מַתְנִי׳ כׇּל הַקֳּדָשִׁים שֶׁקָּדַם מוּם קָבוּעַ לְהֶקְדֵּשָׁן וְנִפְדּוּ — חַיָּיבִין בַּבְּכוֹרָה וּבַמַּתָּנוֹת, וְיוֹצְאִין לְחוּלִּין לִיגָּזֵז וְלֵיעָבֵד, וְלָדָן וַחֲלָבָן מוּתָּר לְאַחַר פִּדְיוֹנָן.
משנה:כל בעלי החיים המיועדים לקרבן שבהם מום קבוע קדם להקדשתם אינם מקבלים קדושת הגוף אלא רק דמיהם מתקדשים, ולאחר שנפדו, הם חייבים במצוות בכור, כלומר, ולדותיהם כפופים למניין בכור, ובמתנות כהונה של הזרוע, הלחיים והקיבה, והם יכולים לצאת ממעמדם הקדוש ולקבל מעמד חולין גמור כדי להיגזז ולהיעבד. וולדותיהם וחלבם מותרים לאחר פדיונם.
וְהַשּׁוֹחֲטָן בַּחוּץ פָּטוּר, וְאֵין עוֹשִׂין תְּמוּרָה, וְאִם מֵתוּ — יִפָּדוּ, חוּץ מִן הַבְּכוֹר וּמִן הַמַּעֲשֵׂר.
ומי ששוחט אותם בחוץ לעזרת המקדש פטור מכרת, ואותם בעלי חיים אינם עושים בעל חיים שהיה תמורה להם מקודש. ואם בעלי חיים אלה מתו לפני שנפדו, ניתן לפדותם ולהאכילם לכלבים, ואינם טעונים קבורה, חוץ מן הבכור ומן מעשר הבהמה. לגבי שני סוגי קורבנות אלה, אפילו אם נפל בהם מום לפני שהוקדשו, הם מקבלים קדושה עצמית, כשאר קורבנות שהוקדשו ולאחר מכן נפל בהם מום.
וְכׇל שֶׁקָּדַם הֶקְדֵּשָׁן אֶת מוּמָן, אוֹ מוּם עוֹבֵר לְהֶקְדֵּשָׁן, וּלְאַחַר מִכָּאן נוֹלַד לָהֶן מוּם קָבוּעַ לְהֶקְדֵּשָׁן וְנִפְדּוּ — פְּטוּרִין מִן הַבְּכוֹרָה וּמִן הַמַּתָּנוֹת, וְאֵינָן יוֹצְאִין לְחוּלִּין לִיגָּזֵז וְלֵיעָבֵד.
וכל בעלי החיים המוקרבים שהקדשתם קדמה למומם, או שהיו בהם מום עובר לפני הקדשתם ולאחר מכן התפתח בהם מום קבוע ונפדו, פטורים הם מ, כלומר, ולדותיהם אינם נמנים, מבכור, ומן המתנות של הזרוע, הלחיים והקיבה, ואינם יוצאים לחלוטין מקדושתם ומקבלים מעמד של חולין כדי להיגזז ולהיעבד.
וְלָדָן וַחֲלָבָן אָסוּר לְאַחַר פִּדְיוֹנָן, וְהַשּׁוֹחֲטָן בַּחוּץ חַיָּיב, וְעוֹשִׂין תְּמוּרָה, וְאִם מֵתוּ — יִקָּבֵרוּ.
וצאצאיהם, שנולדו לפני הפדיון, וחלבם, אסורים לאחר פדיונם. וה שוחט אותם בחוץ לעזרת המקדש חייב בכרת, ובעלי חיים אלה מקדישים בהמה שהייתה תמורה להם. ואם בעלי חיים אלה מתו לפני שנפדו, אין לפדותם ולהאכילם לכלבים; אלא, יש לקוברם.
גְּמָ׳ טַעְמָא דְּנִפְדּוּ, הָא לֹא נִפְדּוּ — פְּטוּרִין מִן הַבְּכוֹרָה וּמִן הַמַּתָּנוֹת. קָסָבַר: קְדוּשַּׁת דָּמִים מְדַחָה מִן הַבְּכוֹרָה וּמִן הַמַּתָּנוֹת.
גמרא: המשנה מלמדת שכל בעלי החיים שהיו בעלי מום קודם להקדשתם כפופים לכך שוולדותיהם יימנו כבכור ולחובת המתנות לאחר שנפדו. הגמרא מסיקה: הטעם שהם כפופים לחובות בכור והמתנות הוא משום שנפדו. אבל אם לא נפדו, הם פטורים מכך שוולדותיהם יימנו כבכור ומן החובה של המתנות לכהן. הגמרא מעירה: מכאן עולה שהתנא של המשנה סבור: קדושה החלה על שוויו של בעל חיים דוחה, כלומר פוטרת, ממצוות בכור ומן המתנות.
וְיוֹצְאִין לְחוּלִּין וְכוּ׳. טַעְמָא דְּנִפְדּוּ, הָא לֹא נִפְדּוּ — אֲסִירִי בְּגִיזָּה וַעֲבוֹדָה. מְסַיַּיע לֵיהּ לְרַבִּי אֱלִיעֶזֶר, דְּאָמַר: קׇדְשֵׁי בֶּדֶק הַבַּיִת אֲסוּרִין בְּגִיזָּה וַעֲבוֹדָה?
§ המשנה מוסיפה ללמד: והם יכולים לצאת מקדושתם ולקבל מעמד מלא של חולין כדי לגוז אותם ולהשתמש בהם למלאכה. הגמרא מסיקה: הטעם שהם נעשים חולין הוא מפני שנפדו. אבל אם לא נפדו, הם נשארים קדושים ואסורים בגיזה ובעבודה. הגמרא מציינת: דבר זה תומך בדעתו של רבי אליעזר, האומר: בעלי חיים שהוקדשו לבדק הבית אסורים בגיזה ובעבודה. מאחר שבעלי חיים שהוקדשו לבדק הבית שקולים לבעלי חיים שיש בהם קדושה החלה על שוויים, המשנה תומכת בדעתו של רבי אליעזר.
אָמְרִי: לָא, קְדוּשַּׁת דָּמִים לַמִּזְבֵּחַ הוּא דְּמִיחַלְּפָא בִּקְדוּשַּׁת הַגּוּף לַמִּזְבֵּחַ, גְּזַרוּ בְּהוּ רַבָּנַן, אֲבָל קׇדְשֵׁי בֶּדֶק הַבַּיִת — לָא.
הגמרא דוחה הצעה זו: החכמים אמרו: לא; המשנה אינה בהכרח תומכת בדעתו של רבי אליעזר. ייתכן שאין זה אלא בנוגע לבהמה שיש בה קדושה החלה על שווייה ואשר הוקדשה למזבח, אשר אפשר להחליפה בטעות בתמורה עם בהמה שיש בה קדושה עצמית ואשר אף היא הוקדשה למזבח, שהחכמים גזרו שאסור לגוז אותה ולעבוד בה, מחשש שאדם עלול לבלבל בינה לבין בהמה שיש בה קדושה עצמית ובסופו של דבר לעבור על איסור מן התורה. אבל בנוגע לבהמות שהוקדשו לבדק הבית, לא נגזרה גזירה כזו, שכן חשש זה אינו חל.
וְלָדָן וַחֲלָבָן מוּתָּר כּוּ׳. הֵיכִי דָמֵי? אִילֵּימָא דְּאִיעַבַּר וְאִתְיְלִיד לְאַחַר פִּדְיוֹנָן — פְּשִׁיטָא, חוּלִּין נִינְהוּ! אֶלָּא דְּאִיעַבַּר לִפְנֵי פִּדְיוֹנָן, וְאִתְיְלִיד לְאַחַר פִּדְיוֹנָן.
§ המשנה מלמדת כי ולדותיהן וחלבן מותרים לאחר פדיונן. הגמרא שואלת: מהן הנסיבות של המקרה שבמשנה, שבו ולדותיהן של בהמות שנפדו לאחר שנפל בהן מום מותרים? אם נאמר שהמשנה מתייחסת למקרה שבו הבהמות התעברו וילדו לאחר פדיונן, הרי זה מובן מאליו שהולדות מותרים, שכן הם חולין מרגע ההתעברות. אלא, בהכרח מדובר במקרה שבו התעברו לפני פדיונן, וילדו לאחר פדיונן, והמשנה מלמדת שהולדות מותרים למרות העובדה שנוצרו בשעה שאמותיהן היו מוקדשות.
הָא לִפְנֵי פִּדְיוֹנָן — אֲסִירִי.
הגמרא מסיקה מפסיקה זו: אבל אם הבהמות ילדו לפני פדיונן, הוולדות אסורים עד שייפדו.
תרגומים שנוצרו על ידי בינה מלאכותית עשויים שלא להיות מדויקים לחלוטין.
למשוב או תיקוני תרגום, צור קשר עם drashot@drashot.ai.
טקסטים מסופקים על ידי Sefaria