וְלֹא הֶקְדֵּשׁוֹת בְּכׇל אֵלּוּ.
המשנה מתכוונת: וכן לא ניתן לפדות פריטים מקודשים באף אחד מאלה שנזכרו לעיל, כלומר, עבדים כנעניים, שטרות וקרקע.
כָּתַב לְכֹהֵן שֶׁהוּא חַיָּיב לוֹ חֲמִשָּׁה סְלָעִים חַיָּיב לִיתֵּן לוֹ כּוּ׳. אָמַר עוּלָּא: דְּבַר תּוֹרָה בְּנוֹ פָּדוּי, מַאי טַעְמָא אֵין בְּנוֹ פָּדוּי? גְּזֵירָה שֶׁמָּא יֹאמְרוּ פּוֹדִין בִּשְׁטָר.
§ המשנה מלמדת: אם אביו של בן בכור כתב לכהן שטר חוב שהוא חייב לתת לו חמישה סלעים, האב חייב לתת אותם לו, אך בנו אינו נפדה. עולא אומר: על פי דין תורה, בנו נפדה כאשר האב נותן את הכסף לכהן. אם כן, מה הטעם שחכמים אמרו שבנו אינו נפדה? זוהי גזירה דרבנן שתוקנה, שמא אנשים יאמרו שאפשר לפדות בן בכור באמצעות שטר חוב המאפשר לכהן לגבות חוב מצד שלישי. אין לכך תוקף, שכן התורה דורשת פדיון בכסף ממש.
תָּנֵי תַּנָּא קַמֵּיהּ דְּרַב נַחְמָן: בְּנוֹ פָּדוּי לִכְשֶׁיִּתֵּן. אֲמַר לֵיהּ רַב נַחְמָן: זוֹ דִּבְרֵי רַבִּי יוֹסֵי בְּרַבִּי יְהוּדָה (סתימתא) [סְתִימְתָּאָה], וְאָמְרִי לַהּ: זוֹ דִּבְרֵי רַבִּי אֶלְעָזָר בְּרַבִּי שִׁמְעוֹן סְתִימְתָּאָה, אֲבָל חֲכָמִים אוֹמְרִים: אֵין בְּנוֹ פָּדוּי. וְהִלְכְתָא: אֵין בְּנוֹ פָּדוּי.
תנא שנה ברייתא בפני רב נחמן: בנו נפדה כאשר האב נותן את הכסף. אמר לו רב נחמן: זו ברייתא היא דבריו של רבי יוסי ברבי יהודה, שנשנתה בסתם. ויש אומרים: זו ברייתא היא דבריו של רבי אלעזר ברבי שמעון, שנשנתה בסתם. אבל חכמים אומרים: בנו אינו נפדה. הגמרא מסיקה: וההלכה היא שבנו אינו נפדה.
לְפִיכָךְ אִם רָצָה הַכֹּהֵן לִיתֵּן לוֹ בְּמַתָּנָה — רַשַּׁאי. תְּנֵינָא לְהָא דְּתָנוּ רַבָּנַן: נְתָנוֹ לַעֲשָׂרָה כֹּהֲנִים בְּבַת אַחַת — יָצָא, בְּזֶה אַחַר זֶה — יָצָא, נְטָלוֹ וְהֶחְזִירוֹ לוֹ — יָצָא.
§ המשנה מוסיפה ללמד: לפיכך, אם הכהן רצה להחזיר לו את חמשת מטבעות הסלע כמתנה, הרי הוא רשאי לעשות כן. הגמרא מעירה: אנו לומדים במשנה את מה שלימדו חכמים במפורש בברייתא: אם האב נתן את דמי הפדיון עבור בנו לעשרה כהנים בבת אחת, כלומר, הניח חמשה מטבעות סלע לפני קבוצה של עשרה כהנים, הרי הוא יצא ידי חובתו. אם נתן להם זה אחר זה, הרי הוא יצא ידי חובתו. אם כהן לקח את דמי הפדיון והחזירם לאב, האב יצא ידי חובתו.
וְכָךְ הָיָה מִנְהָגוֹ שֶׁל רַבִּי טַרְפוֹן, שֶׁהָיָה נוֹטֵל וּמַחְזִיר. וּכְשֶׁשָּׁמְעוּ חֲכָמִים בַּדָּבָר אָמְרוּ: קִיֵּים זֶה הֲלָכָה זוֹ. הֲלָכָה זוֹ וְתוּ לָא? אֶלָּא, קִיֵּים זֶה אַף הֲלָכָה זוֹ.
וזו הייתה דרכו של רבי טרפון, שהיה נוטל את דמי הפדיון ומחזירם. וכששמעו חכמים על דבר זה אמרו: זה האיש קיים אף הלכה זו. הגמרא שואלת: וכי קיים רק הלכה זו ולא יותר? הרי בוודאי רבי טרפון קיים הלכות רבות. אלא, לכך התכוונו: זה האיש קיים אפילו הלכה זו.
רַבִּי חֲנִינָא הֲוָה רְגִיל (ושקיל) [דְּשָׁקֵיל] וּמַהְדַּר, חַזְיֵיהּ לְהָהוּא גַּבְרָא דַּהֲוָה קָא אָזֵיל וְאָתֵי קַמֵּיהּ, אֲמַר לֵיהּ: לָא גְּמַרְתְּ וִיהֵיבְתְּ — מִידַּעַם בִּישׁ, הִילְכָּךְ אֵין בְּנוֹ פָּדוּי.
הגמרא מספרת כי רבי חנינא, כהן, היה רגיל לקחת את כספי הפדיון ולהחזירם. פעם אחת, ראה שאדם מסוים שממנו קיבל את כספי הפדיון עבור בנו היה עובר ושב לפניו, כדי לרמוז לרבי חנינא שיחזיר את הכסף. רבי חנינא אמר לו: ברור כי לא גמרת בדעתך באופן מוחלט לתת את הכסף. זהו דבר פסול, ולכן בנו אינו פדוי.
הַמַּפְרִישׁ פִּדְיוֹן בְּנוֹ וְאָבַד — חַיָּיב בְּאַחְרָיוּתוֹ. מְנָלַן? אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ: אָתְיָא ״עֵרֶךְ״ ״עֵרֶךְ״ מֵעֲרָכִין.
§ המשנה מלמדת: לגבי מי שמייעד חמישה מטבעות סלע עבור פדיון בנו ואיבד את הכסף לפני שנתן אותו לכהן, האב נושא באחריות ממונית לאובדנו. הגמרא שואלת: מנין לנו דבר זה? רבי שמעון בן לקיש אומר: דבר זה נלמד באמצעות גזירה שווה בין "ערכך" ו"ערכך," מן הפסוק העוסק בערכין. לגבי בן בכור נאמר: "מבן חודש תפדה בערכך" (במדבר יח:טז), וכתוב לגבי ערכין: "ונתן את הערכך ביום ההוא" (ויקרא כז:כג). כשם שאדם נושא באחריות ממונית לשלם ערכין, כך גם לגבי דמי פדיון.
רַב דִּימִי אָמַר רַבִּי יוֹנָתָן: ״וְכֹל בְּכוֹר בָּנֶיךָ תִּפְדֶּה וְלֹא יֵרָאוּ פָנַי רֵיקָם״, וְיָלֵיף ״רֵיקָם״ ״רֵיקָם״ מֵעוֹלַת רְאִיָּיה, מָה עוֹלַת רְאִיָּיה חַיָּיב בְּאַחְרָיוּתוֹ, אַף פִּדְיוֹן הַבֵּן חַיָּיב בְּאַחְרָיוּתוֹ.
רב דימי אומר שרבי יונתן אומר: הפסוק קובע בנוגע לפדיון הבכור: "וכל בכור בניך תפדה ולא יראו פני ריקם" (שמות לד:כ). ולכן הלכה זו נלמדת באמצעות גזירה שווה בין "ריקם" ו"ריקם," מן הקטע הדן בעולת ראייה, שכל עולה לרגל חייב להביא בחג. לגבי עולת הראייה נאמר: "ולא יראו פני ריקם" (שמות כג:טו). כשם שבמקרה של עולת הראייה נושא אדם באחריות ממונית על אובדן הקרבן, כך גם, לגבי פדיון הבכור נושא אדם באחריות ממונית על אובדנו גם כן.
מַתְקֵיף לַהּ רַב פָּפָּא: קְרָא לִקְרָא? אֶלָּא אָמַר רַב פָּפָּא: הָא כִּדְקָתָנֵי טַעְמָא — ״יִהְיֶה לָּךְ... אַךְ פָּדֹה תִפְדֶּה״.
רב פפא מקשה על כך: האם יש צורך כאן להביא פסוק אחד כדי לתמוך בפסוק אחר? המשנה עצמה מביאה את הפסוק שהוא מקור ההלכה שהאב נושא באחריות הכספית לדמי הפדיון. אלא, רב פפא אומר: הטעם להלכה זו הוא הטעם שהמשנה עצמה מלמדת: "כל פטר רחם בבני אדם ובבהמה יהיה לך; אך פדה תפדה את בכור האדם" (במדבר יח:טו).
וְכִי אִיתְּמַר דְּרֵישׁ לָקִישׁ — אַרֵישָׁא אִיתְּמַר: מֵת לְאַחַר שְׁלֹשִׁים יוֹם, אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא נָתַן — יִתֵּן. מְנָא לַן? אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ: אָתְיָא ״עֵרֶךְ״ ״עֵרֶךְ״ מֵעֲרָכִין.
וכאשר נאמרה ההערה של ריש לקיש, היא נאמרה ביחס לרישא של המשנה (מט ע"א), המלמדת: אם הבן הבכור מת לאחר שלושים יום שחלפו, אף אם האב לא נתן עדיין לכוהן חמישה מטבעות סלע, עליו לתת אותם אז. מניין לנו זאת? רבי שמעון בן לקיש אומר: הדבר נלמד באמצעות גזירה שווה בין "ערכך" ובין "ערכך," מן הקטע העוסק בערכין. כשם שבמקרה שבו אדם אומר: מוטל עליי לתרום את ערכו של פלוני, עליו לעשות כן אף אם אותו אדם מת, כך גם לגבי פדיון הבכור על האב לשלם אף על פי שבנו מת.
רַב דִּימִי אָמַר רַבִּי יוֹנָתָן: ״וְכֹל בְּכוֹר בָּנֶיךָ תִּפְדֶּה וְלֹא יֵרָאוּ פָנַי רֵיקָם״, מָה לְהַלָּן יוֹרְשִׁין חַיָּיבִין, אַף כָּאן יוֹרְשִׁין חַיָּיבִין.
רב דימי אומר שרבי יונתן אומר: כתוב לגבי פדיון הבכור: "וכל בכור בניך תפדה, ולא יראו פניי ריקם" (שמות לד:כ), וכן נאמר לגבי עולת הראייה: "ולא יראו פניי ריקם" (שמות כג:טו). כשם ששם, במקרה של עולת הראייה, אם אדם מת לאחר שהתחייב להביא את הקרבן, היורשים חייבים להביא את קרבנו, כך גם כאן, לגבי פדיון הבכור, אם החיוב כבר חל, ולאחר מכן הבן והאב מתו, היורשים חייבים לתת חמישה מטבעות סלע לכהן.
מַתְנִי׳ הַבְּכוֹר נוֹטֵל פִּי שְׁנַיִם בְּנִכְסֵי הָאָב, וְאֵינוֹ נוֹטֵל פִּי שְׁנַיִם בְּנִכְסֵי הָאֵם, וְאֵינוֹ נוֹטֵל בַּשֶּׁבַח, וְלֹא בְּרָאוּי כִּבְמוּחְזָק.
משנה:הבכור נוטל פי שניים חלק, כלומר, פי שניים מן החלק שנוטלים הבנים האחרים, כאשר הוא יורש את נכסי האב, אך אינו נוטל פי שניים מן החלק כאשר הוא יורש את נכסי האם. וכן אינו נוטל פי שניים מן החלק בכל השבחה בערך הנכסים לאחר מות האב, ולא הוא נוטל פי שניים מן החלק בנכסים הראויים לאב, כפי שהוא נוטל בנכסים שהאב החזיק בהם.
תרגומים שנוצרו על ידי בינה מלאכותית עשויים שלא להיות מדויקים לחלוטין.
למשוב או תיקוני תרגום, צור קשר עם drashot@drashot.ai.
טקסטים מסופקים על ידי Sefaria