ורב אשי אמר הסבר אחר מדוע הבשמים, המים והמלח אינם בטלים: זאת משום שכל אחד מן המרכיבים הללו הוא דבר שאיסורו זמני, שכן האיסור להוציאם מחוץ לתחום שבת פוקע לאחר שעובר החג, והכלל הוא כי כל דבר שאיסורו זמני אינו בטל, אפילו באחד מאלף.

§ שנינו במשנה: רבי יהודה פוטר אדם מתחומי הדרך במקרה של מים. הגמרא שואלת: האם יש בכך לרמוז שמים, כן, רבי יהודה פוטר, אבל מלח, לא, אינו פוטר? והרי שנינו בברייתא: רבי יהודה אומר: מים ומלח שניהם בטלים, בין בעיסה ובין בקדרה של תבשיל. הגמרא משיבה: אין זו קושיה. בזה שבמשנה, הכוונה היא למלח סדומית, שהוא גס למדי ואינו מתערב בקלות בעיסה, וכיוון שהוא ניכר בתוצר הסופי, אינו בטל. באותו מקרה של הברייתא, הכוונה היא לסוג של מלח דק הידוע בשם מלח איסטרוקנית. לפיכך, הוא אינו ניכר בתוצר הסופי ויכול להתבטל.

המשנה קובעת שלדעת רבי יהודה מים שהתערבו בעיסה, וככל הנראה גם בתבשיל מבושל, נחשבים בטלים. הגמרא מקשה על כך: והאם לא שנינו בברייתא שרבי יהודה אומר: מים ומלח בטלים בעיסה אך לא בקדירה, מפני הרוטב שבה. הקדירה, שלא כמו לחם, נותר בה נוזל, ולכן המים השאולים עדיין ניכרים. הגמרא משיבה: אין זה קשה. מקרה זה של המשנה, שבו רבי יהודה אומר שהמים בטלים בתבשיל המבושל, מתייחס לתבשיל סמיך שאין בו רוטב נוזלי. אותו מקרה של הברייתא, שבו רבי יהודה אמר שהמים אינם בטלים, מתייחס לתבשיל דליל עם רוטב נוזלי.

משנה:גחלת שאדם שאל מחברו ביום טוב, הרי היא כרגלי הבעלים, ומותר לטלטלה ביום טוב לכל מקום שבעליה רשאי ללכת אליו. מאחר שיש בה ממש, היא מיוחסת לבעליה. אבל שלהבת שהדליק אדם משלהבתו של חברו, מותר לקחתה לכל מקום, שכן אין בה ממש. להבדל יסודי זה בין גחלת לשלהבת יש השלכות הלכתיות נוספות: אם אדם משתמש בגחלת של הקדש לצורך חולין, הוא חייב משום מעילה בהקדש, שכן יש בה ממש. אבל אם אדם משתמש בשלהבת של הקדש, אף שעל פי דין דרבנן אסור ליהנות ממנה לכתחילה, אם נהנה ממנה, אינו חייב משום מעילה, שכן אין בה ממש. וכן, המוציא גחלת מרשות היחיד לרשות הרבים בשבת, חייב משום מלאכת הוצאה, אבל המוציא שלהבת פטור.

גמרא:חכמים לימדו בתוספתא (ביצה ד:ז): חמישה דברים נאמרו לגבי גחלת, ביחס להבדלים ההלכתיים המעשיים בין גחלת לשלהבת: (1) גחלת כרגלי הבעלים לעניין מקום שביתתה ביום טוב, ואילו שלהבת מותר לטלטלה לכל מקום. (2) אדם חייב משום מעילה בקודש בגחלת של הקדש, ואילו לגבי שלהבת, מדברי חכמים אסור ליהנות ממנה, אבל אינו חייב משום מעילה בקודש. (3) גחלת ששימשה לעבודה זרה אסורה בהנאה, ואילו משלהבת כזו מותר ליהנות. (4) המוציא גחלת לרשות הרבים חייב, ואילו המוציא שלהבת פטור. (5) מי שנאסר עליו בנדר להפיק הנאה מחברו אסור בשימוש בגחלתו, אבל מותר לו ליהנות משלהבתו.

באשר להלכות המובאות בברייתא לעיל, הגמרא שואלת: מה שונה במקרה של להבה של עבודה זרה, שמותר להשתמש בה אפילו לכתחילה, כפי שהברייתא משתמשת בלשון מותר באותו מקרה; ומה שונה במקרה של להבה מוקדשת, שאסור להשתמש בה לכתחילה, כפי שהברייתא קובעת: אין נהנים ממנה, אבל אינו חייב משום מעילה? הגמרא מסבירה: במקרה של עבודה זרה, שהיא מאוסה על היהודים ושממנה בני ישראל פורשים מטבעם, חכמים לא גזרו עליה גזירות נוספות. אולם לגבי הקדש, שאינו מאוס ושממנו אנשים אינם פורשים מטבעם, כדי למנוע מעילה בו, חכמים אכן גזרו לגביו שאסור להשתמש בלהבה.

§ שנינו בברייתא כי המוציא גחלת לרשות הרבים חייב, ואילו המוציא שלהבת פטור. הגמרא שואלת: והרי לא שנינו בברייתא אחרת: המוציא שלהבת בכל גודל שהוא בשבת חייב? אמר רב ששת: הברייתא השנייה עוסקת במקרה שבו הוציא אדם את השלהבת יחד עם קיסם עץ. מאחר שהשלהבת מחוברת לחפץ גשמי, היא נחשבת בעלת חשיבות.

הגמרא מעלה קושיה: אבל אם כן, שילמד שאדם חייב על הוצאה במקרה זה משום השבב העץ, ונוכחות הלהבה אינה רלוונטית. הגמרא משיבה: אותה ברייתא עוסקת בשבב שאין בו שיעור המינימלי הקובע חיוב להוצאה, כפי שלמדנו במשנה (Shabbat 89b): במקרה של המוציא עצים בשבת, השיעור הקובע חיוב הוא כדי עצים לבשל ביצה מן הסוג הקל ביותר לבישול, והיא ביצת תרנגולת. מאחר שהשבב קטן מכדי לבשל ביצה, אין אדם חייב על הוצאתו, אך הוא חייב על הוצאת הלהבה המחוברת אליו.

אביי אמר תרחיש שונה: המשנה עוסקת במקרה שבו אדם משח כלי בשמן, והדליק עליו אש, והוציא את הלהבה ההיא. הגמרא שואלת: אם כן, שתלמד שאדם חייב על הוצאה במקרה זה משום הכלי עצמו, והלהבה אינה רלוונטית. הגמרא משיבה: המשנה עוסקת באש שהודלקה בחרס, ולא בכלי שלם.

הגמרא מקשה: ואף על פי כן, שילמד שאדם חייב על הוצאה משום שבר החרס עצמו. הגמרא משיבה: מדובר בשבר שאינו בשיעור המינימלי הקובע חיוב על הוצאה, כפי שלמדנו במשנה (Shabbat 82a): השיעור הקובע חיוב על הוצאת חרס הוא כדי ליתן בין חלון אחד לחברו, שכן לעיתים היו מניחים שברי חרס קטנים בין מסגרות חלון בזמן הבנייה. זו דבריו של רבי יהודה.

הגמרא שואלת: אבל אם כן, אם אדם חייב על הוצאתה בכל פעם שהלהבה מחוברת לדבר שיש בו ממש, זה ששנינו במשנה כאן: המוציא שלהבת פטור, באילו נסיבות אפשר למצוא מקרה זה? הגמרא משיבה: המשנה עוסקת במקרה שבו אדם ניפח את האש בידו כך שהתפשטה לרשות הרבים בלי שתהיה מחוברת לכלי כלשהו.

משנה: לגבי בור של יחיד, מים שנשאבו ממנו הרי הם כרגלי היחיד שהוא בעל הבור, ואין לטלטל את המים אלא לאותם מקומות שבעליהם רשאי ללכת אליהם. ומים שנשאבו מבור השייך במשותף לכל אנשי עיר מסוימת הרי הם כרגלי אנשי אותה העיר. ומים שנשאבו מבור של עולי בבל לארץ ישראל, כלומר, בור ציבורי, הרי הם כרגלי הממלא את כליו ממימיו; למים אין תחום מוגדר משל עצמם, שכן הם עומדים לרשות הכול.

גמרא:רבא הקשה סתירה על רב נחמן: למדנו במשנה שמימיו של בור של יחיד הרי הם כרגלי היחיד; ורבא הקשה סתירה מן התוספתא (ביצה ד:ח): מים הנמשכים מן נהרות זורמים ומעיינות נובעים הרי הם כרגלי כל אדם. אמר רבא: במה אנו עוסקים כאן במשנה? בבורות שיש בהם מים מכונסים, ולא מים זורמים. ונאמר גם שרבי חייא בר אבין אמר ששמואל אמר: המשנה חלה רק על מים מכונסים.

§ המשנה קובעת: ומים שנשאבו מבור של עולי ארץ ישראל מבבל, כלומר, בור ציבורי, הרי הם כרגלי מי שממלא את כליו ממימיו. נאמר שאמוראים נחלקו בעניין זה: במקרה של מי שמילא כלי במים מבור ציבורי עבור אחר ונתן את המים לו, רב נחמן אמר: המים הם כרגלי מי שלמענו מולאו; רב ששת אמר: הם כרגלי מי שמילא אותם.

הגמרא שואלת: ביחס למה עיקרון הם חולקים? הגמרא מסבירה: חכם אחד, רב ששת, סבור שבור ציבורי הוא הפקר, וההלכה היא שאין אדם יכול לזכות בהפקר עבור אדם אחר. לכן, המים שייכים למי ששאב אותם; הם כרגליו, ומעמד זה אינו משתנה אפילו אם לאחר מכן נתן אותם למישהו אחר. וחכם אחד, רב נחמן, סבור שבור ציבורי נחשב כבבעלות משותפת של כל שותפיו, כלומר, כל עם ישראל. לכן, אפשר לשותף אחד לשאוב מים עבור שותף אחר, והמים שנשאבו שייכים מיד לאדם שעבורו הם נשאבו.

רבא הקשה על רב נחמן ממשנה (נדרים מז ע"ב): האומר לחברו: הריני אסור לך משום חרם, סוג של נדר איסור, שכן חפצים שהוכרזו כחרם מוקדשים בדרך כלל לבית המקדש, המודר בהנאה, הנמען, אסור ליהנות מן הנודר או מנכסיו, שכן מטרת הנדר הייתה לאסור על הנמען להפיק כל הנאה מן הנודר.