וּבְיוֹם טוֹב שַׁיּוֹלֵי קָא מְשַׁיֵּיל הֵיכִי הֲוָה עוֹבָדָא. כִּי הָא דְּהָהוּא גַּבְרָא דְּאַיְיתִי בּוּכְרָא לְקַמֵּיהּ דְּרָבָא אַפַּנְיָא דְּמַעֲלֵי יוֹמָא טָבָא. הֲוָה יָתֵיב רָבָא וְקָא חָיֵיף רֵישֵׁיהּ. דַּלִּי עֵינֵיהּ וְחַזְיֵיהּ לְמוּמֵיהּ. אֲמַר לֵיהּ: זִיל הָאִידָּנָא וְתָא לִמְחַר.
ובחג עצמו היה שואל רק כיצד אירע המקרה, כלומר שהיה בודק את סיבת המום, כמו באותו מעשה באדם אחד שהיה כהן שהביא בכור לפני רבא, סמוך לחשכה בערב חג. רבא היה יושב וחופף את שער ראשו. נשא את עיניו וראה את המום של הבכור. אז אמר לבעל הבכור: לך עכשיו, ובוא שוב מחר.
כִּי אֲתָא לִמְחַר, אֲמַר: הֵיכִי הֲוָה עוֹבָדָא? אֲמַר לֵיהּ: הֲוָה שַׁדְיָין שְׂעָרֵי בְּהָךְ גִּיסָא דְּהוּצָא, וַהֲוָה אִיהוּ בְּאִידַּךְ גִּיסָא. בַּהֲדֵי דְּבָעֵי לְמֵיכַל, עַיֵּיל רֵישֵׁיהּ וּפַרְטֵיהּ הוּצָא לְשִׂפְוָתֵיהּ. אֲמַר לֵיהּ: דִּלְמָא אַתְּ גְּרַמְתְּ לֵיהּ? אֲמַר לֵיהּ: לָא.
כאשר חזר למחרת, רבא אמר לו: כיצד אירע המקרה שגרם למום להתרחש? הבעלים אמר לרבא: גרגרי שעורה היו מפוזרים בצד אחד של גדר קוצים, בעוד שהבכור עמד בצד האחר. כאשר רצה לאכול, תחב את ראשו דרך הגדר וקוץ חתך את שפתו. רבא אמר לבעלים: שמא אתה גרמת למום בכך שהנחת בכוונה את השעורה בצדה האחר של הגדר? אמר לו: לא.
וּמְנָא תֵּימְרָא דִּגְרָמָא אָסוּר, דְּתַנְיָא: ״מוּם לֹא יִהְיֶה בּוֹ״, אֵין לִי אֶלָּא שֶׁלֹּא יִהְיֶה בּוֹ מוּם, מִנַּיִין שֶׁלֹּא יִגְרוֹם לוֹ עַל יְדֵי דָּבָר אַחֵר, שֶׁלֹּא יָבִיא בָּצֵק אוֹ דְבֵלָה וְיַנִּיחַ לוֹ עַל גַּבֵּי הָאֹזֶן כְּדֵי שֶׁיָּבֹא הַכֶּלֶב וְיִטְּלֶנּוּ — תַּלְמוּד לוֹמַר: ״כׇּל מוּם״. אָמַר ״מוּם״, וְאָמַר ״כׇּל מוּם״.
הגמרא מעירה: ומנין אתה אומר שגרימת מום לקרבן אסורה? כפי שנלמד בברייתא: נאמר לגבי קרבנות: "לא יהיה בו כל מום" (ויקרא כב:כא). אין לי אלא איסור מפורש שלא יהיה בו מום; מנין נלמד שאין לגרום לו מום באמצעות דבר אחר, כגון שלא יביא בצק או תאנה יבשה ויניח על אוזנו כדי שיבוא כלב וייטול אותה, ובכך ינשוך חלק מאוזן הבהמה וישאיר אותה בעלת מום? לכן הפסוק אומר "כל מום". נאמר "מום" ונאמר "כל מום"; המילה "כל" באה ללמד שאין לגרום מום.
מַתְנִי׳ בְּהֵמָה שֶׁמֵּתָה — לֹא יְזִיזֶנָּה מִמְּקוֹמָהּ. וּמַעֲשֶׂה וְשָׁאֲלוּ אֶת רַבִּי טַרְפוֹן עָלֶיהָ וְעַל הַחַלָּה שֶׁנִּטְמֵאת, וְנִכְנַס לְבֵית הַמִּדְרָשׁ וְשָׁאַל, וְאָמְרוּ לוֹ: לֹא יְזִיזֵם מִמְקוֹמָם.
משנה: לגבי בהמה שמתה, אין לטלטלה ממקומה ביום טוב. ומעשה כזה אירע פעם, ושאלו את רבי טרפון עליו. ובאותה שעה שאלו אותו גם על חלה שהופרשה מן העיסה ולאחר מכן נטמאה ביום טוב. חלה כזו אינה ראויה לאכילה לאיש, ואף אין להשתמש בה בכל דרך אחרת, כגון למאכל בהמה או להסקה, באותו יום. רבי טרפון נכנס לבית המדרש ושאל בעניינים הללו, ואמרו לו החכמים: אין לטלטלן ממקומן.
גְּמָ׳ לֵימָא תְּנַן סְתָמָא דְּלָא כְּרַבִּי שִׁמְעוֹן? (דִּתְנַן) רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: מְחַתְּכִין אֶת הַדִּלּוּעִין לִפְנֵי הַבְּהֵמָה, וְאֶת הַנְּבֵלָה לִפְנֵי הַכְּלָבִים. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: אִם לֹא הָיְתָה נְבֵלָה מֵעֶרֶב שַׁבָּת — אֲסוּרָה.
גמרא: הגמרא מציעה: הבה נאמר שלמדנו את המשנה הסתמית שלא בהתאם לשיטתו של רבי שמעון. כפי שלמדנו במשנה (שבת קנו ע"ב) שרבי שמעון אומר: מותר לחתוך דלועים לפני בהמה בשבת כדי שתאכלם ביתר קלות, וכן מותר לחתוך נבלת בהמה שלא נשחטה לכלבים. רבי יהודה אומר: אם לא הייתה נבלה כבר בערב שבת, אלא מתה בשבת עצמה, הרי זה אסור. מאחר שרבי יהודה מבחין בין בהמה שמתה בשבת לבין כזו שמתה לפני שבת, נראה שרבי שמעון סבור שמותר לטלטל נבלת בהמה ולהאכילה לכלבים אפילו אם מתה בשבת. בהתאם לכך, המשנה האוסרת לטלטל בהמה שמתה ביום טוב נראית כסותרת את דעתו של רבי שמעון.
אֲפִילּוּ תֵּימָא רַבִּי שִׁמְעוֹן, מוֹדֶה רַבִּי שִׁמְעוֹן בְּבַעֲלֵי חַיִּים שֶׁמֵּתוּ, שֶׁאֲסוּרִין.
הגמרא דוחה טענה זו: ניתן להבין את המשנה אפילו אם תאמר שהיא בהתאם לדעתו של רבי שמעון, שכן רבי שמעון בכל זאת מודה במקרה של בעלי חיים שהיו בריאים לגמרי בין השמשות אך מתו ביום טוב שהם אסורים. מאחר שהיו בריאים בין השמשות, לבעלים לא הייתה באותה שעה כל כוונה להאכילם לכלבים, ולכן הם אסורים משום מוקצה. הברייתא, לעומת זאת, מתייחסת לבעל חיים שהיה חולה ביום הקודם; מאחר שהבעלים ידע שהוא קרוב למות, הוא התכוון להאכילו לכלביו לאחר שימות.
הָנִיחָא לְמָר בַּר אַמֵּימָר מִשְּׁמֵיהּ דְּרָבָא דְּאָמַר: מוֹדֶה הָיָה רַבִּי שִׁמְעוֹן בְּבַעֲלֵי חַיִּים שֶׁמֵּתוּ שֶׁאֲסוּרִין, שַׁפִּיר. אֶלָּא לְמָר בְּרֵיהּ דְּרַב יוֹסֵף מִשְּׁמֵיהּ דְּרָבָא דְּאָמַר: חָלוּק הָיָה רַבִּי שִׁמְעוֹן אֲפִילּוּ בְּבַעֲלֵי חַיִּים שֶׁמֵּתוּ, שֶׁמּוּתָּרִים — מַאי אִיכָּא לְמֵימַר?
הגמרא שואלת: זה מסתדר היטב לפי דעתו של מר בר אמימר בשם רבא, שאמר כי רבי שמעון מודה במקרה של בעלי חיים שמתו ביום טוב מבלי שהיו מסוכנים למות ביום שלפני כן, שהם אסורים ביום טוב משום מוקצה; לפי דעה זו, הדבר מסתדר היטב. אולם, לפי דעתו של מר, בנו של רב יוסף, בשם רבא, שאמר כי רבי שמעון חולק אפילו במקרה של בעלי חיים שמתו בפתאומיות, והוא סובר כי הם מותרים, מה יש לומר? המשנה הסתמית נראית כסותרת דעה זו.
תַּרְגְּומַהּ זְעֵירִי, בְּבֶהֱמַת קֳדָשִׁים. דַּיְקָא נָמֵי, דְּקָתָנֵי: עָלֶיהָ וְעַל הַחַלָּה שֶׁנִּטְמֵאת. מָה חַלָּה — דְּקַדִּישָׁא, אַף בְּהֵמָה — דְּקַדִּישָׁא.
הגמרא משיבה: זעירי הסביר זאת כך: המשנה עוסקת בבהמה קדושה שמתה; מאחר שהיא הקדש, אסור ליהנות ממנה, ולכן אין לתת אותה לכלבים. הגמרא מעירה: לשון המשנה גם מדויקת לפי פירוש זה, כפי שהיא מלמדת: שאלו את רבי טרפון עליה ועל חלה שנטמאה, שמכך ניתן להסיק: כשם שחלה קדושה, כך גם הבהמה הנזכרת כאן היא כזו שהייתה קדושה, ולא בהמה חולין.
אֶלָּא טַעְמָא דְּקַדִּישָׁא הָא דְּחוּלִּין — שַׁרְיָא. הָנִיחָא לְמָר בְּרֵיהּ דְּרַב יוֹסֵף מִשְּׁמֵיהּ דְּרָבָא, דְּאָמַר: חָלוּק הָיָה רַבִּי שִׁמְעוֹן אַף בְּבַעֲלֵי חַיִּים שֶׁמֵּתוּ שֶׁמּוּתָּרִין — שַׁפִּיר. אֶלָּא לְמָר בַּר אַמֵּימָר מִשְּׁמֵיהּ דְּרָבָא, דְּאָמַר: מוֹדֶה הָיָה רַבִּי שִׁמְעוֹן בְּבַעֲלֵי חַיִּים שֶׁמֵּתוּ שֶׁאֲסוּרִין — מַאי אִיכָּא לְמֵימַר?
הגמרא שואלת: אלא, לפי הסבר זה, הטעם שאין לטלטל את הבהמה הוא משום שהבהמה הייתה קדושה; אבל אילו הייתה בהמה שאינה קדושה שמתה, היה מותר לטלטלה. אם כן, דבר זה מסתדר היטב לפי דעתו של מר, בנו של רב יוסף, בשם רבא, שאמר כי רבי שמעון חולק אפילו במקרה של בהמות שמתו, והוא סבור כי הן מותרות; לפי דעה זו, הדבר מובן, שכן אפשר לומר שהמשנה, שממנה עולה שמותר לטלטל בהמה שמתה ביום טוב, היא בהתאם לדעת רבי שמעון. אולם, לפי דעתו של מר בר אמימר בשם רבא, שאמר כי רבי שמעון מודה במקרה של בהמות שמתו שהן אסורות, מה יש לומר? המשנה אינה בהתאם לא לדעת רבי שמעון ולא לדעת רבי יהודה.
הָכָא בְּמַאי עָסְקִינַן — בִּמְסוּכֶּנֶת, וְדִבְרֵי הַכֹּל.
הגמרא משיבה: במה אנו עוסקים כאן? מדובר במקרה שבו הבהמה הייתה בסכנה למות ביום שלפני כן, והבעלים התכוון להאכיל אותה לכלביו לאחר שתמות, והכול מסכימים ביחס לפסיקה. לפיכך, לשיטת רבי שמעון, מותר לטלטל את הבהמה אם הייתה בהמת חולין והיא הייתה בסכנה לפני החג; ואם הבהמה הייתה מוקדשת, אף הוא מסכים שאסור, שכן אין להאכילה לכלבים.
מַתְנִי׳ אֵין נִמְנִין עַל הַבְּהֵמָה לְכַתְּחִלָּה בְּיוֹם טוֹב. אֲבָל נִמְנִין עָלֶיהָ מֵעֶרֶב יוֹם טוֹב, וְשׁוֹחֲטִין וּמְחַלְּקִין בֵּינֵיהֶם.
משנה:אין נרשמים לקבל חלק מבהמה ביום טוב לכתחילה, שכן אסור לחלק בהמה למנות עבור אנשים שונים, מפני שהדבר דומה לעשיית מסחר, מעשה של חול, ביום טוב. אבל אפשר להירשם לבהמה בערב יום טוב, ואז הנרשמים לבהמה יכולים לשחוט ולחלק אותה ביניהם ביום טוב עצמו בהתאם להסכמה שהושגה ביום הקודם. למחרת, כל אחד משלם לשוחט לפי חלקו בבהמה.
גְּמָ׳ מַאי אֵין נִמְנִין? אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר שְׁמוּאֵל: אֵין פּוֹסְקִין דָּמִים לְכַתְּחִלָּה עַל הַבְּהֵמָה בְּיוֹם טוֹב. הֵיכִי עָבֵיד? אָמַר רַב: מֵבִיא שְׁתֵּי בְהֵמוֹת וּמַעֲמִידָן זוֹ אֵצֶל זוֹ, וְאוֹמֵר: זוֹ כָּזוֹ?
גמרא: הגמרא שואלת: מהי המשמעות של: אין אדם רשאי לרשום? רב יהודה אמר ששמואל אמר: אין אדם רשאי לקבוע סכום כסף ולקבוע מחיר מסוים לכל חלק של בהמה ביום טוב לכתחילה. הגמרא שואלת: מה צריך אדם לעשות ביום טוב כדי לחלק את הבהמה בלי לקבוע מחיר? רב אמר: יביא שתי בהמות ויעמיד אותן זו לצד זו ויאמר: האם זו שווה בערכה לזו האחרת? אם הקונים מאשרים שכך הוא, אז לאחר יום טוב הם מעריכים את שוויה של הבהמה הזהה לבהמה שנשחטה ביום טוב, ובדרך זו קובעים את הסכום שעל כל אדם לשלם.
תַּנְיָא נָמֵי הָכִי: לֹא יֹאמַר אָדָם לַחֲבֵרוֹ הֲרֵינִי עִמְּךָ בְּסֶלַע, הֲרֵינִי עִמְּךָ בִּשְׁתַּיִם, אֲבָל אוֹמֵר לוֹ: הֲרֵינִי עִמְּךָ לְמֶחֱצָה וְלִשְׁלִישׁ וְלִרְבִיעַ.
כך גם נלמד בברייתא האומרת: אדם אינו רשאי לומר לחברו ביום טוב: הריני שותף עמך בבהמה זו שאתה עומד לשחוט בשווי של סלע, או: הריני שותף עמך בשני סלעים. אבל הוא רשאי לומר לו: הריני שותף עמך בחצי הבהמה, או בשליש או ברביע, בלא לקבוע את שוויו של אותו חלק, ולאחר יום טוב רשאים הם לקבוע כמה שווה כל חלק.