וְכִי הַזָּאָה יֵשׁ לָנוּ? אֲמַר לֵיהּ רָמֵי בַּר חָמָא: לָא לֵיחוּשׁ לֵיהּ לְסָבָא. אַדְּהָכִי אֲתָא רַב עַמְרָם, אֲמַר לְהוּ: הָכִי אָמַר רַב: טְמֵא מֵת טוֹבֵל וְאוֹכֵל בִּתְרוּמַת חוּצָה לָאָרֶץ.
אבל האם יש לנו הזאה מאפר הפרה האדומה? מאחר שבלי הזאה כזאת אדם נשאר טמא לאחר מגע עם מת, כיצד מועיל לטבול במקווה? רמי בר חמא אמר לו: וכי אין רב נחמן צריך לחשוש לדעתו של הזקן, כלומר רב עמרם? האם לא מוטב להמתין עד שישוב לפני שישיב? בינתיים, רב עמרם בא בחזרה. הוא אמר להם שכך אומר רב: מי שנטמא בטומאה שנגרמה על ידי מת, רשאי לטבול ולאכול תרומה מתבואה שגדלה מחוץ לארץ ישראל.
וְלֵית הִלְכְתָא כְּוָותֵיהּ, דְּאָמַר מָר זוּטְרָא מִשְּׁמֵיהּ דְּרַב שֵׁשֶׁת: טְמֵא שֶׁרֶץ טוֹבֵל וְאוֹכֵל בִּתְרוּמַת חוּצָה לָאָרֶץ, וְלֵית הִלְכְתָא כְּוָותֵיהּ.
הגמרא מעירה: אבל ההלכה אינה בהתאם לדעתו. מר זוטרא אמר בשם רב ששת: מי שנטמא בטומאה על ידי מגע בנבלת שרץ יכול לטבול במקווה ולאכול תרומה מתוצרת שגדלה מחוץ לארץ ישראל. אבל ההלכה אינה בהתאם לדעתו.
בְּכוֹר נֶאֱכָל שָׁנָה בְּשָׁנָה כּוּ׳. מִדְּקָאָמַר ״נוֹלַד בּוֹ מוּם בְּתוֹךְ שְׁנָתוֹ״, לְמֵימְרָא דִּלְשָׁנָה דִּידֵיהּ מָנֵינַן. מְנָא הָנֵי מִילֵּי?
§ המשנה מלמדת: הבכור נאכל שנה בשנה, כלומר בתוך שנתו הראשונה, בין אם הוא בעל מום ובין אם הוא תם. הגמרא מעירה: מן העובדה שהמשנה אומרת: אם נפל בו מום בתוך שנתו הראשונה, ולא בתוך השנה הראשונה, הרי זה לומר שאנו מונים לפי שנתו, ולא לפי שנת הלוח. במילים אחרות, השנה מחושבת מיום לידת הבהמה. מנין דבר זה נלמד?
דְּאָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב, דְּאָמַר קְרָא: ״לִפְנֵי ה׳ אֱלֹהֶיךָ תֹאכְלֶנּוּ שָׁנָה בְשָׁנָה״, אֵיזוֹהִי שָׁנָה שֶׁנִּכְנֶסֶת בַּחֲבֶרְתָּהּ? הֱוֵי אוֹמֵר: שָׁנָה שֶׁל בְּכוֹר.
הדבר נגזר מפסוק, כפי שרב יהודה אומר שרב אומר שהפסוק קובע: "לפני ה' אלוהיך תאכלנו שנה בשנה [shana beshana] במקום אשר יבחר ה', אתה וביתך" (דברים טו:כ). הביטוי "shana beshana", שאפשר לתרגמו גם כך: שנה בתוך שנה, מציין שהפסוק מתייחס לשנה אחת שנכנסת לשנה אחרת. איזו סוג של שנה נכנסת לשנה אחרת? על כורחך יש לומר שמדובר בשנת הבכור של בהמה, שנכנסת לשנת הלוח הבאה, שכן אם הבהמה נולדת באמצע השנה, שנתה הראשונה כוללת חלק מן השנה הקלנדרית שלאחריה.
דְּבֵי רַב תָּנָא: ״שָׁנָה בְּשָׁנָה״ — יוֹם אֶחָד בְּשָׁנָה זוֹ, וְיוֹם אֶחָד בְּשָׁנָה זוֹ, לִימֵּד עַל הַבְּכוֹר שֶׁנֶּאֱכָל לִשְׁנֵי יָמִים וְלַיְלָה אֶחָד.
בבית מדרשו של רב לימדו שיש הלכה אחרת הנלמדת מן הביטוי "משנה לשנה". ביטוי זה מציין שניתן לאוכלו יום אחד בשנה זו ויום אחד באותה שנה הבאה. בכך הכתוב לימד לגבי בכור תמים, המוקרב במקדש, שנאכל לשני ימים ולילה אחד, כמו שלמים.
דְּבֵי רַב, מְנָא לְהוּ? יָלְפִי מִקֳּדָשִׁים, וְקָדָשִׁים גּוּפַיְיהוּ מְנָלַן? אָמַר רַב אַחָא בַּר יַעֲקֹב: אָמַר קְרָא ״כֶּבֶשׂ בֶּן שְׁנָתוֹ״ — שְׁנָתוֹ שֶׁלּוֹ, וְלֹא שָׁנָה שֶׁל מִנְיַן עוֹלָם.
הגמרא שואלת: מנין בית מדרשו של רב לומד את ההלכה שבכור חייב להיאכל בתוך שנתו שלו, וששנתו אינה נמנית לפי שנת הלוח? הם לומדים זאת מן ההלכה של שאר בעלי החיים הקרבניים, שגילם נמנה מלידתם ולא לפי שנת הלוח. ומנין לגבי שאר בעלי החיים הקרבניים עצמם אנו לומדים שגילם נמנה מלידתם? רב אחא בר יעקב אומר שהפסוק אומר: "וכאשר ימלאו ימי טהרה לבן או לבת, תביא כבש בן שנתו לעולה, ובן יונה או תור לחטאת, אל פתח אוהל מועד, אל הכהן" (ויקרא יב:ו). תיאור זה של הכבש מתייחס לשנתו שלו, ולא לשנה של מניין העולם.
וְרַב, נֶאֱכָל לִשְׁנֵי יָמִים וְלַיְלָה אֶחָד, מְנָא לֵיהּ? נָפְקָא לֵיהּ מֵ״וּבְשָׂרָם יִהְיֶה לָּךְ כַּחֲזֵה הַתְּנוּפָה וּכְשׁוֹק הַיָּמִין״ — הִקִּישׁוֹ הַכָּתוּב לְחָזֶה וָשׁוֹק שֶׁל שְׁלָמִים: מָה לְהַלָּן שְׁנֵי יָמִים וְלַיְלָה אֶחָד, אַף כָּאן שְׁנֵי יָמִים וְלַיְלָה אֶחָד.
הגמרא שואלת: ורב, מנין לו שדין בכור הוא שהוא נאכל לשני ימים ולילה אחד? הגמרא משיבה: הוא לומד זאת מן הפסוק שבו דיבר משה אל אהרן ואל בניו בנוגע לאכילת הבכור: "ובשרם יהיה לך כחזה התנופה וכשוק הימין, לך יהיה" (במדבר יח:יח). הפסוק בכך הקיש את ההלכה של הבכור לחזה ולשוק של קרבן שלמים. מה להלן, הוא נאכל לשני ימים ולילה אחד, כפי שנאמר במפורש בפסוק (ראו ויקרא ז:טז), אף כאן, בכור נאכל לשני ימים ולילה אחד.
תרגומים שנוצרו על ידי בינה מלאכותית עשויים שלא להיות מדויקים לחלוטין.
למשוב או תיקוני תרגום, צור קשר עם drashot@drashot.ai.
טקסטים מסופקים על ידי Sefaria