דְּאָמַר רָבָא: ״מָנֶה לִי בְּיָדְךָ״, וְהַלָּה אוֹמֵר: אֵין לְךָ בְּיָדִי אֶלָּא חֲמִשִּׁים, וְהַשְּׁאָר אֵינִי יוֹדֵעַ. מִתּוֹךְ שֶׁאֵינוֹ יָכוֹל לִישָּׁבַע – מְשַׁלֵּם.
כפי שרבא אומר: מי שניגש אל חברו ואומר: יש לי מאה דינרים ברשותך, והאחר אומר: יש לך ברשותי רק חמישים דינרים שעליהם אני בטוח, ולגבי השאר, איני יודע. כמי שהודה במקצת הטענה, הוא חייב, על פי דין תורה, להישבע שאינו חייב לחברו את חמישים הדינרים האחרים. מאחר שאינו יכול להישבע על כך, שכן אינו בטוח אם הוא חייב בהם, עליו לשלם.
מַשְׁכַּחַתְּ לַהּ רֵישָׁא בִּשְׁתַּיִם וְסֵיפָא בְּשָׁלֹשׁ.
הגמרא מסבירה כיצד ניתן לפרש את המשנה כמתייחסת למקרה שבו הנתבע מודה במקצת, ובכך מחייב את עצמו להישבע: אתה מוצא זאת ברישא, כלומר, בשני המקרים הראשונים של המשנה, במצב שבו הוא אחז בשתי פרות, ובסיפא, כלומר, במקרה השלישי, במצב שבו הוא אחז בשלוש פרות.
רֵישָׁא בִּשְׁתַּיִם – דַּאֲמַר לֵיהּ: שְׁתֵּי פָרוֹת מָסַרְתִּי לָךְ, פַּלְגֵיהּ דְּיוֹמָא בִּשְׁאֵילָה, וּפַלְגֵיהּ דְּיוֹמָא בִּשְׂכִירוּת. אִי נָמֵי: חַד יוֹמָא בִּשְׁאֵילָה, וְחַד יוֹמָא בִּשְׂכִירוּת, וּמֵתוּ תַּרְוַיְיהוּ בְּעִידָּן שְׁאֵילָה.
הגמרא מסבירה: ניתן לפרש את הסעיף הראשון כמתייחס למקרה שבו אדם אחז בשתי פרות, כך: המקרה הוא שהבעלים אמר לשומר: מסרתי לך שתי פרות לפי ההסכם שאחת מחצית היום יהיו אצלך בשאלה והמחצית האחרת של היום בהשכרה, או, לחלופין, יום אחד בשאלה ויום אחד בהשכרה. ואני טוען ששתיהן מתו בזמן של שאלה, ולכן אתה חייב לשלם עבור שתיהן.
וַאֲמַר לֵיהּ שׁוֹאֵל: חֲדָא – אִין, בְּעִידָּן שְׁאֵילָה מֵתָה, וְאִידַּךְ – לָא יָדַעְנָא אִי בְּעִידָּן שְׁאֵילָה מֵתָה וְאִי בְּעִידָּן שְׂכִירוּת מֵתָה, דְּמִתּוֹךְ שֶׁאֵינוֹ יָכוֹל לִישָּׁבַע – מְשַׁלֵּם.
והשואל אמר לו: לגבי אחת מהן, כן, אני מודה שהיא מתה בזמן השאלה. אבל לגבי השנייה, איני יודע אם מתה בזמן השאלה או אם מתה בזמן השכירות. מאחר שהוא מודה במקצת הטענה, הוא חייב להישבע כדי להיפטר משאר הטענה. כיוון שהוא מודה שאינו יודע מה אירע, אין הוא יכול להישבע שבועה כזו. ההלכה היא שמאחר שאינו יכול להישבע, עליו לשלם בעד שתי הפרות.
וְסֵיפָא בְּשָׁלֹשׁ – דַּאֲמַר לֵיהּ: שָׁלֹשׁ פָּרוֹת נָתַתִּי לָךְ, שְׁתַּיִם בִּשְׁאֵילָה וְאַחַת בִּשְׂכִירוּת, וָמֵתוּ הָנֵי תַּרְתֵּי דִּשְׁאֵילָה, וַאֲמַר לֵיהּ שׁוֹאֵל: אִין, חֲדָא דִּשְׁאֵילָה מֵתָה, אִידַּךְ – לָא יָדַעְנָא אִי דִּשְׁאֵילָה מֵתָה וּדְקָיְימָא דִּשְׂכִירוּת הִיא, אִי דִּשְׂכִירוּת מֵתָה וְהָא דְּקָיְימָא דִּשְׁאֵילָה הִיא, וּמִתּוֹךְ שֶׁאֵינוֹ יָכוֹל לִישָּׁבַע – מְשַׁלֵּם.
ואפשר לפרש את הקטע האחרון כמתייחס למקרה שבו הוא החזיק בשלוש פרות, כך: המקרה הוא שהבעלים אמר לשומר: מסרתי לך שלוש פרות; שתיים בשאלה ואחת בשכירות. ואני טוען כי אותן שתיים שהיו שאולות הן אלו שמתו. והשואל אמר לו: כן, אני מודה שאחת מן הפרות שהייתה שאולה מתה. אבל לגבי השנייה שמתה, איני יודע אם זו הייתה הפרה האחרת שהייתה שאולה שמתה, ולכן הפרה שעדיין חיה היא זו שהייתה שכורה, או שמא זו שהייתה שכורה מתה, וזו שעדיין חיה היא זו שהייתה שאולה. מאחר שהוא מודה במקצת הטענה, כדי להיות פטור מיתר הטענה הוא נדרש להישבע. כיוון שהוא מודה שאינו יודע מה אירע, אין הוא יכול להישבע שבועה כזו. וההלכה היא שמאחר שאינו יכול להישבע, עליו לשלם בעד שתי הפרות.
וּלְרָמֵי בַּר חָמָא, דְּאָמַר: אַרְבָּעָה שׁוֹמְרִים צְרִיכִין כְּפִירָה בְּמִקְצָת וְהוֹדָאָה בְּמִקְצָת, מַשְׁכַּחַתְּ לַהּ רֵישָׁא בְּשָׁלֹשׁ וְסֵיפָא בְּאַרְבַּע.
הגמרא מסבירה כיצד ניתן לפרש את המשנה אפילו לפי דעתו הייחודית של רמי בר חמא: וגם את המשנה ניתן לפרש בהתאם לדעתו של רמי בר חמא, שאומר: כדי שאחד מארבעת סוגי השומרים יתחייב להישבע, עליהם לקיים גם כפירה במקצת מטענת הבעלים וגם הודאה בחלק אחר של טענתו. לפי דעתו, אתה מוצא שהשומר חייב להישבע ברישא, כלומר, בשני המקרים הראשונים של המשנה, במצב שבו החזיק בשלוש פרות, ובסיפא, כלומר, במקרה השלישי, במצב שבו החזיק בארבע פרות.
רֵישָׁא בְּשָׁלֹשׁ – דַּאֲמַר לֵיהּ: שָׁלֹשׁ פָּרוֹת נָתַתִּי לְךָ, פַּלְגֵיהּ דְּיוֹמָא בִּשְׁאֵלָה וּפַלְגֵיהּ דְּיוֹמָא בִּשְׂכִירוּת, אִי נָמֵי חַד יוֹמָא בִּשְׁאֵלָה וְחַד יוֹמָא בִּשְׂכִירוּת, וּמֵתוּ תְּלָת כּוּלְּהוּ בְּעִידָּן שְׁאֵילָה,
הגמרא מפרטת: ניתן לפרש את הסעיף הראשון כמתייחס למקרה שבו הוא החזיק בשלוש פרות, כך: המקרה הוא שהבעלים אמר לשומר: מסרתי לך שלוש פרות לפי ההסכם שאחת מחצית היום יהיו אצלך בשאלה והמחצית השנייה של היום בשכירות, או, לחלופין, יום אחד בשאלה ויום אחד בשכירות. ואני טוען כי שלושתן מתו בתקופת שאלה, ולכן אתה חייב לשלם על כולן.
וַאֲמַר לֵיהּ שׁוֹאֵל: חֲדָא – לֹא הָיוּ דְבָרִים מֵעוֹלָם. וַחֲדָא – אִין, בְּעִידָּן שְׁאֵילָה מֵתָה, וְאִידַּךְ – לָא יָדַעְנָא אִי בְּעִידָּן שְׁאֵילָה מֵתָה וְאִי בְּעִידָּן שְׂכִירוּת מֵתָה, דְּמִתּוֹךְ שֶׁאֵינוֹ יָכוֹל לִישָּׁבַע – מְשַׁלֵּם.
והשואל אמר לו: לגבי אחת מהן, מקרה זה מעולם לא אירע, שכן לקחתי ממך רק שתי פרות. ולגבי שתי הפרות שאכן לקחתי, לגבי אחת מהן, כן, אני מודה שהיא מתה בתקופת השאלה. אך לגבי השנייה, איני יודע אם מתה בתקופת השאלה או אם מתה בתקופת השכירות. מאחר שהשומר מודה בחלק מן התביעה וכופר בחלק אחר של התביעה, הוא נדרש להישבע כדי להיפטר מיתר התביעה. מאחר שהוא מודה שאינו יודע מה אירע, אין הוא יכול להישבע שבועה כזו. ההלכה היא שמאחר שאינו יכול להישבע, עליו לשלם עבור כל שלוש הפרות.
סֵיפָא בְּאַרְבַּע – דַּאֲמַר לֵיהּ: אַרְבַּע פָּרוֹת נָתַתִּי לְךָ, שָׁלֹשׁ בִּשְׁאֵלָה, חֲדָא בִּשְׂכִירוּת, וּמֵתוּ הָנָךְ שָׁלֹשׁ דִּשְׁאֵלָה. וַאֲמַר לֵיהּ
ניתן לפרש את הפסוקית האחרונה כמתייחסת למקרה שבו הוא אחז בארבע פרות, כך: המקרה הוא שהבעלים אמר לשומר: מסרתי לך ארבע פרות, שלוש בדרך שאלה ואחת בדרך שכירות. ואני טוען כי אותן שלוש שהיו שאולות הן אלו שמתו. והוא אמר לו,