית אל הישיבה? הוא השיב: מפני שאומרים לי שבמשך כל אותן שנים שבהן לא נכנסת לישיבה של רבי אפס, ובכך הכעסת אותו, לא נעניק לך כניסה לישיבה של מעלה.
אַדְּהָכִי וְהָכִי אֲתָא אֲבוּהּ, חַזְיֵיהּ דַּהֲוָה קָא בָכֵי וְאַחֵיךְ. אֲמַר לֵיהּ: מַאי טַעְמָא קָא בָכֵית? אֲמַר לֵיהּ: דְּלַעֲגָל קָא אָתֵית. מַאי טַעְמָא אַחֵיכְתְּ? דַּחֲשִׁיבַתְּ בְּהַאי עָלְמָא טוּבָא. אֲמַר לֵיהּ: אִי חֲשִׁיבְנָא — נְעַיְּילוּהּ לְלֵוִי. וְעַיְּילוּהוּ לְלֵוִי.
בינתיים, אביו של שמואל בא ושמואל ראה שהוא בוכה וצוחק. שמואל אמר לאביו: מדוע אתה בוכה? אביו השיב: מפני שבקרוב תבוא לכאן. שמואל המשיך ושאל: מדוע אתה צוחק? אביו השיב: מפני שאתה חשוב מאוד בעולם הזה. שמואל אמר לו: אם אני חשוב, אז שייתנו ללוי להיכנס לישיבה. וכך היה שנתנו ללוי להיכנס לישיבה.
אֲמַר לֵיהּ: זוּזֵי דְיַתְמֵי הֵיכָא? אֲמַר לֵיהּ: זִיל שַׁקְלִינְהוּ בְּאַמְתָא דְרִחְיָא. עִילָּאֵי וְתַתָּאֵי — דִּידַן, וּמִיצְעֵי דְּיַתְמֵי. אֲמַר לֵיהּ: מַאי טַעְמָא עֲבַדְתְּ הָכִי? אֲמַר לֵיהּ: אִי גָּנְבִי גַּנָּבֵי — מִגַּנְבוּ מִדִּידַן. אִי אָכְלָה אַרְעָא — אָכְלָה מִדִּידַן. אַלְמָא דְּיָדְעִי! — דִּילְמָא שָׁאנֵי שְׁמוּאֵל, כֵּיוָן דַּחֲשִׁיב קָדְמִי וּמַכְרְזִי: פַּנּוּ מָקוֹם.
שמואל אמר לאביו: היכן כספי היתומים? אמר לו: לך וקח אותם מבית הריחיים, שם תמצא כי העליונים והתחתונים של הכסף שלנו הם, והכסף שבאמצע שייך ליתומים. שמואל אמר לו: מדוע עשית כך? השיב לו: אם גנבים היו גונבים, היו גונבים מן הכסף שלנו שמלמעלה, שאותו הגנב רואה תחילה. אם הארץ הייתה בולעת חלק ממנו, הייתה בולעת מן הכסף שלנו שבתחתית. מכאן לכאורה, המתים, במקרה זה אביו של שמואל, יודעים מתי אחרים ימותו. מאחר ששמואל לא מת למחרת, ברור שמלאך דומה לא יכול היה להודיע להם (תוספות). הגמרא משיבה: שמא שמואל שונה הוא, ומפני שהוא חשוב כל כך מכריזים מראש: פנו מקום לבואו.
וְאַף רַבִּי יוֹנָתָן הֲדַר בֵּיהּ, דְּאָמַר רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָנִי אָמַר רַבִּי יוֹנָתָן: מִנַּיִן לַמֵּתִים שֶׁמְסַפְּרִים זֶה עִם זֶה — שֶׁנֶּאֱמַר: ״וַיֹּאמֶר ה׳ אֵלָיו זֹאת הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתִּי לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב לֵאמֹר״. מַאי ״לֵאמֹר״? — אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְמֹשֶׁה: לֵךְ אֱמוֹר לָהֶם לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב: שְׁבוּעָה שֶׁנִּשְׁבַּעְתִּי לָכֶם כְּבָר קִייַּמְתִּיהָ לִבְנֵיכֶם.
בכל מקרה, באשר לעיקר הסוגיה, רבי יונתן אף חזר בו מדעתו, כפי שאמר רבי שמואל בר נחמני שרבי יונתן אמר: מנין שהמתים משוחחים זה עם זה? שנאמר: "ויאמר ה' אליו, זאת הארץ אשר נשבעתי לאברהם ליצחק וליעקב לאמר: לזרעך אתננה" (דברים לד:ד). מה פירוש "לאמר"? מלמד שאמר לו הקדוש ברוך הוא למשה: לך אמור לאברהם, ליצחק וליעקב, שאת השבועה שנשבעתי לכם כבר קיימתי לבניכם.
תרגומים שנוצרו על ידי בינה מלאכותית עשויים שלא להיות מדויקים לחלוטין.
למשוב או תיקוני תרגום, צור קשר עם drashot@drashot.ai.
טקסטים מסופקים על ידי Sefaria