אוֹ דִלְמָא בְּכׇל סְעוּדָה וּסְעוּדָה? אִם תִּימְצֵי לוֹמַר בִּסְעוּדָה רִאשׁוֹנָה — קוֹדֶם אֲכִילָה אוֹ לְאַחַר אֲכִילָה? קוֹדֶם אֲכִילָה וַדַּאי מְעַלֵּי לֵיהּ כְּסַמָּא, לְאַחַר אֲכִילָה מַאי? קוֹדֶם שְׁתִיָּה אוֹ לְאַחַר שְׁתִיָּה? וְקוֹדֶם שְׁתִיָּה וַדַּאי מְעַלֵּי לֵיהּ כִּשְׂעָרֵי, לְאַחַר שְׁתִיָּה מַאי?
או שמא הכוונה היא שמאכילים אותו בשיעור של גרוגרת בכל סעודה וסעודה? אם תאמר שמאכילים אותו גרוגרת רק בסעודה הראשונה, האם מאכילים אותו מספוא זה לפני אכילתו הקבועה או לאחר האכילה? הגמרא מפרטת: לפני האכילה, הרי זה בוודאי מועיל לו כתרופה, שבני אדם נוטלים לפני סעודותיהם. לגבי לאחר האכילה, מהי ההלכה? האם זהו אופן יעיל לבדיקת הבהמה? הגמרא מוסיפה ושואלת: האם מאכילים את הבהמה מספוא זה כתרופה לפני השתייה או לאחר השתייה? לפני השתייה הרי זה בוודאי מועיל לה, כמו שעורה, שמאכילים בה בהמה לפני שהיא שותה. לגבי לאחר השתייה, מהי ההלכה?
קָשׁוּר אוֹ מוּתָּר? מוּתָּר — וַדַּאי מְעַלֵּי לֵיהּ, קָשׁוּר מַאי? לְבַדּוֹ אוֹ עִם חֲבֵירוֹ? עִם חֲבֵירוֹ — וַדַּאי מְעַלֵּי לֵיהּ, לְבַדּוֹ מַאי?
הגמרא ממשיכה לברר: האם נותנים לבהמה את המספוא כשהיא קשורה או מותרת? הגמרא מסבירה: כשהיא מותרת, המספוא בוודאי מועיל לבהמה זו. כשהיא קשורה, מהי ההלכה? ועוד, האם מאכילים אותה את המספוא כשהיא לבדה, או עם בהמה אחרת? כשהיא עם בהמה אחרת, המספוא בוודאי מועיל לבהמה זו, שכן נוח לה. כשהיא לבדה, מהי ההלכה?
בָּעִיר (וּבַשָּׂדֶה) [אוֹ בַּשָּׂדֶה]? בַּשָּׂדֶה — וַדַּאי מְעַלֵּי לֵיהּ, בָּעִיר — מַאי? בָּעֵי רַב אָשֵׁי: אִם תִּימְצֵי לוֹמַר בַּשָּׂדֶה — גִּינָּה הַסְּמוּכָה לָעִיר מַאי? תֵּיקוּ.
כמו כן, האם הבהמה ניזונה מכך בעיר או בשדה? כאשר היא בשדה, המספוא בוודאי מועיל לבהמה זו, שכן היא רגועה. כאשר היא בעיר, מהי ההלכה? רב אשי מעלה עוד התלבטות: אם תאמר שטיפול זה מועיל רק כאשר היא בשדה, ולא כאשר היא בעיר, מהי ההלכה לגבי גינה הסמוכה לעיר? לא נמצאה הכרעה לאף אחת מן השאלות הללו, ולגבי כל אחת מהן הגמרא קובעת שהספק יעמוד ללא הכרעה.
רַבִּי חֲנַנְיָא בֶּן אַנְטִיגְנוֹס אוֹמֵר. אָמַר רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק: וּבִלְבַד שֶׁיְּהוּ מְשׁוּלָּשִׁים.
§ המשנה מלמדת לגבי כתמים חיוורים קבועים כי רבי חנניה בן אנטיגנוס אומר: בודקים את הבהמה שלוש פעמים בתוך שמונים יום. רב נחמן בר יצחק אומר: וזו ההלכהבתנאי שהם מחולקים לשלישים שווים, כלומר, חייב להיות רווח שווה בין כל אחת מן הבדיקות הללו.
בָּעֵי מִינֵּיהּ פִּנְחָס, אֲחוּהּ דְּמָר שְׁמוּאֵל, מִשְּׁמוּאֵל: אֲכַל וְלָא אִיתַּסִּי — לְמַפְרֵעַ הָוֵי מוּמָא, אוֹ מִיכָּן וּלְהַבָּא הָוֵי מוּמָא?
באשר לאמירת המשנה שדמעות קבועות נבדקות על ידי האכלת הבהמה מספוא לח ולאחר מכן יבש במשך תקופה של שלושה חודשים, פינחס, אחיו של מר שמואל, מעלה דילמה לפני שמואל: אם הבהמה אכלה את המספוא באופן הנדרש ולא נרפאה, כלומר שיש בה מום, האם זהו מום למפרע מיום שנתגלה, או שזהו מום מכאן ולהבא?
לְמַאי נָפְקָא מִינַּהּ? לְמִימְעַל בְּפִדְיוֹנוֹ. אִי אָמְרַתְּ לְמַפְרֵעַ הָוֵי מוּמָא — מָעֵיל,
הגמרא שואלת: מהו ההבדל המעשי? הגמרא משיבה: מדובר בנוגע לשאלה האם אדם עבר על איסור מעילה בכספי פדיונו במקרה שבו בהמה מוקדשת נפדתה לפני תום שלושת חודשי הבדיקה, ומישהו הפיק הנאה מן הכסף ששולם עבור פדיונה. אם תאמר שזהו מום למפרע, הרי הוא מועל בהקדש, שכן הפדיון היה תקף והכסף שייך לאוצר המקדש.
וְאִי מִיכָּן וּלְהַבָּא הָוֵי מוּמָא — לָא מָעֵיל, מַאי? קָרֵי שְׁמוּאֵל עֲלֵיהּ: ״פִּסְחִים בָּזְזוּ בַז״.
אך אם זהו מום מכאן ולהבא, אזי מי שנהנה מן הכסף ששולם לפני אותו זמן לא מעל בנכסי הקדש, שכן בהמה תמימה אינה יכולה להיפדות, והכסף נותר חולין. מה, אם כן, היא ההלכה? שמואל קרא פסוק זה לגבי אחיו: "הפִּסְחִים בזזו בז" (ישעיהו לג:כג), כלומר, מי שאינו למד בתורה הצליח לשאול שאלה שאין לי עליה תשובה.
מַתְנִי׳ חוֹטְמוֹ שֶׁנִּיקַּב, וְשֶׁנִּפְגַּם, וְשֶׁנִּסְדַּק. שְׂפָמוֹ שֶׁנִּיקְּבָה, שֶׁנִּפְגְּמָה, שֶׁנִּסְדְּקָה.
משנה: על מומים נוספים אלו, מותר לשחוט בכור מחוץ לבית המקדש: חוטמו שניקב, או שנפגם וחסר, או שנסדק. וכן, שפתו שניקבה, או שנפגמה, או שנסדקה נחשבת למום.
גְּמָ׳ תָּנוּ רַבָּנַן: נִיקְּבוּ חֳוטָמִין זֶה לְתוֹךְ זֶה — מִבַּחוּץ הֲרֵי זֶה מוּם, מִבִּפְנִים אֵינוֹ מוּם. שְׂפָתוֹ שֶׁנִּיקְּבָה וְשֶׁנִּפְגְּמָה וְשֶׁנִּסְדְּקָה, אָמַר רַב פָּפָּא: תּוֹרָא בָּרָא דְּשִׂיפְתֵּיהּ.
גמרא: לגבי המקרה של האף שנוקב, חכמים לימדו בברייתא: במקרה שבו נחיריו נוקבו זה אל זה, אם הנקב נראה מבחוץ של הנחיר, זהו מום; אם הוא נראה רק מבפנים של הנחיר, אין זה מום. לגבי המקרה של: שפתו שנוקבה או שנפגמה או שנבקעה, רב פפא אומר: הכוונה היא לשורה החיצונה, כלומר, החלק הקדמי והבולט של שפתו.
מַתְנִי׳ חוּטִין הַחִיצוֹנוֹת שֶׁנִּפְגְּמוּ, וְשֶׁנִּגְמְמוּ, הַפְּנִימִיִּם שֶׁנֶּעֶקְרוּ. רַבִּי חֲנִינָא בֶּן אַנְטִיגְנוֹס אוֹמֵר: אֵין בּוֹדְקִין מִן הַתְּיוֹמֶת וְלִפְנִים, וְאַף לֹא אֶת הַתְּיוֹמֶת.
משנה: המשנה מונה מומים נוספים המתירים את שחיטת הבכור: החניכיים החיצוניות שניזוקו ונחסרו או שנשרטו, וכן החניכיים הפנימיות שנעקרו. רבי חנינא בן אנטיגנוס אומר: אין בודקים מן השיניים הכפולות, כלומר, הטוחנות הגדולות הנראות כשתי שיניים, ולפנים, ואין בודקים אפילו את מקום השיניים הכפולות עצמן. זאת משום שאפילו אם נעקרו, זהו מום נסתר, ואינו מתיר את שחיטת הבכור.
גְּמָ׳ תָּנוּ רַבָּנַן: הַתְּיוֹמֶת, אֵיזֶהוּ תְּיוֹמֶת? מִן הַתְּיוֹמֶת וְלִפְנִים, וּתְיוֹמֶת עַצְמָהּ כְּלִפְנִים. רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן קַפּוֹצַאי אוֹמֵר: אֵין שׁוֹחֲטִין אֶלָּא עַל הַחִיצוֹנוֹת בִּלְבַד. רַבִּי חֲנִינָא בֶּן אַנְטִיגְנוֹס אוֹמֵר: אֵין מַשְׁגִּיחִין עַל הַתְּיוֹמֶת כׇּל עִיקָּר.
גמרא:חכמים לימדו בברייתא: כאשר המשנה מתייחסת לשיניים הכפולות, מה הן השיניים הכפולות? האזור מן השיניים הכפולות ולפנים, והשיניים הכפולות עצמן, נחשבים כפנימי, כלומר, מקום של מום נסתר, שבגללו אין לשחוט את הבהמה. רבי יהושע בן קפוצאי אומר: שוחטים את הבכור רק על מום של השיניים החיצוניות בלבד. רבי חנינא בן אנטיגנוס אומר: אין מחשיבים כלל את השיניים הכפולות.
מַאי קָאָמַר? וְתוּ, רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן קַפּוֹצַאי הַיְינוּ תַּנָּא קַמָּא!
הגמרא מציינת שהברייתא שואלת על השיניים הכפולות אך אינה משיבה על השאלה: מה התנא אומר? ויתרה מזו, דעתו של רבי יהושע בן קפוצאי היא זהה לזו של התנא הראשון, שכן שניהם סבורים שמום בשיניים הכפולות נחשב למום נסתר.
חַסּוֹרֵי מִיחַסְּרָא וְהָכִי קָתָנֵי: אֵיזֶהוּ הַפְּנִימִית? מִן הַתְּיוֹמֶת וְלִפְנִים, וּתְיוֹמֶת עַצְמָהּ כְּלִפְנִים. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים? שֶׁנִּפְגְּמוּ וְשֶׁנִּגְמְמוּ, אֲבָל נֶעְקְרוּ — שׁוֹחֲטִין.
הגמרא משיבה שהברייתא אינה שלמה, וזה מה שהיא מלמדת: מהן החניכיים הפנימיות, שבגללן אין שוחטים בכור אם נמצא שם מום? החניכיים הפנימיות נמצאות מן המקום של השיניים הכפולות ולפנים, והשיניים הכפולות עצמן נחשבות כמו החלק הפנימי. באיזה מקרה נאמר דבר זה, שאין שוחטים את הבהמה? הוא נאמר במקרה שבו החניכיים הפנימיות ניזוקו או נשרטו. אבל אם נעקרו, שוחטים את הבכור על מום זה.
רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן קַפּוֹצַאי אוֹמֵר: אֵין שׁוֹחֲטִין אֶלָּא עַל הַחִיצוֹנוֹת, אֲבָל פְּנִימִיּוֹת שֶׁנֶּעֶקְרוּ — מִישְׁחָט עֲלַיְיהוּ לָא שָׁחֲטִינַן, אֲבָל אִפְּסוֹלֵי מִיפְּסֵל. רַבִּי חֲנִינָא בֶּן אַנְטִיגְנוֹס אוֹמֵר: אֵין מַשְׁגִּיחִין עַל הַתְּיוֹמֶת כׇּל עִיקָּר, וַאֲפִילּוּ אִיפְּסוֹלֵי לָא אִיפְּסִיל.
הגמרא ממשיכה בפרשנותה של הברייתא. רבי יהושע בן קפוצאי אומר: שוחטים את הבכור רק על מום שבשיניים החיצוניות. אבל לגבי החניכיים הפנימיות שנעקרו, אין שוחטים את הבהמה עליהן, אך היא נפסלת כקורבן. רבי חנינא בן אנטיגנוס אומר: אין מתחשבים כלל בשיניים הכפולות, ומום שם אף אינו פוסל את הבכור מן הקרבה.
בָּעֵי רַב אַחָדְבוּי בַּר אַמֵּי: יֵשׁ מְחוּסַּר אֵבֶר מִבִּפְנִים, אוֹ אֵין מְחוּסַּר אֵבֶר מִבִּפְנִים? לְמַאי? אִי לִבְכוֹר — ״פִּסֵּחַ אוֹ עִוֵּר״ כְּתִיב,
§ רב אחדבוי בר אמי מעלה דילמה: האם יש משמעות הלכתית להיעדר איבר שהוא פנימי, או שאין משמעות הלכתית להיעדר איבר שהוא פנימי? הגמרא שואלת: לגבי מה העלה דילמה זו? אם היה זה לגבי השאלה האם מום כזה מתיר את שחיטתו של בכור מחוץ למקדש, הרי נאמר: "פסח או עיוור" (דברים טו, כא), ומכאן שהמום צריך להיות גלוי.
אִי לְקָדָשִׁים, ״עַוֶּרֶת אוֹ שָׁבוּר״ כְּתִיב! לְאִישְּׁחוֹטֵי וּלְאִיפְּרוֹקֵי לָא אִיבַּעְיָא לַן, כִּי מִיבַּעְיָא לַן לְאִיפְּסוֹלֵי — מַאי?
אם הספק הועלה בנוגע לשאלה האם בעלי חיים קורבניים אחרים שיש בהם מום כזה נפסלים בכך מלהיות מוקרבים וניתן לפדותם, הרי נאמר: "עיוור או שבור" (ויקרא כב:כב), שגם הם סוגים של מומים גלויים. הגמרא מסבירה כי אין אנו מעלים ספק זה בנוגע לשחיטת הבכור או לפדיון בעלי חיים קורבניים אחרים, שכן ברור שאין זה נחשב מום עד כדי כך. אלא, אנו מעלים את הספק בנוגע לפסילת בעל החיים מן הקורבן. מהי ההלכה?
״תָּמִים יִהְיֶה לְרָצוֹן״ אָמַר רַחֲמָנָא, תָּמִים — אִין, חֶסְרוֹן — לֹא. אוֹ דִלְמָא ״תָּמִים יִהְיֶה לְרָצוֹן״, ״כׇּל מוּם לֹא יִהְיֶה בּוֹ״ — מָה מוּם מֵאַבָּרַאי, אַף חֶסְרוֹן מֵאַבָּרַאי.
הגמרא מבהירה את הדילמה. הרחמן אומר: "תמים יהיה לרצון" (ויקרא כב:כא), ומכאן שבהמה שלמה, כן, כשרה לקרבן, אך אם היא חסרה באופן כלשהו, אפילו בפנים, היא אינה כשרה. או שמא יש לפרש ביטוי זה: "תמים יהיה לרצון," לאור מה שנאמר מיד לאחר מכן: "כל מום לא יהיה בו." כשם שמום הוא מבחוץ, כפי שנלמד מן הפסוק הבא, האומר: "עיוור או שבור," כך גם, דין חסרון איבר חל רק אם הוא חסר מבחוץ.
תָּא שְׁמַע: ״וְאֶת שְׁתֵּי הַכְּלָיוֹת״ — וְלֹא בַּעַל כּוּלְיָא אַחַת, וְלֹא בַּעַל שָׁלֹשׁ כּוּלְיוֹת. וְתַנְיָא אִידַּךְ: ״יְסִירֶנָּה״ — לְרַבּוֹת בַּעַל כּוּלְיָא אַחַת.
הגמרא מציעה: בוא ושמע שעניין זה נתון במחלוקת. שנויה ברייתא אחת: כאשר נאמר לגבי שריפת האימורים של שלמים: "ואת שתי הכליות" (ויקרא ג:ד), הדבר מלמד שמקריבים רק בהמה שיש לה שתי כליות, ולא בהמה שיש לה כליה אחת, ולא בהמה שיש לה שלוש כליות. ועוד שנויה ברייתא אחרת שכאשר אותו פסוק אומר: "ואת שתי הכליות…יסירנה," לשון היחיד באה לרבות בהמה שיש לה כליה אחת, ושניתן להקריבה. ברור אפוא שתנאים אלה חולקים בשאלה אם בהמה שחסרה כליה כשרה להקרבה.
סַבְרוּהָ, דְּכוּלֵּי עָלְמָא אֵין בְּרִיָּה בְּאַחַת, דְּהָא מִיחְסָר חָסַר. לֵימָא בְּהָא קָמִיפַּלְגִי: דְּמָר סָבַר, חֶסְרוֹן מִבִּפְנִים שְׁמֵיהּ חֶסְרוֹן, וּמָר סָבַר, חֶסְרוֹן מִבִּפְנִים לָא שְׁמֵיהּ חֶסְרוֹן.
החכמים בתחילה הניחו שכולם מסכימים שאין ישות שנולדת עם כליה אחת, ונמצאת רק כליה אחת מפני שקרבן זה נעשה חסר כליה רק לאחר הלידה. אם כן, הבה נאמר שהם נחלקים בזה: שחכם אחד, התנא של הברייתא הראשונה, סובר שחסרון של איבר פנימי נחשב חסרון, ואילו חכם אחד, התנא של הברייתא השנייה, סובר שחסרון של איבר פנימי אינו נחשב חסרון.
אָמַר רַב חִיָּיא בַּר יוֹסֵף: דְּכוּלֵּי עָלְמָא יֵשׁ בְּרִיָּה בְּאַחַת, וְחֶסְרוֹן מִבִּפְנִים שְׁמֵיהּ חֶסְרוֹן, וְלָא קַשְׁיָא: כָּאן — כְּשֶׁנִּבְרְאָה בִּשְׁתַּיִם וְחָסְרוּ, כָּאן — כְּשֶׁנִּבְרְאָה בְּאַחַת מֵעִיקָּרָא.
רב חייא בר יוסף אומר: אין כאן מחלוקת, שכן הכול מסכימים שיש יצור כזה שנולד עם כליה אחת, והכול גם מסכימים שחוסר באיבר פנימי נחשב לחיסרון שפוסל את הבהמה. והסתירה בין שתי הברייתות אינה קשה: כאן, בברייתא הראשונה, שבה נוצרה עם שתי כליות ואחת חסרה, הבהמה פסולה. ואילו שם, במקום שבו נוצרה עם כליה אחת מלכתחילה, אין היא חסרה ולכן היא כשרה.
וְהָא דּוּמְיָא דְּשָׁלֹשׁ קָתָנֵי, מָה שָׁלֹשׁ מֵעִיקָּרָא, אַף אַחַת מֵעִיקָּרָא!
הגמרא שואלת: אבל הברייתא הראשונה מלמדת את המקרה של בעל חיים שיש לו כליה אחת כדומה לזה של בעל חיים שיש לו שלוש כליות. לכן ניתן להסיק: כשם ששלוש הכליות הללו היו קיימות מלכתחילה, שכן בעל חיים אינו מצמיח איברים חדשים, כך גם בעל החיים עם כליה אחת בלבד היה כך מלכתחילה.
אֶלָּא, הָכָא בְּיֵשׁ בְּרִיָּה מֵעִיקָּרָא קָמִיפַּלְגִי, מָר סָבַר: יֵשׁ בְּרִיָּה בְּאַחַת, וּמַר סָבַר: אֵין בְּרִיָּה בְּאַחַת.
אלא, הכול מסכימים שחסרון של איבר פנימי נחשב לחסרון, וכאן התנאים נחלקים לגבי השאלה האם יש ברייה שנבראה מלכתחילה עם כליה אחת מלכתחילה. חכם אחד, התנא של הברייתא השנייה, סבור שיש ברייה שנבראה עם כליה אחת, וניתן להניח שזו בהמה כזו, ואינה חסרת איבר. ואילו חכם אחד, התנא של הברייתא הראשונה, סבור שאין ברייה שנבראה עם כליה אחת, ובהמה זו חסרת איבר ופסולה לקרבן.
וְרַבִּי יוֹחָנָן אֲמַר: דְּכוּלֵּי עָלְמָא אֵין בְּרִיָּה בְּאַחַת, וְחֶסְרוֹן מִבִּפְנִים שְׁמֵיהּ חֶסְרוֹן. וְלָא קַשְׁיָא: כָּאן שֶׁחָסְרָה קוֹדֶם שְׁחִיטָה, כָּאן שֶׁחָסְרָה לְאַחַר שְׁחִיטָה. וּלְאַחַר שְׁחִיטָה קוֹדֶם קַבָּלָה מִי שְׁרֵי?
ורבי יוחנן אומר: הכול מסכימים שאין ברייה שנולדת עם כליה אחת, ושחיסרון של איבר פנימי נחשב חיסרון, ועם זאת אין קושי. כאן, בברייתא הראשונה, מדובר במקרה שבו חסרה כליה לפני השחיטה. ואילו שם, הברייתא השנייה עוסקת במקרה שבו חסרה כליה רק לאחר השחיטה, ולכן היא כשרה. הגמרא שואלת: ואם לבהמה חסרה כליה לאחר השחיטה אך לפני איסוף הדם בכלי לצורך זריקה, האם מותר להקריב אותה?