גִּלְגֵּל עִיסָּה מֵעֶרֶב יוֹם טוֹב — מַפְרִישׁ מִמֶּנָּה חַלָּתָהּ בְּיוֹם טוֹב. אֲבוּהּ דִּשְׁמוּאֵל אָמַר: אֲפִילּוּ גִּלְגֵּל עִיסָּה מֵעֶרֶב יוֹם טוֹב — אֵין מַפְרִישׁ מִמֶּנָּה חַלָּתָהּ בְּיוֹם טוֹב.
אם לש אדם עיסה בערב יום טוב, כלומר, ביום שלפני יום טוב, מותר לו להפריש את החלה שלה ביום טוב. בדרך כלל, אין מפרישים תרומה ומעשרות ביום טוב. אולם, מאחר שמותר לאפות לחם ביום טוב לצורכי היום, ומכיוון שאין לאכול את הלחם אלא אם כן הופרשה ממנו תחילה חלה, הפרשת חלה נחשבת שלב הכרחי בהכנת הלחם, וחכמים התירו זאת. אביו של שמואל אמר: אפילו אם לש אדם עיסה בערב יום טוב, אין הוא רשאי להפריש את החלה שלה ביום טוב, שכן היה עליו להפריש את החלה אז. מצוות הפרשת חלה חלה משעת לישת העיסה.
לֵימָא פְּלִיגָא דִּשְׁמוּאֵל אַדַּאֲבוּהּ (דִּשְׁמוּאֵל). דְּאָמַר שְׁמוּאֵל: חַלַּת חוּצָה לָאָרֶץ, אוֹכֵל וְהוֹלֵךְ וְאַחַר כָּךְ מַפְרִישׁ!
הגמרא מעירה: הבה נאמר ששמואל חולק על אביו, כפי שאמר שמואל: בנוגע לחלה מחוץ לארץ ישראל, שבה הפרשת חלה היא חובה מדרבנן, מותר להמשיך לאכול את הלחם ולאחר מכן להפריש את החלה מיתרת הבצק. אמירה זו מלמדת שהפרשת חלה מחוץ לארץ ישראל אינה נדרשת כדי להתיר את הלחם, בניגוד להפרשת תרומה ומעשרות מן התוצרת. לפיכך, מותר להפריש חלה ביום טוב, שכן אין בכך שינוי משמעותי. דבר זה סותר את דעת אביו של שמואל, שאסר להפריש חלה שהיה אפשר להפרישה לפני יום טוב.
אָמַר רָבָא: מִי לֹא מוֹדֶה שְׁמוּאֵל שֶׁאִם קָרָא עָלֶיהָ שֵׁם שֶׁאֲסוּרָה לְזָרִים?
רבא אמר: אין זה בהכרח כך. האם שמואל אינו מודה שאם אדם ייעד חתיכת בצק בתורחלה מחוץ לארץ ישראל, היא אסורה לזרים? מכאן ראיה שאפילו שמואל מודה שמידה מסוימת של קדושה חלה על החלה. לפיכך, ייתכן שגם יסכים עם אביו שאסור להפריש חלה ביום טוב אפילו מחוץ לארץ ישראל.
מַתְנִי׳ בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים: אֵין מוֹלִיכִין אֶת הַסּוּלָּם מִשּׁוֹבָךְ לְשׁוֹבָךְ, אֲבָל מַטֵּהוּ מֵחַלּוֹן לְחַלּוֹן. וּבֵית הִלֵּל מַתִּירִין.
משנה:בית שמאי אומרים: אין מוליכין סולם, ששימש להגעה ליונים, משובך אחד לשובך אחר. אבל, מותר להזיזו מעט כך שמטהו מחלון אחד לחלון אחר באותו שובך. ובית הלל מתירים אפילו להוליך סולם משובך אחד לשובך אחר.
גְּמָ׳ אָמַר רַב חָנָן בַּר אַמֵּי: מַחְלוֹקֶת בִּרְשׁוּת הָרַבִּים, דְּבֵית שַׁמַּאי סָבְרִי: הָרוֹאֶה אוֹמֵר לְהָטִיחַ גַּגּוֹ הוּא צָרִיךְ, וּבֵית הִלֵּל סָבְרִי: שׁוֹבָכוֹ מוֹכִיחַ עָלָיו. אֲבָל בִּרְשׁוּת הַיָּחִיד — דִּבְרֵי הַכֹּל מוּתָּר.
גמרא:רב חנן בר אמי אמר: מחלוקת זו חלה רק במקרה שבו אדם מזיז את הסולם ברשות הרבים, שכן בית שמאי סוברים כי מי שרואה מישהו נושא את סולמו יאמר לעצמו: הוא ודאי צריך את הסולם כדי לטייח את גגו, כדי למנוע ממי הגשמים לטפטף לתוך ביתו. במילים אחרות, צופה מן הצד יחשוד בו שהוא עושה מלאכה אסורה ביום טוב. ובית הלל סוברים כי שובכו מוכיח עליו שאין הוא מזיז את הסולם לצורך עבירה, שכן ניכר שהוא מציב את הסולם לצד השובך השני, והכול יבינו את כוונתו. אבל ברשות היחיד, במקום שבו לא ייראה על ידי זרים, הכול מסכימים כי מותר.
אִינִי? וְהָא אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב: כׇּל מָקוֹם שֶׁאָסְרוּ חֲכָמִים מִפְּנֵי מַרְאִית הָעַיִן, אֲפִילּוּ בְּחַדְרֵי חֲדָרִים אָסוּר! תַּנָּאֵי הִיא. דְּתַנְיָא: שׁוֹטְחָן בַּחַמָּה, אֲבָל לֹא כְּנֶגֶד הָעָם. רַבִּי (אֱלִיעֶזֶר) וְרַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹסְרִין.
הגמרא שואלת: האם כך הוא? והרי לא אמר רב יהודה שרב אמר: בכל מקום שחכמים אסרו מעשה משום מראית העין של איסור, אפילו אם אדם עושה את המעשה בחדרי חדרים, במקום שאיש לא יראה אותו, הרי זה אסור. הגמרא משיבה: זהו מחלוקת בין תנאים, כפי ששנינו בברייתא: מי שבגדיו נפלו למים בשבת או ביום טוב רשאי לשוטחם לייבוש בחמה, אבל אינו רשאי לעשות כן כנגד העם, כלומר, במקום שאנשים יכולים לראותו, שמא יחשדו בו שכיבס בשבת. אולם, רבי אליעזר ורבי שמעון אוסרים לעשות כן אפילו בצנעה.
אִיכָּא דְּאָמְרִי, אָמַר רַב חָנָן בַּר אַמֵּי: מַחְלוֹקֶת בִּרְשׁוּת הַיָּחִיד, דְּבֵית שַׁמַּאי אִית לְהוּ דְּרַב יְהוּדָה אָמַר רַב, וּבֵית הִלֵּל לֵית לְהוּ דְּרַב יְהוּדָה אָמַר רַב, אֲבָל בִּרְשׁוּת הָרַבִּים — דִּבְרֵי הַכֹּל אָסוּר.
יש אומרים נוסח אחר של דיון זה. רב חנן בר אמי אמר: המחלוקת חלה ברשות היחיד, שכן בית שמאי סבורים שההלכה היא בהתאם למה שרב יהודה אמר בשם רב, ולכן בית שמאי מחילים את הגזירה על רשות היחיד. ובית הלל, לעומת זאת, סבורים שההלכה אינה בהתאם למה שרב יהודה אמר בשם רב. אולם ברשות הרבים, הכול מסכימים שאסור להזיז את הסולם.
לֵימָא רַב דְּאָמַר כְּבֵית שַׁמַּאי?
הגמרא מערערת על פירוש זה: האם נאמר שרב אמר את דעתו בהתאם לזו של בית שמאי? לפי רב חנן בר אמי, רק בית שמאי סוברים שכל דבר שנאסר על ידי החכמים משום מראית עין אסור לעשותו אפילו בצנעה.
תַּנָּאֵי הִיא, דְּתַנְיָא: שׁוֹטְחָן בַּחַמָּה, אֲבָל לֹא כְּנֶגֶד הָעָם. רַבִּי (אֱלִיעֶזֶר) וְרַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹסְרִין.
הגמרא דוחה הצעה זו: לא, זוהי מחלוקת בין תנאים, כפי שנלמד בברייתא: אם בגדים נפלו למים בשבת או ביום טוב, מותר לשוטחם בשמש אך לא כנגד הרבים. רבי אליעזר ורבי שמעון אוסרים לעשות כן. רב חנן בר אמי מקבל את דעת התנא הראשון בברייתא, הדוחה את עקרונו של רב. לפי דעת אותו תנא, ניתן לטעון שגם בית הלל דחו את עקרונו של רב, והתירו להזיז את הסולם בצנעה אך לא בפרהסיה. רב, לעומת זאת, הולך בשיטת רבי אליעזר ורבי שמעון בפירוש דעת בית הלל.
תרגומים שנוצרו על ידי בינה מלאכותית עשויים שלא להיות מדויקים לחלוטין.
למשוב או תיקוני תרגום, צור קשר עם drashot@drashot.ai.
טקסטים מסופקים על ידי Sefaria