הסיבה היא שמניחים כי הכהן־הרועה היה אומר: המעסיק הישראלי שלי לא יפקיר כהן שהוא תלמיד תורה וייתן את הבהמה בעלת המום לי, רועה בור. המקרה של כהנים־רועים הוא כאשר הרועים הם ישראלים המועסקים אצל כהן. רועים אלה אינם נחשבים נאמנים להעיד, שכן אנו חוששים שהם עלולים לשקר בעבור בליעה מן הבכור שמעסיקם הכהן ייתן להם בתמורה.

וכל שכן עדותו של כהן למען כהן אחר אינה נחשבת נאמנת, שכן אנו חוששים שהשניים עלולים לנהוג בהדדיות, ואנו חוששים שהכהן־הרועה עשוי לשקר בעבור בליעה של בכור. ורבן שמעון בן גמליאל בא לומר שהכהן־הרועה נחשב נאמן להעיד לגבי בכור של כהן אחר, אך אינו נחשב נאמן להעיד לגבי בכור השייך לו עצמו. ורבי מאיר בא לומר שכהן החשוד בדבר הטלת מום אינו רשאי לא לדון ולא להעיד בעניינים הנוגעים לאותו דבר, אפילו למען אחר.

הגמרא מעלה קושי: מובן, לפי הדעה השנייה, כלומר, זה שאומר שהתנא הראשון סבור שמקרה רועי ישראל הוא כשהרועים הם כוהנים המועסקים אצל ישראלי, והם נחשבים נאמנים להעיד, זהו הטעם שרבי מאיר בא לחלוק ולומר שכוהן החשוד בדבר של הטלת מום אינו רשאי לא לדון ולא להעיד אפילו לטובת מעסיק ישראלי.

אבל לפי הדעה הראשונה, כלומר, מי שאומר שהתנא הראשון סבור שמקרה רועי-כהנים הוא כשהרועים נמצאים בביתו של ישראל, והם אינם נחשבים נאמנים להעיד, מה בא רבי מאיר ללמדנו? זוהי אותה דעה כמו זו של התנא הראשון עצמו.

הגמרא משיבה: יש הבדל בין דעותיו של התנא הראשון ורבי מאיר בנוגע לאמרה של רבי יהושע בן כפוסאי. כפי שנלמד בברייתא שרבי יהושע בן כפוסאי אומר: אם בכור בהמה בביתו של כהן נפל בו מום, שני אנשים מן השוק, כלומר, לא מבני ביתו של הכהן, נדרשים להעיד עליו שהמום לא נגרם במתכוון. אמירה בלתי מסויגת זו מלמדת ששני האנשים יכולים להיות אפילו כהנים, ובלבד שאינם מבני הבית.

הברייתא ממשיכה: רבן שמעון בן גמליאל אומר: אפילו בנו של הכהן ואפילו בתו רשאים להעיד על כך. רבי יוסי אומר: אפילו במקרה שיש עשרה אנשים, אם הם בני ביתו, אינם רשאים להעיד על כך. התנא הראשון של המשנה סבור שרק כהן שהוא רועה של הבהמה הנידונה אינו נחשב נאמן להעיד, אך עדותו של כהן עצמאי נאמנת. דבר זה תואם את דעתו של רבי יהושע בן כפוסאי, המתיר עדות של כל שני אנשים עצמאיים, כולל כהן. לעומת זאת, רבי מאיר אינו מחשיב אפילו את עדותו של כהן עצמאי כמהימנה, כפי שעולה מאמירתו הכללית על כהנים החשודים.

הגמרא דנה באמירה קשורה: בהתאם לדעתו של מי היא זו שרב חסדא אומר שרב קטינא אומר: במקרה של בהמה שמעמדה כבכור הוא בספק, שנולדה בביתו, כלומר ברשותו, של ישראל, למשל, היה ספק אם האם כבר ילדה בעבר, ובמקרה כזה הבהמה נשארת ברשות הישראל וניתן לאוכלה לאחר שייפול בה מום, נדרשים שני אנשים מן השוק להעיד עליה?

בהתאם לדעתו של מי נאמרת קביעה זו? היא בהתאם לדעתו של רבי יהושע בן קפוסאי. כשם שהוא דורש ששני אנשים בלתי תלויים יעידו על קורבן בכור המצוי ברשותו של כהן, שכן הוא חשוד בהטלת המום במתכוון, כך גם הוא דורש ששני אנשים בלתי תלויים יעידו במקרה של מעמדו המסופק של קורבן בכור שנולד ברשותו של ישראלי.

רב נחמן חולק ואומר: בעלי הבכור הישראלים עצמם רשאים להעיד עליו. שהרי, אם אינך אומר כן, אלא סבור שכל אדם המעורב בדבר חשוד להטיל מום בכוונה בבכורו, מתעורר קושי ביחס להלכה של מעשר בהמה, שאף הוא נאכל אם נפל בו מום. לפי רבי מאיר, מי יכול להעיד עליו? רבי מאיר סבור שכל מי שחשוד בדבר הטלת מום לטובת עצמו אינו רשאי לא לדון ולא להעיד בעניינים הנוגעים לאותו דבר אפילו לטובת אחר. אם כן, כיצד יכול מישהו, אפילו ישראל, להעיד על כל קרבן מעשר בהמה שנפל בו מום? אלא בהכרח שישראל אינו חשוד להטיל מומים בכוונה.

הגמרא דוחה טענה זו: לגבי קורבן מעשר בהמה, הבעלים בוודאי נחשב נאמן להעיד שהמום שבו אירע מאליו, מפני שאם ירצה, הוא יכול כדין להטיל מום בכל עדרו לפני שחלה החובה להפריש מעשרות. אלא, כך אמר רב נחמן: אם ישראל אינו נחשב נאמן להעיד על מום שנמצא בבהמה שמעמדה כבכור הוא מסופק, אם כן, לפי רבי מאיר, מי יכול להעיד עליה? הן ישראלים והן כוהנים עשויים להרוויח אם בהמתם שמעמדה כבכור מסופק תפתח מום, ולכן אין לראות איש מהם כנאמן להעיד עליה.

ואם תאמר כי אכן, לשיטת רבי מאיר, בהמה שמעמדה כבכור מוטל בספק אין לה תקנה שתכשיר אותה לשחיטה, שכן אין אדם נחשב נאמן להעיד על המום שלה, אין זה יכול להיות נכון. והרי למדנו במשנה (יח ע"ב) שרבי יוסי היה אומר: כל בהמה שחלופיה בידי כהן פטורה מן, כלומר אינה חייבת, במצוות נתינת המתנות לכהן, ורבי מאיר מחייב אותו לתת את המתנות. מאחר שרבי מאיר מתיר לאכול בהמה שמעמדה כבכור מוטל בספק, ברור שהוא מתיר עדות על המום שלה במקרה כזה.

אלא, למד מכאן שבעלי הבהמות הישראלים רשאים להעיד על בהמותיהם שמעמדן כבכור מוטל בספק, אף על פי שלכוהנים אין רשות לעשות כן. הטעם הוא שרק כוהנים חשודים על הטלת מומים; ישראלים אינם חשודים על הטלת מומים.

§ נאמר: רב נחמן אומר שההלכה היא בהתאם לדעתו של רבן שמעון בן גמליאל, שכהן נחשב נאמן להעיד על הבכור בעל המום של כהן אחר, אפילו אם הוא בן ביתו. רבא אומר: ההלכה היא בהתאם לדעתו של רבי יוסי, שבני ביתו של אדם אינם נחשבים נאמנים להעיד.

הגמרא שואלת: והאם רבא אכן אומר זאת? והרי רבא אומר: אם בעליו הכהן של בכור בהמה היה עומד בחוץ עמנו, והבהמה נכנסה לבית שלמה ויצאה פצועה, בני הבית רשאים להעיד עליה שהמום לא נגרם בידי אדם. מכאן שרבא סבור שבני ביתו של הכהן נחשבים נאמנים להעיד על בכורו של הכהן. הגמרא משיבה: אפשר לומר שרבא מתייחס למקרה שבו כל הבעלים, כלומר בני הבית, עומדים בחוץ, בעוד הרועה לבדו נשאר בפנים. כאשר הבכור יוצא פצוע, הרועה נחשב נאמן להעיד על המום ואין אנו חוששים שהוא משקר.

הגמרא שואלת: אם כן, שכל בני הבית היו בחוץ, מה התכלית באמירה שהרועה נאמן? פסיקה זו מובנת מאליה. הגמרא משיבה: פסיקה זו נצרכת שמא תאמר שיש לחשוש שהרועה עצמו גרם למום. לכן מלמדנו רבא שאין הדבר כן, והרועה נאמן. הגמרא מסכמת: וההלכה היא כדעת רבן שמעון בן גמליאל, שבני ביתו של כהן רשאים להעיד על בכורו בעל המום. ודבר זה חל דווקא על בנו ובתו, אבל אשתו אינה רשאית להעיד. מה הטעם? אשתו כגופו.

§ רב פפא אמר לאביי: לשיטת רבי מאיר, הסובר שכהן החשוד בדבר של הטלת מום אינו רשאי לא לדון ולא להעיד במקרים הנוגעים לאותו עניין אפילו עבור אחר, וכן בנוסף רבי מאיר אומר שמי שחשוד על עבירה אחת, כלומר, מי שידוע שעבר עבירה אחת, חשוד על כל התורה כולה, היה צריך לנבוע מכך שכהנים גם לא יורשו לדון כלל. והרי כתוב לגבי הכהנים: "ועל פיהם יהיה כל ריב וכל נגע" (דברים כא, ה)?