בְּפָמַלְיָא שֶׁל מַעְלָה. וּבְפָמַלְיָא שֶׁל מַטָּה, וּבֵין הַתַּלְמִידִים הָעוֹסְקִים בְּתוֹרָתֶךָ בֵּין עוֹסְקִין לִשְׁמָהּ בֵּין עוֹסְקִין שֶׁלֹּא לִשְׁמָהּ. וְכָל הָעוֹסְקִין שֶׁלֹּא לִשְׁמָהּ יְהִי רָצוֹן שֶׁיְּהוּ עוֹסְקִין לִשְׁמָהּ״.
בפמליה של מעלה [pamalia] של מלאכים, שכל אחד מהם משרת אומה מסוימת (ראו דניאל י), ושמאבקיהם גורמים למלחמה בארץ;
ובפמליה של מטה, החכמים,
ובין התלמידים העוסקים בלימוד תורתך,
בין אם הם עוסקים בה לשמה ובין אם לא לשמה.
וכל העוסקים בלימוד תורה שלא לשמה,
יהי זה רצונך שיבואו לעסוק בה לשמה.
רַבִּי אָלֶכְּסַנְדְרִי בָּתַר צְלוֹתֵיהּ אָמַר הָכִי: ״יְהִי רָצוֹן מִלְּפָנֶיךָ ה׳ אֱלֹהֵינוּ, שֶׁתַּעֲמִידֵנוּ בְּקֶרֶן אוֹרָה, וְאַל תַּעֲמִידֵנוּ בְּקֶרֶן חֲשֵׁכָה, וְאַל יִדְוֶה לִבֵּנוּ, וְאַל יֶחְשְׁכוּ עֵינֵינוּ״. אִיכָּא דְאָמְרִי, הָא רַב הַמְנוּנָא מְצַלֵּי לַהּ. וְרַבִּי אָלֶכְּסַנְדְרִי בָּתַר דִּמְצַלֵּי אָמַר הָכִי: ״רִבּוֹן הָעוֹלָמִים, גָּלוּי וְיָדוּעַ לְפָנֶיךָ שֶׁרְצוֹנֵנוּ לַעֲשׂוֹת רְצוֹנֶךָ, וּמִי מְעַכֵּב? — שְׂאוֹר שֶׁבָּעִיסָּה וְשִׁעְבּוּד מַלְכֻיוֹת. יְהִי רָצוֹן מִלְּפָנֶיךָ שֶׁתַּצִּילֵנוּ מִיָּדָם, וְנָשׁוּב לַעֲשׂוֹת חוּקֵּי רְצוֹנְךָ בְּלֵבָב שָׁלֵם״.
לאחר תפילתו, רבי אלכסנדרי אמר את הדברים הבאים:
יהי רצון מלפניך, ה' אלוהינו,
שתעמידנו בקרן אורה ולא בקרן חשוכה,
ואל תיתן ללבנו להיחלש ולעינינו להכהות.
יש אומרים שזו הייתה התפילה שרב המנונא היה נוהג לומר, ושלאחר שרבי אלכסנדרי התפלל, היה אומר את הדברים הבאים:
ריבון העולמים, גלוי וידוע לפניך
שרצוננו הוא לעשות את רצונך, ומה מונע בעדנו?
מצד אחד, השאור שבעיסה, יצר הרע שנמצא בתוך כל אדם;
ושעבוד המלכויות מצד אחר.
יהי רצון
שתצילנו מידיהם, הן מיד יצר הרע והן מיד המלכויות הזרות,
כדי שנשוב לעשות את חוקי רצונך בלבב שלם.
רָבָא בָּתַר צְלוֹתֵיהּ אָמַר הָכִי: ״אֱלֹהַי, עַד שֶׁלֹּא נוֹצַרְתִּי אֵינִי כְּדַאי, וְעַכְשָׁיו שֶׁנּוֹצַרְתִּי כְּאִלּוּ לֹא נוֹצַרְתִּי. עָפָר אֲנִי בְּחַיַּי, קַל וָחוֹמֶר בְּמִיתָתִי, הֲרֵי אֲנִי לְפָנֶיךָ כִּכְלִי מָלֵא בּוּשָׁה וּכְלִימָּה. יְהִי רָצוֹן מִלְּפָנֶיךָ ה׳ אֱלֹהַי, שֶׁלֹּא אֶחֱטָא עוֹד, וּמַה שֶּׁחָטָאתִי לְפָנֶיךָ מָרֵק בְּרַחֲמֶיךָ הָרַבִּים, אֲבָל לֹא עַל יְדֵי יִסּוּרִין וָחֳלָאִים רָעִים״. וְהַיְינוּ וִידּוּי דְרַב הַמְנוּנָא זוּטֵי בְּיוֹמָא דְכִפּוּרֵי.
לאחר תפילתו, אמר רבא את הדברים הבאים:
אלוהיי, בטרם נוצרתי הייתי חסר ערך,
ועכשיו, לאחר שנוצרתי, הרי זה כאילו לא נוצרתי, איני חשוב יותר.
עפר אני בחיי, ועל אחת כמה וכמה במותי.
אני לפניך ככלי מלא בושה וכלימה.
לכן, יהי רצון מלפניך, ה' אלוהיי, שלא אחטא עוד,
ואת אותן עבירות שחטאתי,
נקה ברחמיך המרובים;
אך יהי ניקוי זה לא על ידי ייסורים וחולי קשה, אלא בדרך שאוכל לשאת בקלות.
וזו היא הווידוי של רב המנונא זוטי ביום הכיפורים.
מָר בְּרֵיהּ דְּרָבִינָא כִּי הֲוָה מְסַיֵּים צְלוֹתֵיהּ אָמַר הָכִי: ״אֱלֹהַי, נְצוֹר לְשׁוֹנִי מֵרָע וְשִׂפְתוֹתַי מִדַּבֵּר מִרְמָה, וְלִמְקַלְּלַי נַפְשִׁי תִדּוֹם, וְנַפְשִׁי כֶּעָפָר לַכֹּל תִּהְיֶה. פְּתַח לִבִּי בְּתוֹרָתֶךָ, וּבְמִצְוֹתֶיךָ תִּרְדּוֹף נַפְשִׁי. וְתַצִּילֵנִי מִפֶּגַע רָע, מִיֵּצֶר הָרָע, וּמֵאִשָּׁה רָעָה, וּמִכָּל רָעוֹת הַמִּתְרַגְּשׁוֹת לָבֹא בָּעוֹלָם. וְכָל הַחוֹשְׁבִים עָלַי רָעָה מְהֵרָה הָפֵר עֲצָתָם וְקַלְקֵל מַחְשְׁבוֹתָם. יִהְיוּ לְרָצוֹן אִמְרֵי פִי וְהֶגְיוֹן לִבִּי לְפָנֶיךָ ה׳ צוּרִי וְגוֹאֲלִי״.
כאשר מר, בנו של רבינא, היה מסיים את תפילתו, היה אומר כך:
אלוהיי, נצור לשוני מרע ושפתיי מדבר מרמה.
למקלליי נפשי תידום
ונפשי כעפר לכול תהיה.
פתח לבי לתורתך,
ונפשי תרדוף מצוותיך.
והצילני מפגע רע, מיצר הרע,
מאישה רעה, ומכל הרעות המתפרצות ובאות לעולם פתאום.
וכל החושבים עליי רעה,
מהרה הפר עצתם וקלקל מחשבותם.
יהיו לרצון אמרי פי והגיון לבי לפניך,
ה׳, צורי וגואלי.
רַב שֵׁשֶׁת כִּי הֲוָה יָתֵיב בְּתַעֲנִיתָא, בָּתַר דִּמְצַלֵּי אָמַר הָכִי: ״רִבּוֹן הָעוֹלָמִים, גָּלוּי לְפָנֶיךָ בִּזְמַן שֶׁבֵּית הַמִּקְדָּשׁ קַיָּים, אָדָם חוֹטֵא — וּמַקְרִיב קָרְבָּן. וְאֵין מַקְרִיבִין מִמֶּנּוּ, אֶלָּא חֶלְבּוֹ וְדָמוֹ, וּמִתְכַּפֵּר לוֹ. וְעַכְשָׁיו יָשַׁבְתִּי בְּתַעֲנִית וְנִתְמַעֵט חֶלְבִּי וְדָמִי, יְהִי רָצוֹן מִלְּפָנֶיךָ שֶׁיְּהֵא חֶלְבִּי וְדָמִי שֶׁנִּתְמַעֵט כְּאִילּוּ הִקְרַבְתִּיו לְפָנֶיךָ עַל גַּבֵּי הַמִּזְבֵּחַ, וְתִרְצֵנִי״.
הגמרא מספרת כי כאשר רב ששת היה יושב בשמירת תענית, לאחר שהתפלל היה אומר כך:
ריבון העולמים, גלוי לפניך
שכאשר בית המקדש קיים, אדם חוטא ומקריב קרבן.
ואף שרק חלבו ודמו היו קרבים מן אותו קרבן על המזבח, עבירתו מתכפרת לו.
ועכשיו, ישבתי בשמירת תענית וחלבי ודמי נתמעטו.
יהי רצון מלפניך שחלבי ודמי שנתמעטו ייחשבו כאילו הקרבתי קרבן לפניך על המזבח,
ואמצא חן בעיניך.
לאחר שהביאה אמירות שחכמים שונים היו אומרים לאחר תפילותיהם, הגמרא מביאה קטעים נוספים שנאמרו על ידי החכמים בהזדמנויות שונות.
רַבִּי יוֹחָנָן כִּי הֲוָה מְסַיֵּים סִפְרָא דְאִיּוֹב, אָמַר הָכִי: ״סוֹף אָדָם לָמוּת וְסוֹף בְּהֵמָה לִשְׁחִיטָה, וְהַכֹּל לְמִיתָה הֵם עוֹמְדִים. אַשְׁרֵי מִי שֶׁגָּדֵל בַּתּוֹרָה וַעֲמָלוֹ בַּתּוֹרָה, וְעוֹשֶׂה נַחַת רוּחַ לְיוֹצְרוֹ, וְגָדֵל בְּשֵׁם טוֹב וְנִפְטָר בְּשֵׁם טוֹב מִן הָעוֹלָם, וְעָלָיו אָמַר שְׁלֹמֹה: 'טוֹב שֵׁם מִשֶּׁמֶן טוֹב וְיוֹם הַמָּוֶת מִיּוֹם הִוָּלְדוֹ'״.
כאשר רבי יוחנן היה מסיים את לימוד ספר איוב, היה אומר כך:
סופו של אדם למות וסופה של בהמה להישחט, והכול למיתה הם עומדים. לכן, המוות עצמו אינו סיבה לצער גדול.
אלא, אשרי מי שגדל בתורה, שעמלו בתורה,
שגורם נחת רוח ליוצרו,
שגדל בשם טוב ושנפטר מן העולם בשם טוב.
אדם כזה חי את חייו במלואם, ועליו אמר שלמה:
"טוב שם משמן טוב, ויום המוות מיום היוולדו" (קהלת ז:א); מי שהיה תמים בחייו מגיע ליום מותו במדרגה גבוהה יותר מזו שהיה בה בתחילתו.
מַרְגְּלָא בְּפוּמֵּיהּ דְּרַבִּי מֵאִיר: ״גְּמוֹר בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשְׁךָ לָדַעַת אֶת דְּרָכַי, וְלִשְׁקוֹד עַל דַּלְתֵי תוֹרָתִי. נְצוֹר תּוֹרָתִי בְּלִבְּךָ, וְנֶגֶד עֵינֶיךָ תִּהְיֶה יִרְאָתִי. שְׁמוֹר פִּיךְ מִכָּל חֵטְא, וְטַהֵר וְקַדֵּשׁ עַצְמְךָ מִכָּל אַשְׁמָה וְעָוֹן. וַאֲנִי אֶהְיֶה עִמְּךָ בְּכָל מָקוֹם״.
רבי מאיר היה רגיל לומר את הלשון הזאת:
למד בכל לבבך ובכל נפשך לדעת את דרכיי
ולהיות שוקד על דלתי תורתי.
שמור את תורתי בלבבך,
ויראתי תהיה לנגד עיניך.
שמור פיך מכל עבירה,
וטהר וקדש את עצמך מכל חטא ועוון.
ואם תעשה כן, אני, אלוהים, אהיה עמך בכל מקום.
מַרְגְּלָא בְּפוּמַּיְיהוּ דְּרַבָּנַן דְּיַבְנֶה: ״אֲנִי בְּרִיָּה, וַחֲבֵרִי בְּרִיָּה. אֲנִי מְלַאכְתִּי בָּעִיר וְהוּא מְלַאכְתּוֹ בַּשָּׂדֶה. אֲנִי מַשְׁכִּים לִמְלַאכְתִּי, וְהוּא מַשְׁכִּים לִמְלַאכְתּוֹ. כְּשֵׁם שֶׁהוּא אֵינוֹ מִתְגַּדֵּר בִּמְלַאכְתִּי, כָּךְ אֲנִי אֵינִי מִתְגַּדֵּר בִּמְלַאכְתּוֹ. וְשֶׁמָּא תֹּאמַר: אֲנִי מַרְבֶּה, וְהוּא מַמְעִיט — שָׁנִינוּ: אֶחָד הַמַּרְבֶּה וְאֶחָד הַמַּמְעִיט וּבִלְבַד שֶׁיְּכַוֵּין לִבּוֹ לַשָּׁמַיִם״.
חכמי יבנה היו רגילים לומר:
אני הלומד תורה הנני ברייתו של אלוהים, וחברי העוסק במלאכה אחרת הוא ברייתו של אלוהים.
מלאכתי בעיר ומלאכתו בשדה.
אני משכים למלאכתי והוא משכים למלאכתו.
וכשם שאין הוא מתיימר לעשות את מלאכתי, כך אין אני מתיימר לעשות את מלאכתו.
שמא תאמר: אני עוסק בלימוד תורה הרבה, והוא עוסק בלימוד תורה מעט, ולכן אני טוב ממנו,
כבר לימדו:
אחד המרבה בקרבן ואחד הממעיט בקרבן — שכרם שווה,
ובלבד שיכוון את לבו לשמים (רב האי גאון, ערוך).
מַרְגְּלָא בְּפוּמֵּיהּ דְּאַבָּיֵּי: לְעוֹלָם יְהֵא אָדָם עָרוּם בְּיִרְאָה. ״מַעֲנֶה רַךְ מֵשִׁיב חֵמָה״. וּמַרְבֶּה שָׁלוֹם עִם אֶחָיו וְעִם קְרוֹבָיו וְעִם כָּל אָדָם וַאֲפִילּוּ עִם גּוֹי בַּשּׁוּק, כְּדֵי שֶׁיְּהֵא אָהוּב לְמַעְלָה וְנֶחְמָד לְמַטָּה, וִיהֵא מְקוּבָּל עַל הַבְּרִיּוֹת.
אביי היה רגיל לומר:לעולם יהא אדם ערום וישתמש בכל דרך כדי להשיג יראת שמים וקיום מצוות. על האדם לקיים את הפסוק: "מענה רך ישיב חמה" (משלי טו:א) ולנקוט צעדים כדי להרבות שלום עם אחיו ועם קרוביו,ועם כל אדם, אפילו עם נוכרי בשוק, אף על פי שאין לו כל חשיבות בעיניו ואינו מכירו כלל (מאירי), כדי שיהיה אהוב למעלה בעיני ה', ונחמד למטה בעיני הבריות, ומקובל על כל בריותיו של ה'.
אָמְרוּ עָלָיו עַל רַבָּן יוֹחָנָן בֶּן זַכַּאי שֶׁלֹּא הִקְדִּימוֹ אָדָם שָׁלוֹם מֵעוֹלָם, וַאֲפִילּוּ גּוֹי בַּשּׁוּק.
אגב, הגמרא מזכירה שאמרו על רבן יוחנן בן זכאי שמעולם לא הקדימו אדם באמירת שלום, אפילו לא נוכרי בשוק, שכן רבן יוחנן היה תמיד מקדים לברכו תחילה.
מַרְגְּלָא בְּפוּמֵּיהּ דְּרָבָא: תַּכְלִית חָכְמָה — תְּשׁוּבָה וּמַעֲשִׂים טוֹבִים, שֶׁלֹּא יְהֵא אָדָם קוֹרֵא וְשׁוֹנֶה וּבוֹעֵט בְּאָבִיו וּבְאִמּוֹ וּבְרַבּוֹ וּבְמִי שֶׁהוּא גָּדוֹל מִמֶּנּוּ בְּחָכְמָה וּבְמִנְיָן, שֶׁנֶּאֱמַר: ״רֵאשִׁית חָכְמָה יִרְאַת ה׳ שֵׂכֶל טוֹב לְכָל עוֹשֵׂיהֶם״. ״לָעוֹשִׂים״ לֹא נֶאֱמַר, אֶלָּא ״לְעוֹשֵׂיהֶם״ — לָעוֹשִׂים לִשְׁמָהּ וְלֹא לָעוֹשִׂים שֶׁלֹּא לִשְׁמָהּ. וְכָל הָעוֹשֶׂה שֶׁלֹּא לִשְׁמָהּ, נוֹחַ לוֹ שֶׁלֹּא נִבְרָא.
רבא היה רגיל לומר:
מטרתה של חכמת התורה היא להגיע לתשובה ומעשים טובים;
שלא יקרא אדם את התורה וישנה משנה ויתגאה
ויבזה את אביו ואת אמו ואת רבו
ואת מי שגדול ממנו בחכמה או במספר התלמידים הלומדים לפניו,
כמו שנאמר: "ראשית חכמה יראת ה', שכל טוב לכל עושיהם" (תהילים קיא:י).
לא נאמר סתם: לכל עושי, אלא: לכל עושיהם, אלו שעושים מעשים אלה כראוי לעשותם, כלומר אלה שעושים מעשים כאלה לשמם, לשם המעשים עצמם, ולא אלה שעושים אותם שלא לשמם.
רבא המשיך: מי שעושה אותם שלא לשמם, היה נוח לו אילו לא נברא.
מַרְגְּלָא בְּפוּמֵּיהּ דְּרַב: לֹא כָּעוֹלָם הַזֶּה הָעוֹלָם הַבָּא. הָעוֹלָם הַבָּא אֵין בּוֹ לֹא אֲכִילָה וְלֹא שְׁתִיָּהּ וְלֹא פְּרִיָּה וּרְבִיָּה וְלֹא מַשָּׂא וּמַתָּן וְלֹא קִנְאָה וְלֹא שִׂנְאָה וְלֹא תַּחֲרוּת, אֶלָּא צַדִּיקִים יוֹשְׁבִין וְעַטְרוֹתֵיהֶם בְּרָאשֵׁיהֶם וְנֶהֱנִים מִזִּיו הַשְּׁכִינָה, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וַיֶּחֱזוּ אֶת הָאֱלֹהִים וַיֹּאכְלוּ וַיִּשְׁתּוּ״.
רב היה רגיל לומר:
העולם הבא אינו דומה לעולם הזה.
בעולם הבא אין אכילה ואין שתייה,
אין פרייה ורבייה, ואין משא ומתן עסקי,
אין קנאה, אין שנאה ואין תחרות.
אלא הצדיקים יושבים ועטרותיהם בראשיהם, ונהנים מזיו השכינה, כפי שנאמר:
״ויחזו את אלוהים ויאכלו וישתו״ (שמות כד:יא), כלומר שההתבוננות בפני האל שקולה לאכילה ולשתייה.
גְּדוֹלָה הַבְטָחָה שֶׁהִבְטִיחָן הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְנָשִׁים יוֹתֵר מִן הָאֲנָשִׁים, שֶׁנֶּאֱמַר: ״נָשִׁים שַׁאֲנַנּוֹת קֹמְנָה שְׁמַעְנָה קוֹלִי בָּנוֹת בֹּטְחוֹת הַאְזֵנָּה אִמְרָתִי״.
הגמרא קובעת: גדולה יותר היא ההבטחה לעתיד שהבטיח הקדוש ברוך הוא לנשים מאשר לגברים, כפי שנאמר: "קומנה נשים שאננות, שמענה קולי; בנות בוטחות, האזנה אמרתי" (ישעיהו לב:ט). הבטחה זו של שלווה וביטחון אינה ניתנת לגברים.
אֲמַר לֵיהּ רַב לְרַבִּי חִיָּיא: נָשִׁים בְּמַאי זָכְיָין? בְּאַקְרוֹיֵי בְּנַיְיהוּ לְבֵי כְנִישְׁתָּא, וּבְאַתְנוֹיֵי גַּבְרַיְיהוּ בֵּי רַבָּנַן, וְנָטְרִין לְגַבְרַיְיהוּ עַד דְּאָתוּ מִבֵּי רַבָּנַן.
רב אמר לרבי חייא: בזכות מה נשים זוכות לקבל שכר זה? רבי חייא השיב: הן זוכות לשכר זה על שהן מביאות את ילדיהן לקרוא בתורה בבית הכנסת, ועל שהן שולחות את בעליהן ללמוד משנה בבית המדרש, ועל שהן ממתינות לבעליהן עד שהם שבים מבית המדרש.
כִּי הֲווֹ מִפַּטְרִי רַבָּנַן מִבֵּי רַבִּי אַמֵּי, וְאָמְרִי לַהּ מִבֵּי רַבִּי חֲנִינָא, אָמְרִי לֵיהּ הָכִי: ״עוֹלָמְךָ תִּרְאֶה בְּחַיֶּיךָ, וְאַחֲרִיתְךָ לְחַיֵּי הָעוֹלָם הַבָּא, וְתִקְוָתְךָ לְדוֹר דּוֹרִים. לִבְּךָ יֶהְגֶּה תְּבוּנָה, פִּיךָ יְדַבֵּר חָכְמוֹת וּלְשׁוֹנְךָ יַרְחִישׁ רְנָנוֹת, עַפְעַפֶּיךָ יַיְשִׁירוּ נֶגְדְּךָ, עֵינֶיךָ יָאִירוּ בִּמְאוֹר תּוֹרָה, וּפָנֶיךָ יַזְהִירוּ כְּזוֹהַר הָרָקִיעַ, שִׂפְתוֹתֶיךָ יַבִּיעוּ דַּעַת, וְכִלְיוֹתֶיךָ תַּעֲלוֹזְנָה מֵישָׁרִים, וּפְעָמֶיךָ יָרוּצוּ לִשְׁמוֹעַ דִּבְרֵי עַתִּיק יוֹמִין״.
כאשר החכמים שלמדו שם נפרדו מבית המדרש של רבי אמי, ויש אומרים שהיה זה בית המדרש של רבי חנינא, היו אומרים לו את הברכה הבאה:
שתראה את עולמך, שתיהנה מכל הטוב שבעולם, בחייך,
ושאחריתך תהיה לחיים בעולם הבא,
ותקוותך תתקיים לדורות רבים.
יהי שלבך יהגה תבונה,
פיך ידבר חכמה, ולשונך תלחש תהילה.
יהי שעפעפיך יביטו נכוחה,
עיניך יאירו באור תורה,
ופניך יזהירו כזהר הרקיע.
יהי ששפתותיך יביעו דעת,
כליותיך ישישו ביושר,
ורגליך ירוצו לשמוע את דברי עתיק יומין, אלוהים (ראו דניאל ז׳).
כִּי הֲווֹ מִפַּטְרִי רַבָּנַן מִבֵּי רַב חִסְדָּא, וְאָמְרִי לַהּ מִבֵּי רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָנִי, אָמְרוּ לֵיהּ הָכִי: ״אַלּוּפֵינוּ מְסֻבָּלִים וְגוֹ׳״.
כאשר החכמים נפרדו מבית המדרש של רב חסדא, ויש אומרים שהיה זה בית המדרש של רבי שמואל בר נחמני, היו אומרים לו את הדברים הבאים, בהתאם לפסוק: "מנהיגינו עמוסים, אין פרץ ואין יוצאת ואין צווחה ברחובותינו" (תהילים קמ"ד:י"ד).
״אַלּוּפֵינוּ מְסֻבָּלִים״ — רַב וּשְׁמוּאֵל, וְאָמְרִי לַהּ רַבִּי יוֹחָנָן וְרַבִּי אֶלְעָזָר, חַד אָמַר: ״אַלּוּפֵינוּ״ — בַּתּוֹרָה, וּ״מְסֻבָּלִים״ — בְּמִצְוֹת. וְחַד אָמַר: ״אַלּוּפֵינוּ״ — בַּתּוֹרָה וּבְמִצְוֹת, וּ״מְסֻבָּלִים״ — בְּיִסּוּרִים.
מנהיגינו עמוסים. רב ושמואל, ויש אומרים רבי יוחנן ורבי אלעזר, נחלקו בהבנה הנכונה של פסוק זה. אחד אמר: מנהיגינו בתורה עמוסים במצוות. ואחד אמר: מנהיגינו בתורה ובמצוות עמוסים בייסורים.