וְהֵבִיא כׇּל צֹאן קֵדָר שֶׁבִּירוּשָׁלַיִם וְהֶעֱמִידָן בָּעֲזָרָה, וְאָמַר: כׇּל מִי שֶׁרוֹצֶה לִסְמוֹךְ — יָבֹא וְיִסְמוֹךְ, וְאוֹתוֹ הַיּוֹם גָּבְרָה יָדָן שֶׁל בֵּית הִלֵּל וְקָבְעוּ הֲלָכָה כְּמוֹתָן, וְלֹא הָיָה שָׁם אָדָם שֶׁעִרְעֵר בַּדָּבָר כְּלוּם.
והביא את כל הכבשים המשובחות של קדר שהיו בירושלים, והעמידן בחצר המקדש ואמר: כל מי שרוצה לסמוך את ידיו על ראש בהמה, יבוא ויסמוך את ידיו שם. ובאותו היום גברו בית הלל על בית שמאי, וקבעו את ההלכה במקרה זה בהתאם לדעתם, ולא היה שם מי שחלק על הדבר بأي צורה.
שׁוּב מַעֲשֶׂה בְּתַלְמִיד אֶחָד מִתַּלְמִידֵי בֵּית הִלֵּל שֶׁהֵבִיא עוֹלָתוֹ לָעֲזָרָה לִסְמוֹךְ עָלֶיהָ, מְצָאוֹ תַּלְמִיד אֶחָד מִתַּלְמִידֵי בֵּית שַׁמַּאי, אָמַר לוֹ: מָה זוֹ סְמִיכָה? אָמַר לוֹ: מָה זוֹ שְׁתִיקָה? שִׁתְּקוֹ בִּנְזִיפָה, וְהָלַךְ לוֹ.
ולאחר זמן מה אירע מעשה נוסף בתלמיד אחד מתלמידי בית הלל, שהביא את עולתו לעזרת המקדש כדי לסמוך את ידיו על ראש הבהמה ביום טוב. מצא אותו תלמיד אחד מתלמידי בית שמאי ואמר לו: מה זו סמיכה זו? מדוע אתה סומך את ידיך על ראש הבהמה ובכך מפר את דברי בית שמאי? אמר לו: מה זו שתיקה זו? מדוע אינך שותק, שהרי ההלכה לא נקבעה כדעתם? השתיקו בנזיפה, והוא, תלמיד בית שמאי, הלך לו בשקט.
אָמַר אַבָּיֵי: הִלְכָּךְ, הַאי צוּרְבָּא מֵרַבָּנַן דְּאָמַר לֵיהּ חַבְרֵיהּ מִלְּתָא, לָא לַהְדַּר לֵיהּ מִלְּתָא טְפֵי מִמַּאי דַּאֲמַר לֵיהּ חַבְרֵיהּ, דְּאִיהוּ אָמַר לֵיהּ: ״מָה זוֹ סְמִיכָה״, וְקָא מַהְדַּר לֵיהּ: ״מָה זוֹ שְׁתִיקָה״.
אביי אמר: לפיכך, ברור מכאן כי תלמיד חכם שחברו אומר דבר של תוכחה או עלבון לו צריך שלא להשיב בדבר חמור יותר ממה שחברו אמר לו, כדי שלא להוסיף שמן למדורה, כשם שבסיפור שלעיל האחד אמר לאחר: מהי סמיכה זו? והלה השיב לראשון באותה לשון: מהי שתיקה זו?
תַּנְיָא, אָמְרוּ לָהֶם בֵּית הִלֵּל לְבֵית שַׁמַּאי: וּמָה בִּמְקוֹם שֶׁאָסוּר לַהֶדְיוֹט — מוּתָּר לַגָּבוֹהַּ, מְקוֹם שֶׁמּוּתָּר לַהֶדְיוֹט — אֵינוֹ דִּין שֶׁמּוּתָּר לַגָּבוֹהַּ? אָמְרוּ לָהֶם בֵּית שַׁמַּאי: נְדָרִים וּנְדָבוֹת יוֹכִיחוּ, שֶׁמּוּתָּר לַהֶדְיוֹט וְאָסוּר לַגָּבוֹהַּ!
§ בנוגע למחלוקת בעניין הקרבת עולות ראייה ביום טוב, שנינו בברייתא: בית הלל אמרו לבית שמאי: כשם שבמקום שבו אסור לשחוט עבור הדיוט [hedyot], כגון בשבת, מותר לשחוט קרבנות במקדש לגבוה, כגון תמידין ומוספין, כך גם, לגבי מקום שבו מותר לשחוט עבור הדיוט, כגון ביום טוב, האם אין זה ראוי שיהיה מותר עבור הגבוה? טענה זו צריכה לכלול גם עולות ראייה. בית שמאי אמרו להם: אין זו ראיה. נדר-קרבנות ונדבות מוכיחים שאין היגיון זה תקף, שהרי מותר לשחוט בהמה ביום טוב עבור הדיוט לאכילה, אבל אסור לשחוט נדרים ונדבות ביום טוב עבור הגבוה.
אָמְרוּ לָהֶם בֵּית הִלֵּל: מָה לִנְדָרִים וּנְדָבוֹת — שֶׁאֵין קָבוּעַ לָהֶם זְמַן, תֹּאמַר בְּעוֹלַת רְאִיָּיה — שֶׁקָּבוּעַ לָהּ זְמַן. אָמְרוּ לָהֶם בֵּית שַׁמַּאי: אַף זוֹ אֵין קָבוּעַ לָהּ זְמַן, דִּתְנַן: מִי שֶׁלֹּא חָג בְּיוֹם טוֹב רִאשׁוֹן שֶׁל חַג — חוֹגֵג וְהוֹלֵךְ כָּל הָרֶגֶל כּוּלּוֹ, וְיוֹם טוֹב הָאַחֲרוֹן שֶׁל חַג.
בית הלל אמרו להם: אם קרבנות נדר-ונדבה אין שוחטין ביום טוב, הרי זה מפני שאין להם זמן קבוע ואין חובה להקריבם דווקא ביום טוב, אבל התאמרו כן לגבי עולת ראייה, שיש לה זמן קבוע, הוא החג עצמו? בית שמאי אמרו להם: אף היא אין לה זמן קבוע, שכן למדנו במשנה: מי שלא הביא את קרבן חגיגתו ביום טוב הראשון של סוכות יכול להביאו בכל הרגל כולו, לרבות יום טוב האחרון של סוכות, ביום השמיני עצרת, שכן יום זה נחשב כחלק מסוכות לעניין זה. מכאן שעולת ראייה אף היא אינה צריכה לבוא בזמן קבוע בחג.
אָמְרוּ לָהֶם בֵּית הִלֵּל: אַף זוֹ קָבוּעַ לָהּ זְמַן. דִּתְנַן: עָבַר הָרֶגֶל וְלֹא חָג — אֵינוֹ חַיָּיב בְּאַחְרָיוּתוֹ.
בית הלל אמרו להם: אף על פי שאין צורך להקריב עולת ראייה ביום מסוים של החג, מכל מקום גם לה יש זמן קבוע, אף אם ארוך יותר. כפי שלמדנו במשנה: אם כל החג עבר והוא לא הביא את קרבן החגיגה שלו, אינו חייב באחריותו. כלומר, אין הוא נדרש להביא קרבן אחר, שכן המצווה כבר עברה. מכאן עולה שהקרבן מוגבל דווקא לימי החג, שלא כנדרים ונדבות, שאותם אפשר להביא בכל עת.
אָמְרוּ לָהֶם בֵּית שַׁמַּאי, וַהֲלֹא כְּבָר נֶאֱמַר: ״לָכֶם״ — וְלֹא לְגָבוֹהַּ. אָמְרוּ לָהֶם בֵּית הִלֵּל, וַהֲלֹא כְּבָר נֶאֱמַר: ״לַה׳״ — כֹּל דְּלַה׳. אִם כֵּן, מָה תַּלְמוּד לוֹמַר ״לָכֶם״, לָכֶם — וְלֹא לְגוֹיִם, לָכֶם — וְלֹא לִכְלָבִים.
בית שמאי אמרו לבית הלל לתמוך בעמדתם שלהם: והלא כבר נאמר בפסוק: "אך אשר יאכל לכל נפש הוא לבדו יעשה לכם" (שמות יב:טז), שמכאן משתמע שלמענכם מותר להכין אוכל, אבל לא לגבוה? בית הלל אמרו להם: והלא כבר נאמר בפסוק: "וחגותם אותו חג לה'" (ויקרא כג:מא), המלמד: כל דבר המוקרב לה' מותר להקריבו? אם כן, מה פירוש הדבר כאשר הפסוק אומר "לכם"? הכוונה היא לכם, ולא לנכרים; לכם, ולא לכלבים.
אַבָּא שָׁאוּל אוֹמְרָהּ בְּלָשׁוֹן אַחֶרֶת: וּמָה בִּמְקוֹם שֶׁכִּירָתְךָ סְתוּמָה — כִּירַת רַבְּךָ פְּתוּחָה, בִּמְקוֹם שֶׁכִּירָתְךָ פְּתוּחָה — אֵינוֹ דִּין שֶׁכִּירַת רַבְּךָ פְּתוּחָה? וְכֵן בְּדִין, שֶׁלֹּא יְהֵא שׁוּלְחָנְךָ מָלֵא וְשׁוּלְחַן רַבְּךָ רֵיקָן.
אבא שאול אמר את אותה מחלוקת בניסוח אחר, שבית הלל אמרו לבית שמאי כך: כשם שבמקום שבו כירתך סגורה, כלומר בשבת, כאשר אדם אינו רשאי לבשל לעצמו, כירת רבך פתוחה, שכן מותר להדליק אש על המזבח ולהקריב עליו קרבנות, כך גם, במקום שבו כירתך פתוחה, כלומר ביום טוב, כאשר מותר לבשל אוכל שהוא יאכל, האם אין זה ראוי שכירת רבך תהיה פתוחה? ועוד, גם מסתבר ששולחנך לא יהיה מלא בעוד שולחן רבך, המזבח, נשאר ריק.
בְּמַאי קָא מִפַּלְגִי? מָר סָבַר: נְדָרִים וּנְדָבוֹת קְרֵבִין בְּיוֹם טוֹב, וּמַר סָבַר: אֵין קְרֵבִין בְּיוֹם טוֹב.
הגמרא שואלת: במה התנא של הברייתא הראשונה ואבא שאול חלוקים בגרסאותיהם השונות של דברי בית הלל? הגמרא מסבירה: חכם אחד, אבא שאול, סבור שלדעת בית הלל, אפילו נדר-קרבנות ונדבות ניתן להקריב ביום טוב, ולכן בית שמאי לא יכלו להביא ראיה מן העובדה שאין מקריבים אותם, כפי שהם טוענים בברייתא הראשונה. וחכם אחד, התנא של הברייתא הראשונה, סבור שלדעת בית הלל, קרבנות נדר ונדבה אין להקריב ביום טוב, ולכן בית שמאי יכלו להביא הלכה זו כתמיכה לדעתם.
אָמַר רַב הוּנָא: לְדִבְרֵי הָאוֹמֵר נְדָרִים וּנְדָבוֹת אֵין קְרֵבִין בְּיוֹם טוֹב, לָא תֵּימָא: מִדְּאוֹרָיְיתָא מִחְזֵא חֲזוּ, וְרַבָּנַן הוּא דְּגָזְרִי בְּהוּ גְּזֵירָה שֶׁמָּא יְשַׁהֶה,
רב הונא אמר: לפי דברי מי שאומר שנדרים ונדבות אין מקריבים ביום טוב, אל תאמר שמן התורה הם אכן ראויים להקרבה, ושהחכמים הם שגזרו עליהם שלא יקריבו אותם ביום טוב כגזירת מנע, שמא ידחה אדם את הקרבתם עד יום טוב, כאשר נוח לו יותר להביאם למקדש, ובכך יעבור על האיסור של בל תאחר בקיום נדרו.
אֶלָּא אֲפִילּוּ מִדְּאוֹרָיְיתָא נָמֵי לָא חָזוּ. דְּהָא שְׁתֵּי הַלֶּחֶם, דְּחוֹבַת הַיּוֹם נִינְהוּ, וְלֵיכָּא לְמִגְזַר שֶׁמָּא יְשַׁהֶה, וְאֵינוֹ דּוֹחֶה לֹא אֶת הַשַּׁבָּת וְלֹא אֶת יוֹם טוֹב.
זו אינה הסיבה; אלא, לפי דעה זו, הם אינם ראויים להיות מוקרבים ביום טוב אפילו לפי דין תורה. שכן שתי הלחם המובאות בחג שבועות הן חובה של אותו יום, ואין מקום לגזור עליהן שמא יבוא אדם לדחות את הקרבתן, שכן ניתן להביאן רק באותו חג, ואף על פי כן אפייתן והכנתן אינן דוחות לא את השבת ולא את יום טוב. לפי שיטה זו, כל דבר שאין הכרח לעשותו ביום טוב עצמו אין לעשותו ביום טוב.
אִיבַּעְיָא לְהוּ: לְדִבְרֵי הָאוֹמֵר נְדָרִים וּנְדָבוֹת אֵין קְרֵבִין בְּיוֹם טוֹב, עָבַר וְשָׁחַט מַאי? רָבָא אָמַר: זוֹרֵק אֶת הַדָּם עַל מְנָת לְהַתִּיר בָּשָׂר בַּאֲכִילָה. רַבָּה בַּר רַב הוּנָא אָמַר: זוֹרֵק אֶת הַדָּם עַל מְנָת לְהַקְטִיר אֵימוּרִין לָעֶרֶב.
§ דילמה הועלתה לפני החכמים: לפי דברי מי שאומר שקרבנות נדר ונדבה אין מקריבים ביום טוב, אם עבר ושחט את קרבנות הנדר והנדבה הללו ביום טוב, מהי ההלכה? רבא אמר: זורק את הדם של קרבנות אלו על המזבח כדי להתיר את הבשר באכילה ביום טוב. רבה בר רב הונא, לעומת זאת, אמר: זורק את הדם כדי להקטיר את האימורים של הבהמה, ובכלל זה החלבים ושאר החלקים הקרבים על המזבח, בערב.
מַאי בֵּינַיְיהוּ? אִיכָּא בֵּינַיְיהוּ נִטְמָא בָּשָׂר אוֹ שֶׁאָבַד. לְרָבָא — לָא זָרֵיק, לְרַבָּה בַּר רַב הוּנָא — זָרֵיק.
הגמרא שואלת: מהו ההבדל המעשי בין דעתו של רבא לבין דעתו של רבה בר רב הונא, שהרי שניהם מסכימים שהדם נזרק? הגמרא משיבה: יש הבדל מעשי ביניהם במקרה שבו הבשר נעשה טמא או אבד. לפי רבא, הסובר שהדם נזרק כדי להתיר את הבשר לאכילה, מגזירת חכמים אין לזרוק את הדם, שכן זריקה זו אינה נצרכת לצורך יום טוב. מאידך גיסא, לפי רבה בר רב הונא, הסובר שהדם נזרק כדי להקטיר את האימורים על המזבח בערב, הוא זורק את הדם, אף על פי שאין בכך כדי לאפשר לו לאכול את הבשר.
מֵיתִיבִי: כִּבְשֵׂי עֲצֶרֶת שֶׁשְּׁחָטָן שֶׁלֹּא לִשְׁמָן, אוֹ שֶׁשְּׁחָטָן בֵּין לִפְנֵי זְמַנָּן בֵּין לְאַחַר זְמַנָּן — הַדָּם יִזָּרֵק וְהַבָּשָׂר יֵאָכֵל. וְאִם הָיְתָה שַׁבָּת — לֹא יִזְרוֹק. וְאִם זָרַק —
הגמרא מקשה על דעתו של רבה בר רב הונא מן הברייתא הבאה: לגבי כבשי שבועות, כלומר, שני הכבשים הקרבים כשלמי ציבור המלווים את שתי הלחם המובאות באותו חג, אם שחטם שלא לשמם, כלומר, שבשעת השחיטה הייתה כוונתו לשוחטם לשם קרבן אחר, או אם שחטם שלא בזמנם הראוי, בין לפני זמנם ובין לאחר זמנם, הקרבנות עצמם כשרים, אף על פי שהציבור לא יצא ידי חובתו. מה ייעשה בהם? הדם ייזרק והבשר ייאכל. ואם היום שבו שחט את הכבשים היה שבת, שבה בישול או צליית הבשר אסורים, מאחר שזריקת הדם אינה מועילה לשום תכלית, לא לעניין מצוותם ולא לכל עניין אחר, לא יזרוק את הדם. ואם בכל זאת זרק את הדם,
תרגומים שנוצרו על ידי בינה מלאכותית עשויים שלא להיות מדויקים לחלוטין.
למשוב או תיקוני תרגום, צור קשר עם drashot@drashot.ai.
טקסטים מסופקים על ידי Sefaria