עֶרֶב שַׁבָּת בַּשְּׁבִיעִית, וְאוֹמֵר: מִכָּאן אֲנִי אוֹכֵל לְמָחָר. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: עַד שֶׁיִּרְשׁוֹם וְיֹאמַר מִכָּאן וְעַד כָּאן.
בערב שבת בשנת השמיטה, שבה אין מפרישים מעשרות, כלומר מותר לקחת פירות ביום שלמחרת ללא צורך בכל תיקון, ולומר: מכאן, מן הפירות הללו, אוכל מחר. וחכמים אומרים: אינו רשאי לאכול אלא אם כן מסמן את ערימת הפירות ביום שלפני כן ואומר במפורש: מכאן עד כאן אקח.
גְּמָ׳ תְּנַן הָתָם: תִּינוֹקוֹת שֶׁטָּמְנוּ תְּאֵנִים מֵעֶרֶב שַׁבָּת וְשָׁכְחוּ וְלֹא עִשְּׂרוּ — לְמוֹצָאֵי שַׁבָּת לֹא יֹאכְלוּ אֶלָּא אִם כֵּן עִשְּׂרוּ. וּתְנַן נָמֵי: הַמַּעֲבִיר תְּאֵנִים בַּחֲצֵרוֹ לְקַצּוֹת — בָּנָיו וּבְנֵי בֵּיתוֹ אוֹכְלִין מֵהֶן עֲרַאי וּפְטוּרִים.
גמרא:למדנו במשנה שם: (מעשרות ד:ב) ילדים שהטמינו תאנים לעצמם בשדה בערב שבת כדי לאוכלן בשבת, ושכחו ולא הפרישו מעשרות, לא זו בלבד שאסור להם לאוכלן בשבת, שכן אכילה בשבת נחשבת תמיד כאכילת קבע המחייבת את הפירות במעשרות, אלא אף לאחר צאת השבת, אין הם רשאים לאכול עד שיפרישו מעשרות. ועוד למדנו במשנה: המעביר תאנים בחצרו כדי לעשותן גרוגרות, בניו ובני ביתו רשאים בינתיים לאכול מהן אכילת עראי, והם פטורים מן המעשרות. העובדה שהפירות הגיעו לחצרו, בניגוד לביתו, אינה מספיקה כדי לחייבם במעשר.
בְּעָא מִנֵּיהּ רָבָא מֵרַב נַחְמָן: שַׁבָּת, מַהוּ שֶׁתִּקְבַּע מוּקְצֶה לְמַעֲשֵׂר בְּדָבָר שֶׁלֹּא נִגְמְרָה מְלַאכְתּוֹ? מִי אָמְרִינַן, כֵּיוָן דִּכְתִיב: ״וְקָרָאתָ לַשַּׁבָּת עוֹנֶג״, קָבְעָה וַאֲפִילּוּ בְּדָבָר שֶׁלֹּא נִגְמְרָה מְלַאכְתּוֹ, אוֹ דִלְמָא: בְּדָבָר שֶׁנִּגְמְרָה מְלַאכְתּוֹ — קָבְעָה, בְּדָבָר שֶׁלֹּא נִגְמְרָה מְלַאכְתּוֹ — לָא קָבְעָה?
בהתבסס על שני המקורות הללו, רבא שאל את רב נחמן: לגבי שבת, מהי ההלכה מבחינת האם היא קובעת חיוב לעשר מאכל שהיה מוקצה בשבת? באופן ספציפי, במקרה של פריט שמלאכתו לא הושלמה, האם העובדה שהמאכל הוא מוקצה בשבת מעניקה לו מעמד של מאכל מוכן לגמרי, או שלא? האם נאמר שמאחר שנאמר: "וקראת לשבת עונג" (ישעיהו נח:יג), משתמע מכך שכל מאכל שאדם אוכל בשבת נחשב לעונג ולא לאכילת עראי, ולכן שבת קובעת חיוב לעשר, כאילו המאכל הושלם לגמרי וראוי להיאכל כסעודת קבע, אפילו לגבי פריט שלא הושלמה מלאכתו? או שמא שבת קובעת חיוב לעשר פריט שמלאכתו הושלמה, אבל לגבי פריט שמלאכתו לא הושלמה היא אינה קובעת חיוב לעשר?
אֲמַר לֵיהּ: שַׁבָּת קוֹבַעַת, בֵּין בְּדָבָר שֶׁנִּגְמְרָה מְלַאכְתּוֹ, בֵּין בְּדָבָר שֶׁלֹּא נִגְמְרָה מְלַאכְתּוֹ. אֲמַר לֵיהּ: וְאֵימָא שַׁבָּת דּוּמְיָא דְחָצֵר, מָה חָצֵר — אֵינָהּ קוֹבַעַת אֶלָּא בְּדָבָר שֶׁנִּגְמְרָה מְלַאכְתּוֹ, אַף שַׁבָּת — לֹא תִּקְבַּע אֶלָּא בְּדָבָר שֶׁנִּגְמְרָה מְלַאכְתּוֹ! אֲמַר לֵיהּ: תַּלְמוּד עָרוּךְ הוּא בְּיָדֵינוּ שֶׁהַשַּׁבָּת קוֹבַעַת, בֵּין בְּדָבָר שֶׁנִּגְמְרָה מְלַאכְתּוֹ, בֵּין בְּדָבָר שֶׁלֹּא נִגְמְרָה מְלַאכְתּוֹ.
רב נחמן אמר לרבא: השבת קובעת את החיוב במעשרות, בין לגבי דבר שנגמרה מלאכתו ובין דברים שלא נגמרה מלאכתם. רבא אמר לרב נחמן והקשה: אבל אמור שדין שבת יהיה דומה לזה של חצר: כשם שחצר קובעת מאכל שהונח בתוכה כסעודת קבע לעניין מעשרות רק כאשר נגמרה מלאכתו של דבר, כך גם שבת צריכה לקבוע רק דבר שנגמרה מלאכתו כחייב במעשר. רב נחמן אמר לרבא: לא אמרתי זאת על סמך ההיגיון שלי עצמי, שאפשר להשיב עליו בהיגיון משלך. אלא, יש לנו זאת כמסורת ערוכה שהשבת קובעת בין דברים שנגמרה מלאכתם ובין דברים שלא נגמרה מלאכתם.
אָמַר מָר זוּטְרָא בְּרֵיהּ דְּרַב נַחְמָן: אַף אֲנַן נָמֵי תְּנֵינָא, וְעוֹד אָמַר רַבִּי אֱלִיעֶזֶר: עוֹמֵד אָדָם עַל הַמּוּקְצֶה עֶרֶב שַׁבָּת בַּשְּׁבִיעִית וְכוּ׳. טַעְמָא דִּשְׁבִיעִית — דְּלָאו בַּר עַשּׂוֹרֵי הוּא, הָא בִּשְׁאָר שְׁנֵי שָׁבוּעַ — הָכִי נָמֵי דְּאָסוּר, מַאי טַעְמָא — לָאו מִשּׁוּם דְּשַׁבָּת קָבְעָה?
מר זוטרא, בנו של רב נחמן, אמר: אף אנו למדנו במשנה: ורבי אליעזר הוסיף וקבע כי אדם רשאי לעמוד מעל חפצים באזור האחסון בערב שבת בשנת השמיטה ולומר: מכאן ומכאן אוכל. הטעם הוא שאלה פירות שנת השמיטה, שלגביהם אין חובה להפריש מעשרות. אולם אם היה הדבר בשנים האחרות של מחזור השמיטה, אף אתה תאמר כי אסור לאוכלם בלא הפרשת מעשרות. מה הטעם לכך? האם אין זה משום ששבת קובעת אותם לעניין מעשרות, וממילא אין לאוכלם עד שיופרשו המעשרות?
לָא, שָׁאנֵי הָתָם, כֵּיוָן דְּאָמַר: ״מִכָּאן אֲנִי אוֹכֵל לְמָחָר״ — קָבַע לֵיהּ עִלָּוֵיהּ. אִי הָכִי מַאי אִרְיָא שַׁבָּת, אֲפִילּוּ בְּחוֹל נָמֵי! הָא קָא מַשְׁמַע לַן דְּטֶבֶל מוּכָן הוּא אֵצֶל שַׁבָּת, שֶׁאִם עָבַר וְתִקְּנוֹ — מְתוּקָּן.
הגמרא דוחה זאת: אין זו ראיה, שכן שם הדבר שונה: מאחר שאמר: מכאן אוכל למחר, הרי מיד קבע לעצמו סעודה עמהם, בכך שהצהיר על כוונתו לאכול את המאכל כפי שהוא. הגמרא שואלת: אם כן, מדוע המשנה מזכירה במיוחד שבת? אפילו אם אמר כך ביום חול היה צריך גם כן לחול אותו דין. מאחר שייחד אותם לסעודתו, הם נחשבים גמורים וחייבים במעשרות. הגמרא משיבה: דבר זה בא ללמדנו את הדבר הבא: אין להסיק שתוצרת שלא הופרשו ממנה מעשרות היא מטבעה מוקצה מפני שאין להפריש ממנה מעשרות ולאוכלה; אלא, היא נחשבת מוכנה לעניין שבת, בכך שאם עבר על דברי חכמים ותיקן אותה בהפרשת המעשרות, הרי היא נחשבת מתוקנת.