יִתְעַשְּׂרוּ מִזֶּה עַל זֶה! אֲמַר לֵיהּ: אָמַר קְרָא ״הָעֲשִׂירִי״, תֵּן עֲשִׂירִי לָזֶה וְתֵן עֲשִׂירִי לָזֶה. אִי הָכִי, כְּבָשִׂים וְעִזִּים נָמֵי? ״וָצֹאן״ מַשְׁמַע כׇּל צֹאן אֶחָד.
יְעַשְּׂרוּ אוֹתָם זֶה מִזֶּה. אביי אמר לו שהפסוק אומר: "העשירי יהיה קודש לה'" (ויקרא כז, לב). מכאן שאדם צריך לתת את הבהמה העשירית מזה, מן הצאן, ולתת את הבהמה העשירית מזה, מן הבקר, כשכל אחד נמנה וניתן בנפרד. הגמרא מקשה: אם כן, כבשים ועיזים גם כן צריכים להתעשר בנפרד. הגמרא משיבה שהפסוק אומר: "או הצאן," שמשמעו שכל העיזים והכבשים הם עדר אחד וניתן לעשרם יחד.
הָכָא נָמֵי לֵימָא מַשְׁמַע כׇּל דָּגָן אֶחָד! אָמַר אַבָּיֵי: ״רֵאשִׁיתָם״, וְכֵן אָמַר רַבִּי אִילְעָא: ״רֵאשִׁיתָם״.
הגמרא מעלה קושי נוסף: כאן גם כן, בנוגע לתרומה ומעשרות, הבה נאמר שהמונח "דגן" (במדבר יח:יב) משמעו שכל הסוגים השונים של דגן נחשבים דגן אחד, וניתן לעשרם יחד. אמר אביי בתשובה ששם הדבר שונה, שכן הכתוב אומר: "ראשיתם" (במדבר יח:יב), בלשון רבים, המלמד שחייבים לתת את הראשית מכל סוג תבואה בנפרד. וכן אומר רבי אילעא ש"ראשיתם" מלמד שחייבים לתת את הראשית מכל סוג תבואה בנפרד.
רָבָא אָמַר: בְּלָא ״רֵאשִׁיתָם״ נָמֵי מַשְׁמַע כׇּל דָּגָן אֶחָד — לָא מָצֵית אָמְרַתְּ. בִּשְׁלָמָא הָתָם אָמְרִינַן: ״וָצֹאן״ מַשְׁמַע כׇּל צֹאן אֶחָד, דְּאִי סָלְקָא דַעְתָּךְ כְּבָשִׂים וְעִזִּים נָמֵי — לִכְתּוֹב ״וְכׇל מַעְשַׂר בְּהֵמָה״.
רבא אמר שיש תשובה חלופית: אפילו בלי הביטוי "החלק הראשון שלהם" גם אין קושי, שכן אין אתה יכול לומר שהמונח "דגן" משמעו שכל סוגי הדגן השונים נחשבים דגן אחד. רבא מסביר: אכן, שם, לגבי כבשים ועזים, אנו אומרים שהמונח "או הצאן" משמעו שכל העזים והכבשים הם צאן אחד. שכן אם יעלה על דעתך שכבשים ועזים גם כן אין מעשרים מזה על זה, כמו הבקר והצאן, שתכתוב התורה : וכל מעשר בהמה, בלי להבחין בין בקר לצאן.
וְכִי תֵּימָא: אִי כְּתִיב ״כׇּל מַעְשַׂר בְּהֵמָה״, הֲוֵי אָמֵינָא אֲפִילּוּ חַיָּה — ״תַּחַת״ ״תַּחַת״ מִקֳּדָשִׁים גָּמַר.
ואם תאמר שאילו הפסוק היה כותב: כל מעשר הבהמה, הייתי אומר שחובת מעשר בהמה חלה אפילו על חיות בר, אין הדבר כן. הטעם הוא שלומדים את ההלכה של מעשר בהמה מבהמות הקרבן, באמצעות גזירה שווה של המונחים "תחת" ו"תחת". לגבי בהמות הקרבן נאמר: "שור או כשב או עז כי יולד והיה שבעת ימים תחת אמו ומיום השמיני והלאה ירצה לקרבן אשה לה'" (ויקרא כב:כז), ולגבי מעשר בהמה נאמר: "וכל מעשר בקר וצאן כל אשר יעבור תחת השבט העשירי יהיה קודש לה'" (ויקרא כז:לב). נלמד מגזירה שווה זו שכשם שחיית בר אינה יכולה להתקדש כקרבן, כך גם אינה יכולה להתעשר.
וְאָתֵי בְּקַל וָחוֹמֶר מֵחָדָשׁ וְיָשָׁן, ״בָּקָר וָצֹאן״ לְמָה לִי? בָּקָר וָצֹאן הוּא דְּאֵין מִתְעַשְּׂרִין מִזֶּה עַל זֶה, אֲבָל כְּבָשִׂים וְעִזִּים מִתְעַשְּׂרִין.
רבא ממשיך בהסברו: וכיוון שלא היה עולה על הדעת שחיות בר כלולות במעשר בהמה, הפסוק יכול היה לומר: וכל מעשר בהמה, והיית לומד שמין אחד אינו מתעשר על מין אחר בקל וחומר מתבואה חדשה וישנה, כפי שנתבאר לעיל: אם אין מפרישים מעשר תבואה מן החדשה על הישנה אף על פי שאין איסור כלאים נוהג בהן, קל וחומר לגבי מיני בהמה שונים, שאסורים משום כלאים; אין מפרישים מעשר בהמה ממין אחד על אחר. אם כן, למה לי שהפסוק יאמר: "הבקר או הצאן"? מכאן שעדרי בקר וצאן של כבשים או עזים אין מתעשרים מזה על זה, אבל כבשים ועזים, ששניהם נקראים צאן, מתעשרים מזה על זה.
אֲבָל הָכָא, מִי סַגִּיא דְּלָא כְּתִיב ״דָּגָן״? לְמַעוֹטֵי שְׁאָר מִינִין.
רבא מסיק: אבל כאן, במקרה של תבואה, האם היה די אילו התורה לא הייתה כותבת: "דגן", כדי להוציא מינים אחרים של מאכלים מחובת המעשרות מדין תורה? במילים אחרות, המונח "דגן" חייב לשמש להוציא סוגי מאכל אחרים, שכן אי אפשר לטעון שהיה אפשר להוציאם בדרך אחרת.
מַתְקֵיף לַהּ רַב הוּנָא בְּרֵיהּ דְּרַב נַחְמָן: אֵימָא לְעָרְבוּ לְבָקָר בְּצֹאן! אֲמַר לֵיהּ מָר זוּטְרָא בְּרֵיהּ דְּרַב נַחְמָן לְרָבָא: אִית לֵיהּ נָמֵי ״הָעֲשִׂירִי״.
רב הונא, בנו של רב נחמן, מקשה על טענה זו של רבא, שבה נלמד מן המילים "עדר" ו"צאן" שאין לעשר יחד בקר וצאן. אפשר לומר במקום זאת שזה מלמד שיש לערב את הבקר שבעדר עם הצאן שבצאן ולעשר את כולם יחד. מר זוטרא, בנו של רב נחמן, אמר לרב הונא, בנו של רב נחמן: רבא מקבל גם את דעתו של אביי שהפסוק "העשירי יהיה קודש לה'" מלמד שיש לעשר בקר וצאן בנפרד, ולכן הוא אינו מקבל דרשה זו.
אִיכָּא דְּאָמְרִי, אָמַר רָבָא: בְּלֹא ״עֲשִׂירִי״ נָמֵי לָא מָצֵית אָמְרַתְּ בָּקָר וָצֹאן מִתְעַשְּׂרִין מִזֶּה עַל זֶה, דְּאִיתַּקַּשׁ מַעְשַׂר בְּהֵמָה לְמַעֲשֵׂר דָּגָן — מָה מַעְשַׂר דָּגָן מִמִּין עַל שֶׁאֵינוֹ מִינוֹ לָא, אַף מַעְשַׂר בְּהֵמָה מִמִּין עַל שֶׁאֵינוֹ מִינוֹ לָא.
יש מי שאומרים כי רבא אמר: אפילו בלי הפסוק "העשירי יהיה קודש לה'" אינך יכול גם לומר כי בקר וצאן יופרשו מעשר זה על זה, שכן מעשר בהמה הוקש למעשר דגן: כשם שמעשר דגן אין מפרישים ממין אחד של דגן על דגן אחר שאינו מינו, כך גם מעשר בהמה אין מפרישים ממין אחד של בהמה על מין אחר של בהמה שאינו מינו.
וְהָא רָבָא הוּא דְּאָמַר: ״שָׁנָה״ לְשָׁנָה הִקַּשְׁתִּיו, וְלֹא לְדָבָר אַחֵר! הֲדַר בֵּיהּ רָבָא מֵהַהִיא. וְאִיבָּעֵית אֵימָא: חֲדָא (מיניה) [מִינַיְהִי] רַב פָּפָּא אַמְרַהּ.
הגמרא שואלת: אבל האין זה רבא עצמו שאמר שהביטוי: "שנה שנה" (דברים י״ד:כ״ב), מלמד שהקבלתי את שני סוגי המעשר לעניין השנה שבה נולדו, ללמד שאין מעשרים יחד עדרים ישנים וחדשים, אבל לא לעניין אחר, כלומר, אין איסור לעשר שני סוגים יחד? הגמרא משיבה: רבא חזר בו מאותה דעה ראשונה, וסובר שההיקש חל אפילו על עישור שני סוגים יחד. ואם תרצה, אמור במקום זאת שאחת מן הדעות הללו נאמרה על ידי רב פפא, ולא על ידי רבא. מאחר שרב פפא היה תלמידו הקרוב ביותר של רבא ועמד בראש הישיבה לאחר פטירתו של רבא, דבריו יוחסו לעיתים בטעות לדברי רבא עצמו.
מַתְנִי׳ מַעְשַׂר בְּהֵמָה מִצְטָרֵף כִּמְלֹא רֶגֶל בְּהֵמָה רוֹעָה, וְכַמָּה הִיא רֶגֶל בְּהֵמָה רוֹעָה? שִׁשָּׁה עָשָׂר מִיל. הָיוּ בֵּין אֵלּוּ לְאֵלּוּ שְׁלֹשִׁים וּשְׁנַיִם מִיל — אֵין מִצְטָרְפִין. הָיוּ לוֹ בָּאֶמְצַע — מֵבִיא וּמְעַשְּׂרָן בָּאֶמְצַע. רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר: הַיַּרְדֵּן מַפְסִיק לְמַעְשַׂר בְּהֵמָה.
משנה: בעלי חיים החייבים במעשר בהמה מצטרפים יחד אם המרחק ביניהם אינו גדול יותר מן המרחק שבהמה רועה יכולה ללכת ועדיין להיות מטופלת בידי רועה אחד. וכמה הוא המרחק שבהמה רועה הולכת? הוא שישה עשר מיל. אם המרחק בין אלו בעלי החיים לבין אלו בעלי החיים היה שלושים ושניים מיל, אינם מצטרפים יחד. אם היו לו גם בעלי חיים באמצע אותו מרחק של שלושים ושניים מיל, הוא מביא את כל שלושת העדרים לדיר ומעשר אותם באמצע. רבי מאיר אומר: הירדן מבדיל בין בעלי חיים משני עברי הנהר לעניין מעשר בהמה, אפילו אם המרחק ביניהם מזערי.
גְּמָ׳ מְנָא הָנֵי מִילֵּי?
גמרא: המשנה מלמדת שבעלי חיים מצטרפים יחד לצורך מעשר אם המרחק ביניהם אינו גדול יותר מן המרחק שבהמה רועה יכולה ללכת ועדיין להיות מטופלת בידי רועה אחד. הגמרא שואלת: מניין הדברים הללו נלמדים? מהו המקור לכך שזהו המרחק המרבי שבו ניתן לעשר אותם יחד?
אָמַר רַבָּה בַּר שֵׁילָא: דְּאָמַר קְרָא ״עוֹד תַּעֲבֹרְנָה הַצֹּאן עַל יְדֵי מוֹנֶה״, וְקִים לְהוּ לְרַבָּנַן דְּשִׁיתְּסַר מִיל קָא שָׁלְטָא בֵּיהּ עֵינָא דְּרוֹעֶה.
רבה בר שילא אמר שהפסוק אומר: "כה אמר ה' צבאות: עוד ישב במקום הזה החרב מאין אדם ומאין בהמה ובכל עריו נוה רועים מרביצים צאן. בערי ההר בערי השפלה ובערי הנגב ובארץ בנימין ובסביבות ירושלים ובערי יהודה, עוד תעבור הצאן על ידי מונה, אמר ה'" (ירמיהו ל"ג:י"ב–י"ג). מכאן נלמד שבהמות שיכולות לעבור תחת ידיו של רועה אחד נקראות עדר אחד ויכולות להימנות יחד למעשר בהמה. ולחכמים יש מסורת מקובלת שעינו של הרועה יכולה לראות עד למרחק של שישה עשר מיל.
הָיוּ בֵּין אֵלּוּ לְאֵלּוּ שְׁלֹשִׁים וּשְׁנַיִם מִיל אֵין מִצְטָרְפִין וְכוּ׳. שְׁלֹשִׁים וּשְׁנַיִם הוּא דְּאֵין מִצְטָרְפִין, הָא בְּצִיר מֵהָכִי מִצְטָרְפִין? וְהָא קָתָנֵי: שִׁשָּׁה עָשָׂר מִיל, טְפֵי לָא! מִשּׁוּם דְּקָא בָעֵי לְמִיתְנֵא סֵיפָא: הָיוּ לוֹ בָּאֶמְצַע — מֵבִיא וּמְעַשְּׂרָן בָּאֶמְצַע.
§ המשנה מלמדת שאם המרחק בין אלו הבהמות לבין אלו הבהמות היה שלושים ושניים מיל, אין הן מצטרפות יחד. הגמרא מסיקה: רק אם המרחק ביניהן הוא שלושים ושניים מיל אין הן מצטרפות יחד, ומכאן ניתן להסיק שאם המרחק ביניהן הוא פחות מכך הן כן מצטרפות יחד. אבל המשנה קודם לכן מלמדת: שישה עשר מיל, ומשמעות הדבר: ולא יותר. הגמרא משיבה: אין להסיק שאם המרחק פחות משלושים ושניים מיל הבהמות מצטרפות יחד. המשנה מזכירה שלושים ושניים מיל רק מפני שהיא רוצה ללמד בסיפא: אם היו לו גם בהמות באמצע אותו מרחק של שלושים ושניים מיל, הוא מביא את כולן לדיר ומעשרן באמצע.
וְכַמָּה? אָמַר רַב: חָמֵשׁ מִכָּאן וְחָמֵשׁ מִכָּאן וְחָמֵשׁ מֵאֶמְצַע, דְּהָנֵי חָמֵשׁ חַזְיָא לְהָכָא וְחַזְיָא לְהָכָא.
הגמרא שואלת: וכמה בהמות צריך שיהיו לו בשני הצדדים ובאמצע כדי לעשר אותן כקבוצה אחת? רב אומר: חמש מכאן וחמש מכאן וחמש באמצע. הטעם הוא שחמש אלו שבאמצע ראויות להצטרף עם הבהמות שכאן והן גם כן ראויות להצטרף עם הבהמות ששם, כדי להשלים לסך של עשר, שעליו חלה חובת מעשר בהמה. משום כך כל שלושת העדרים נחשבים כעדר אחד.
וּשְׁמוּאֵל אָמַר: אֲפִילּוּ חָמֵשׁ מִכָּאן וְחָמֵשׁ מִכָּאן וְאֶחָד בָּאֶמְצַע, חָזֵינַן לְרוֹעֶה כְּמַאן דְּקָאֵי הָכָא, וְקָרֵינַן בֵּיהּ ״מוֹנֶה״.
ושמואל אומר: אפילו אם יש חמישה מכאן וחמישה מכאן ורק אחד באמצע, אפשר לעשר אותם יחד. הטעם הוא שאנו רואים את הרועה כמי שעומד כאן באמצע, ומחילים עליו את הפסוק: "המונה אותם" (ירמיהו לג:יג). מאחר שהוא יכול לראות ולמנות את שני הצדדים מנקודת עמידתו באמצע, כולם נחשבים לעדר אחד.
תרגומים שנוצרו על ידי בינה מלאכותית עשויים שלא להיות מדויקים לחלוטין.
למשוב או תיקוני תרגום, צור קשר עם drashot@drashot.ai.
טקסטים מסופקים על ידי Sefaria