חָצֵר — לְאַפּוֹקֵי מִדְּרַבִּי יַעֲקֹב. דִּתְנַן: הַמַּעֲבִיר תְּאֵנִים בַּחֲצֵרוֹ לְקַצּוֹת — בָּנָיו וּבְנֵי בֵּיתוֹ אוֹכְלִין מֵהֶן עֲרַאי, וּפְטוּרִים מִן הַמַּעֲשֵׂר. וְתָנֵי עֲלַהּ: רַבִּי יַעֲקֹב מְחַיֵּיב, וְרַבִּי יוֹסֵי בְּרַבִּי יְהוּדָה פּוֹטֵר.
בנוסף, היה צורך שרבי יוחנן ילמד את ההלכה שחצר אינה קובעת פירות למעשרות אלא אם כן נגמרה מלאכתן, כדי להוציא מדעתו של רבי יעקב. כפי שלמדנו במשנה: מי שהיה מעביר תאנים בחצרו כדי לעשותן דבילה, בניו ובני ביתו רשאים לאכול מהן באופן ארעי, והן פטורות מן המעשרות. וברייתא מלמדת בעניין זה: רבי יעקב מחייב אותו, ורבי יוסי ברבי יהודה פוטר אותו.
תְּרוּמָה — לְאַפּוֹקֵי מִדְּרַבִּי אֱלִיעֶזֶר. דִּתְנַן: פֵּירוֹת שֶׁתְּרָמָן עַד שֶׁלֹּא נִגְמְרָה מְלַאכְתָּן, רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹסֵר לֶאֱכוֹל מֵהֶן עֲרַאי, וַחֲכָמִים מַתִּירִין.
באשר להלכה שהפרשת תרומה אינה קובעת את הפירות לחיוב במעשרות, דבר זה בא למעט את דעתו של רבי אליעזר. כפי שלמדנו במשנה: פירות שהופרשה מהם תרומה לפני שנגמרה מלאכתם, רבי אליעזר אוסר לאכול מהם באופן ארעי, וחכמים מתירים זאת.
מִקָּח — (כְּדִתְנַן) הַלּוֹקֵחַ תְּאֵנִים מֵעַם הָאָרֶץ, בִּמְקוֹם שֶׁרוֹב בְּנֵי אָדָם דּוֹרְסִין, אוֹכֵל מֵהֶן עֲרַאי, וּמְעַשְּׂרָן דְּמַאי.
באשר לקביעה כי עסקה אינה קובעת את הפירות למעשרות, זהו כפי שלמדנו בברייתא: במקרה של מי שרוכש תאנים מעם הארץ במקום שבו רוב האנשים דורסים ומייבשים את תאנותיהם כדי לעשותן דבילות, מלאכת התאנים אינה נגמרת לפני שלב זה, ולכן מותר לו לאכול מהן באופן ארעי. וכאשר מלאכתן נגמרת, אין הוא צריך אלא לעשרן כדמאי, בהתאם לדין החל על כל תוצרת שנקנתה מאדם שאינו מלומד.
שְׁמַע מִינַּהּ תְּלָת. שְׁמַע מִינַּהּ: מִקָּח אֵינָהּ קוֹבַעַת אֶלָּא בְּדָבָר שֶׁנִּגְמְרָה מְלַאכְתּוֹ, וּשְׁמַע מִינַּהּ: רוֹב עַמֵּי הָאָרֶץ מְעַשְּׂרִין הֵן, וּשְׁמַע מִינַּהּ: מְעַשְּׂרִין דְּמַאי מֵעַמֵּי הָאָרֶץ אֲפִילּוּ בְּדָבָר שֶׁלֹּא נִגְמְרָה מְלַאכְתּוֹ.
הגמרא מעירה: אפשר ללמוד מתוך ברייתא זו שלוש הלכות: למד מכאן שמקח קובע פירות כחייבים רק לגבי דבר שמלאכתו נגמרה, אבל אם מלאכתו לא נגמרה, אפילו מכירתו אינה מחייבת אותו במעשרות. ועוד למד מכאן שרוב האנשים שהם בגדר עם הארץ מפרישים מעשרות, ולכן צריך רק להפריש מעשרות כדמאי, ולא כטבל ודאי. ועוד אפשר ללמוד מכאן דין נוסף: מותר לעשר דמאי שנקנה מעם הארץ, אפילו לגבי דבר שמלאכתו לא נגמרה.
וּלְאַפּוֹקֵי מֵהָא דִּתְנַן: הַמַּחֲלִיף פֵּירוֹת עִם חֲבֵירוֹ, זֶה לֶאֱכוֹל וְזֶה לֶאֱכוֹל, זֶה לְקַצּוֹת וְזֶה לְקַצּוֹת, זֶה לֶאֱכוֹל וְזֶה לְקַצּוֹת — חַיָּיב. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: לֶאֱכוֹל — חַיָּיב, לְקַצּוֹת — פָּטוּר.
רבי יוחנן פוסק בהתאם לדעה זו להוציא את מה שלמדנו במשנה: מי שמחליף פירות עם חברו, דבר הנחשב לעסקה מסחרית, אם כוונתם הייתה זה לאכול וזה לאכול, או זה לעשותם דבילה וזה לעשותם דבילה, זה לאכול וזה לעשותם דבילה, שניהם חייבים במעשרות. רבי יהודה, אולם, אומר: מי שלקח את הפירות כדי לאכול חייב, שכן לגביו מלאכתם הושלמה, אבל מי שהתכוון לעשותם דבילה פטור ורשאי לאכול מן הפירות אכילת עראי, שכן לגביו מלאכתם עדיין לא הושלמה. רבי יוחנן פוסק בניגוד ל הראשון. הוא סבור שהעסקה עצמה אינה מחייבת את הפירות במעשרות אלא אם כן מלאכתם הושלמה.
מַשִּׁילִין פֵּירוֹת דֶּרֶךְ אֲרוּבָּה בְּיוֹם טוֹב, אֲבָל לֹא בְּשַׁבָּת. וּמְכַסִּים פֵּירוֹת בְּכֵלִים מִפְּנֵי הַדֶּלֶף, וְכֵן כַּדֵּי יַיִן וְכַדֵּי שֶׁמֶן. וְנוֹתְנִין כְּלִי תַּחַת הַדֶּלֶף בְּשַׁבָּת.
משנה:מותר להוריד פירות, שהונחו על הגג לייבוש, אל תוך הבית דרך ארובה ביום טוב, כדי למנוע את קלקולם בגשם. אף על פי שזו פעולה הכרוכה בטורח, מותר לעשות כן ביום טוב כדי למנוע הפסד ממון; אבל אין לעשות כן בשבת. ומותר לכסות פירות בתוך בניין בבדים כדי למנוע נזק מחמת דליפה בתקרה שמעליהם, וכן מותר לכסות כדי יין וכדי שמן מאותה סיבה. ומותר להניח כלי תחת הדליפה כדי לקלוט את המים בשבת, כדי למנוע מהם ללכלך את הבית.
גְּמָ׳ אִתְּמַר: רַב יְהוּדָה וְרַב נָתָן, חַד תָּנֵי ״מַשִּׁילִין״, וְחַד תָּנֵי ״מַשְׁחִילִין״.
גמרא: הגמרא דנה במילה הראשונה של המשנה מנקודת מבט לשונית. נאמר: רב יהודה ורב נתן שנו נוסחים שונים של מילת הפתיחה של המשנה, שהיא בכל הנוסחים פועל שמשמעותו להוריד. אחד מהם שנה משילין, כמו בנוסח משנה זו, והאחר שנה משחילין.
אָמַר מָר זוּטְרָא: מַאן דְּתָנֵי ״מַשִּׁילִין״ לָא מִשְׁתַּבַּשׁ, וּמַאן דְּתָנֵי ״מַשְׁחִילִין״ לָא מִשְׁתַּבַּשׁ. מַאן דְּתָנֵי ״מַשִּׁילִין״ לָא מִשְׁתַּבַּשׁ, דִּכְתִיב: ״כִּי יִשַּׁל זֵיתֶךָ״. וּמַאן דְּתָנֵי ״מַשְׁחִילִין״ לָא מִשְׁתַּבַּשׁ, דִּתְנַן: הַשָּׁחוּל וְהַכָּסוּל. שָׁחוּל — שֶׁנִּשְׁמְטָה יְרֵכוֹ, כָּסוּל — שֶׁאֶחָד מִיַּרְכוֹתָיו גְּבוֹהָה מֵחֲבֶרְתָּהּ.
מר זוטרא אמר: מי ששונה משילין אינו טועה, ומי ששונה משחילין אינו טועה, שכן ניתן למצוא סמך לשתי הגרסאות. הוא מפרט: מי ששונה משילין אינו טועה, שכן נאמר: "כי זיתך ישל [yishal]" (דברים כח:מ). לפיכך משילין משמעו: לגרום לנפילה. ומי ששונה משחילין אינו טועה, שכן למדנו את המקרים הבאים במשנה המונה מומים הפוסלים בהמה לקרבן: השחול והכסול. המשנה מסבירה מונחים אלה: שחול מתייחס לבהמה שירכה נשמטה, כלומר, יצאה ממקומה; כסול מתייחס לבהמה שאחת מירכותיה גבוהה מחברתה. מכאן שהשורש ש-ח-ל- מתייחס לדבר שנשמט ממקומו.
אָמַר רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק: מַאן דְּתָנֵי ״מַשִּׁירִין״ לָא מִשְׁתַּבַּשׁ, וּמַאן דְּתָנֵי ״מַשְׁחִירִין״ לָא מִשְׁתַּבַּשׁ, וּמַאן דְּתָנֵי ״מַנְשִׁירִין״ לָא מִשְׁתַּבַּשׁ.
רב נחמן בר יצחק אמר שיש גם וריאציות אפשריות אחרות של מילה זו. מי ששונה משירין אינו טועה, ומי ששונה משחירין אינו טועה, ומי ששונה מנשירין אינו טועה.
מַאן דְּתָנֵי ״מַשִּׁירִין״ לָא מִשְׁתַּבַּשׁ, דִּתְנַן, רַבִּי יִשְׁמָעֵאל אוֹמֵר: נָזִיר לֹא יָחוֹף רֹאשׁוֹ בַּאֲדָמָה, מִפְּנֵי שֶׁמַּשִּׁיר אֶת הַשֵּׂעָר. וּמַאן דְּתָנֵי ״מַשְׁחִירִין״ לָא מִשְׁתַּבַּשׁ, דִּתְנַן: הַשְּׁחוֹר וְהַזּוּג שֶׁל סַפָּרִים, אַף עַל פִּי שֶׁנֶּחְלְקוּ — טְמֵאִין.
הוא מפרט: מי ששונה משירין אינו טועה, כפי שלמדנו במשנה: רבי ישמעאל אומר: נזיר לא יחפוף את שיער ראשו בחֵמָר כסוג של שמפו, מפני שהוא גורם לשיער לנשור [משיר], ונזיר אסור להסיר את שערות ראשו. מכאן שמשיר מציין גרימה לדבר ליפול. ומי ששונה משחירין גם הוא אינו טועה, כפי שלמדנו במשנה: השחור, סוג של תער, ומספרי ספר, אפילו אם להביהם נפרדו, מקבלים טומאה. העובדה שתער נקרא שחור מלמדת שהשורש ש-ח-ר מציין גרימה לדבר ליפול מטה.
וּמַאן דְּתָנֵי ״מַנְשִׁירִין״ לָא מִשְׁתַּבַּשׁ, דִּתְנַן: מִי שֶׁנָּשְׁרוּ כֵּלָיו בַּמַּיִם — מְהַלֵּךְ בָּהֶם וְאֵינוֹ חוֹשֵׁשׁ. אִי נָמֵי מֵהָא דִּתְנַן: אֵיזֶהוּ לֶקֶט — הַנּוֹשֵׁר בִּשְׁעַת קְצִירָה.
ומי שמלמד מנשירין אינו טועה גם כן, כפי שלמדנו במשנה: מי שבגדיו נפלו [נשרו] למים בשבת רשאי להמשיך ללכת בהם בעוד הם מתייבשים מאליהם, ואין הוא צריך לחשוש שאנשים יחשדו בו שכיבס אותם בשבת. לחלופין, ניתן למצוא סיוע נוסף ממה שלמדנו במשנה הבאה: מהו לקט [לקט], שיש להניח לעניים כפי שנצטווה בויקרא יט:ט? זה מה שנופל [נושר] בשעת הקציר. מקורות אלה מראים שהשורש נ-ש-ר פירושו: ליפול למטה, ולפיכך מנשירין פירושו: לגרום ליפול.
תְּנַן: מַשִּׁילִין פֵּירוֹת דֶּרֶךְ אֲרוּבָּה בְּיוֹם טוֹב. עַד כַּמָּה? אָמַר רַבִּי זֵירָא אָמַר רַבִּי אַסִּי, וְאָמְרִי לַהּ אָמַר רַבִּי אַסִּי אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: כְּאוֹתָהּ שֶׁשָּׁנִינוּ: מְפַנִּין אַרְבַּע וְחָמֵשׁ קוּפּוֹת שֶׁל תֶּבֶן וְשֶׁל תְּבוּאָה מִפְּנֵי הָאוֹרְחִים, וּמִפְּנֵי בִּטּוּל בֵּית הַמִּדְרָשׁ.
§ הגמרא דנה בהלכה שבמשנה: למדנו שמותר להוריד פירות דרך ארובה ביום טוב. הגמרא שואלת: עד כמה פירות מותר להוריד בדרך זו? מאיזו נקודה הדבר נחשב לפעילות מאומצת מדי מכדי לעשותה ביום טוב? אמר רבי זירא שאמר רב אסי, ויש אומרים שרב אסי אמר שרבי יוחנן אמר: זה כמו ששנינו במשנה לגבי מקרה אחר: מותר לפנות ארבע או חמש קופות של תבן או תבואה מחדר בשבת מפני האורחים, כדי לפנות להם מקום לשבת, או מפני ביטול הלימוד בבית המדרש, כלומר, כדי לפנות שם מקום לאנשים נוספים, שלא היו יכולים ללמוד תורה אחרת. אף כאן, מותר להוריד מן הגג רק שיעור של ארבע או חמש קופות של פירות.
וְדִלְמָא שָׁאנֵי הָתָם, דְּאִיכָּא בִּטּוּל בֵּית הַמִּדְרָשׁ, אֲבָל הָכָא דְּלֵיכָּא בִּטּוּל בֵּית הַמִּדְרָשׁ — לָא. אִי נָמֵי: הָתָם הַיְינוּ טַעְמָא, דְּאַרְבַּע וְחָמֵשׁ קוּפּוֹת שְׁרֵי מִשּׁוּם שַׁבָּת דַּחֲמִירָא וְלָא אָתֵי לְזַלְזוֹלֵי בַּיהּ, אֲבָל יוֹם טוֹב דְּקִיל וְאָתֵי לְזַלְזוֹלֵי בֵּיהּ — כְּלָל כְּלָל לָא.
הגמרא מעלה התנגדות להשוואה בין שני המקרים. אבל אולי שם הדבר שונה, שכן יש עניין של מניעת ביטול לימוד בבית המדרש או של הכנסת אורחים, כלומר, מותר לטלטל את אותם פריטים כדי לאפשר קיום מצווה. אבל כאן, שאין ביטול לימוד בבית המדרש, כלומר, אין כאן סיוע לקיום מצווה כלשהי, לא התירו לאדם לטלטל כמות גדולה כל כך. לחלופין: שם, זהו הטעם לכך שמותר ארבעה או חמישה שקים: משום ששבת חמורה בעיני אנשים והם לא יבואו לזלזל בה; אבל ביום טוב, שהוא נחשב יותר קל ואשר אנשים עלולים לבוא לזלזל בו, אין לטלטל את הפריטים כלל.
אִי נָמֵי לְאִידַּךְ גִּיסָא: הָתָם הַיְינוּ טַעְמָא, דְּלֵיכָּא הֶפְסֵד מָמוֹן, אֲבָל הָכָא דְּאִיכָּא הֶפְסֵד מָמוֹן, אֲפִילּוּ טוּבָא נָמֵי.
לחלופין, ניתן לטעון מן הזווית האחרת: שם, זהו הנימוק לכך שמותר לשאת רק ארבעה או חמישה שקים: מפני שאין בכך הפסד ממון. אבל כאן, שיש הפסד ממון אם התבואה לא תועבר, מותר לשאת אפילו כמות גדולה יותר מארבעה או חמישה שקים.