רַב יְהוּדָה אָמַר רַב אַסִּי: כׇּל ״כֶּסֶף״ הָאָמוּר בַּתּוֹרָה סְתָם — כֶּסֶף צוֹרִי, וְשֶׁל דִּבְרֵיהֶם — כֶּסֶף מְדִינָה.
§ רב יהודה אומר כי רב אסי אומר: כל סכום של כסף הנזכר בתורה מבלי לפרט שהוא בשקלים, הכוונה היא לדינרי כסף של מטבע צורי, שערכם גבוה. וכל אזכור של מטבעות בדברי חכמים מתייחס למטבע מדינה, שערכו היה בערך שמינית ממטבע צורי.
וּכְלָלָא הוּא? וַהֲרֵי טַעֲנָה, דִּכְתִיב: ״כִּי יִתֵּן אִישׁ אֶל רֵעֵהוּ כֶּסֶף אוֹ כֵלִים לִשְׁמוֹר״,
הגמרא מקשה: והאם זהו עיקרון קבוע שכל כסף הנזכר בתורה הוא דינר כסף ממטבע צור? והרי יש המקרה של מי שמודה במקצת טענה שלא החזיר פיקדון או הלוואה, שעליו נאמר: "כי יתן איש אל רעהו כסף או כלים לשמור ונגנב מבית האיש... דבר שניהם יבוא אל השופטים" (שמות כב:ו–ח). מכאן שהמקרה מובא לבית דין, שבו הנתבע חייב להישבע.
וּתְנַן: שְׁבוּעַת הַדַּיָּינִין — הַטַּעֲנָה שְׁתֵּי כֶסֶף!
ולמדנו במשנה לגבי מי שמודה במקצת הטענה (שבועות לח ע"ב): השבועה שמטילים הדיינים על מי שמודה במקצת הטענה, אינה מוטלת אלא כאשר הטענה היא על לפחות שתי מעות כסף, והודאת הנתבע היא לפחות בשווי של פרוטה אחת. אם כל סכום כסף הנזכר בתורה מתייחס למטבע צורי, כיצד הגיעו חכמים לשיעור של שתי מעות במקרה זה?
שָׁאנֵי הָתָם, דִּכְתִיב: ״כֶּסֶף אוֹ כֵלִים״, מָה כֵּלִים שְׁנַיִם — אַף כֶּסֶף שְׁנַיִם, וּמָה כֶּסֶף דָּבָר חָשׁוּב — אַף כֵּלִים דָּבָר חָשׁוּב.
הגמרא מסבירה: שם, ההלכה נלמדת מהיקש סמוכים, שכן ה"כסף" הנזכר בפסוק דומה ל"כלים": כשם שהמילה "כלים" מציינת לפחות שניים, כך גם "כסף" מתייחס לפחות לשני מטבעות. וכשם שכסף הוא דבר חשוב, כלומר, מעה של כסף, כך גם הכלים צריכים להיות דבר חשוב. רב אסי, לעומת זאת, מתייחס לאזכור של כסף במקום שאין בו סמיכות.
וַהֲרֵי מַעֲשֵׂר, דִּכְתִיב: ״וְצַרְתָּ הַכֶּסֶף בְּיָדְךָ״, וּתְנַן: הַפּוֹרֵט סֶלַע בִּמְעוֹת מַעֲשֵׂר שֵׁנִי! ״כֶּסֶף״ ״כֶּסֶף״ רִיבָּה.
הגמרא מקשה: אבל יש המקרה של פדיון מעשר שני, כפי שנכתב: "וצרת הכסף בידך" (דברים יד:כה). ואף על פי כן למדנו במשנה (מעשר שני ב:ח): לגבי מי שמחליף מטבעות נחושת של מעות מעשר שני בסלע, בית שמאי אומרים: רשאי הוא להחליף את מטבעות הנחושת בכל סלע הכסף. משנה זו מלמדת שמעות מעשר שני, הנזכרות בתורה, יכולות להיות גם בצורת מטבעות נחושת, ואין הכרח שיהיו דווקא מטבעות כסף. הגמרא מסבירה שהפסוק אומר: "הכסף", "הכסף", ומשתמש במונח יותר מפעם אחת. דבר זה משמש כריבוי. במילים אחרות, תוספת זו מלמדת שמעות מעשר שני יכולות להיות בכל סוג מטבע, כולל מטבעות נחושת.
וַהֲרֵי הֶקְדֵּשׁ, דִּכְתִיב ״וְנָתַן הַכֶּסֶף וְקָם לוֹ״, וְאָמַר שְׁמוּאֵל: הֶקְדֵּשׁ שָׁוֶה מָנֶה שֶׁחִילְּלוֹ עַל שָׁוֶה פְּרוּטָה מְחוּלָּל! הֶקְדֵּשׁ נָמֵי יָלֵיף ״קֹדֶשׁ״ ״קֹדֶשׁ״ מִמַּעֲשֵׂר.
הגמרא מקשה: אבל ישנו המקרה של רכוש מוקדש, כפי שנכתב: "ונתן את הכסף וקם לו" (ראו ויקרא כז:יט). ושמואל אומר: לגבי רכוש מוקדש בשווי מאה דינרים, שנפדה עבור פריט בשווי פרוטה אחת, הרי הוא נפדה. אף על פי שהמילה "כסף" נאמרה בתורה, ניתן להשתמש בפרוטה מנחושת. הגמרא משיבה: גם שם, יש טעם להלכה חריגה זו, שכן הוא לומד פסיקה זו מגזירה שווה באמצעות המונח "קודש" הנזכר כאן ו"קודש" מן מעשר שני (ראו ויקרא כז:יד, ל). לפיכך, ניתן להשתמש בכל סוג של מטבע גם במקרה זה.
וַהֲרֵי קִידּוּשֵׁי אִשָּׁה, דִּכְתִיב: ״וְיָצְאָה חִנָּם אֵין כָּסֶף״, וּתְנַן: בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים: בְּדִינָר וּבְשָׁוֶה דִּינָר, וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים: בִּפְרוּטָה וּבְשָׁוֶה פְּרוּטָה, לֵימָא רַב אַסִּי דְּאָמַר כְּבֵית שַׁמַּאי?
הגמרא מקשה: אבל ישנו המקרה של קידושי אישה, כפי שנאמר: "ויצאה חינם אין כסף" (שמות כא:יא). ואף על פי כן למדנו במשנה (קידושין ב ע"א) כי בית שמאי אומרים שאפשר לקדש אותה בדינר אחד או בחפץ שהוא שווה דינר אחד, ובית הלל אומרים שאפשר לקדש אישה בפרוטה אחת או בכל חפץ שהוא שווה פרוטה אחת. אם כן, האם נאמר שרב אסי, הטוען שכל סכומי הכסף הנזכרים בתורה הם במטבע צורי, אמר את דעתו בהתאם לדעת בית שמאי, אף על פי שההלכה היא בהתאם לדעת בית הלל?
אֶלָּא, אִי אִיתְּמַר הָכִי אִיתְּמַר, אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב אַסִּי: כׇּל כֶּסֶף קָצוּב הָאָמוּר בַּתּוֹרָה — כֶּסֶף צוֹרִי, וְשֶׁל דִּבְרֵיהֶם — כֶּסֶף מְדִינָה.
הגמרא מציעה הסבר חלופי: אלא, אם דבר זה נאמר, הוא נאמר כך: רב יהודה אומר שרב אסי אומר: כל סכום קצוב של כסף האמור בתורה, כלומר, כאשר מוזכר סכום מסוים, כגון חמישים השקלים שמשלם האונס (דברים כב:כט), מתייחס למטבע צורי, ואילו כל סכום כסף שנקבע מדברי חכמים הוא במטבע מדינה.
מַאי קָמַשְׁמַע לַן? תְּנֵינָא: חָמֵשׁ סְלָעִים שֶׁל בֵּן וְכוּ׳!
הגמרא שואלת: אם כן, מה רב אסי מלמד אותנו? אנו כבר לומדים את כל ההלכות הללו במפורש במשנה: התשלום של חמישה סלעים עבור פדיון הבן, בן בכור, השלושים עבור עבד כנעני שנהרג על ידי שור, החמישים של האונס ושל המפתה, והמאה של המוציא שם רע — כולם משולמים בשקל הקודש, הנקבע על פי המטבע הצורי.
וְשֶׁל דִּבְרֵיהֶם כֶּסֶף מְדִינָה אִיצְטְרִיכָא לֵיהּ, דִּתְנַן: הַתּוֹקֵעַ לַחֲבֵירוֹ נוֹתֵן לוֹ סֶלַע, וְלָא תֵּימָא סֶלַע אַרְבַּע זוּזֵי, אֶלָּא פַּלְגָא דְּזוּזָא, דְּקָרוּ אִינָשֵׁי ״סֶלַע״ פַּלְגָא דְּזוּזָא.
הגמרא משיבה: היה צורך שרב אסי יבהיר שהתשלומים הנזכרים בדברי החכמים מתייחסים למטבע מדינה, שכן אותה הלכה לא נשנתה במשנה. כפי שלמדנו במשנה (בבא קמא צ ע"א): חכמים קבעו כי הסוטר לחברו דרך ביזיון חייב ליתן לו סלע כקנס על שהכהו. ורב אסי מלמד: אל תאמר שסלע זו היא סלע צורית ששווייה ארבעה דינרים. אלא, זו היא הסלע של מטבע מדינה, ששווייה חצי דינר, שכן בני אדם רגילים לקרוא לחצי דינר בשם סלע.
חָנָן בִּישָׁא תְּקַע לֵיהּ לְהָהוּא גַּבְרָא, אֲתָא לְקַמֵּיהּ דְּרַב הוּנָא, אֲמַר לֵיהּ: הַב לֵיהּ פַּלְגָא דְּזוּזָא. הֲוָה אִיכָּא
הגמרא מספרת כי חנן הרשע הכה אדם מסוים. הוא בא לפני רב הונא לדין, ורב הונא אמר לו: לך תן לו חצי דינר, שהוא הקנס המוטל על מעשה כזה. לחנן היה
תרגומים שנוצרו על ידי בינה מלאכותית עשויים שלא להיות מדויקים לחלוטין.
למשוב או תיקוני תרגום, צור קשר עם drashot@drashot.ai.
טקסטים מסופקים על ידי Sefaria