בְּשָׁעָה שֶׁהָיְתָה שְׁאוּלָה מֵתָה. וְהַלָּה אוֹמֵר: אֵינִי יוֹדֵעַ – חַיָּיב.
אוֹ: הִיא מֵתָה בְּמַהֲלַךְ הַתְּקוּפָה שֶׁבָּהּ הָיְתָה שְׁאוּלָה, כָּךְ שֶׁלְּפִי טַעֲנָתוֹ, הַשּׁוֹאֵל חַיָּב לְשַׁלֵּם עֲבוּר הַפָּרָה, וְהָאַחֵר, הַשּׁוֹאֵל, אוֹמֵר: אֵינִי יוֹדֵעַ מַה אֵירַע, הַשּׁוֹאֵל חַיָּב לְשַׁלֵּם.
הַשּׂוֹכֵר אוֹמֵר: שְׂכוּרָה מֵתָה, בְּיוֹם שֶׁהָיְתָה שְׂכוּרָה מֵתָה, בְּשָׁעָה שֶׁהָיְתָה שְׂכוּרָה מֵתָה. וְהַלָּה אוֹמֵר: אֵינִי יוֹדֵעַ – פָּטוּר.
אם השוכר אומר: הפרה השכורה היא זו שמתה; או: היא מתה ביום שבו הייתה שכורה; או: היא מתה במשך התקופה שבה הייתה שכורה, והאחר, בעל הפרה, אומר: איני יודע מה אירע, השוכר פטור.
זֶה אוֹמֵר: שְׁאוּלָה, וְזֶה אוֹמֵר: שְׂכוּרָה – יִשָּׁבַע הַשּׂוֹכֵר שֶׁשְּׂכוּרָה מֵתָה.
אם בעל זה אומר בוודאות: הפרה השאולה היא זו שמתה, ואותו שוכר אומר בוודאות: הפרה השכורה היא זו שמתה, אז השוכר נשבע שהשכורה היא זו שמתה, ואז הוא פטור מאחריות.
זֶה אוֹמֵר: אֵינִי יוֹדֵעַ, וְזֶה אוֹמֵר: אֵינִי יוֹדֵעַ – יַחְלוֹקוּ.
אם זה אומר: איני יודע מה אירע, וזה אומר: איני יודע מה אירע, אז הם חולקים את הסכום השנוי במחלוקת. השומר חייב לשלם רק מחצית משווי הפרה.
גְּמָ׳ שָׁמְעַתְּ מִינַּהּ: מָנֶה לִי בְּיָדְךָ, וְהַלָּה אוֹמֵר: אֵינִי יוֹדֵעַ – חַיָּיב.
גמרא:הסיקו מן המשנה שבמצב דומה, שבו אחד אומר לחברו: יש לי מאה דינרים ברשותך, והאחר אומר: איני יודע אם יש לי את כספך אם לאו, שהנתבע חייב לשלם.
לֵימָא תִּהְוֵי תְּיוּבְתָּא דְּרַב נַחְמָן, דְּאִיתְּמַר: ״מָנֶה לִי בְּיָדְךָ״, וְהַלָּה אוֹמֵר: אֵינִי יוֹדֵעַ. רַב הוּנָא וְרַב יְהוּדָה אָמְרִי: חַיָּיב. רַב נַחְמָן וְרַבִּי יוֹחָנָן אָמְרִי: פָּטוּר!
הגמרא מציעה: הבה נאמר שזוהי הפרכה מכרעת על דעתו של רב נחמן. כפי שנאמר שהאמוראים נחלקו במקרה הבא: באשר למי שניגש לחברו ואומר: יש לי מאה דינרים ברשותך, והאחר אומר: איני יודע, רב הונא ורב יהודה אומרים: הנתבע חייב לשלם, מפני שלא הכחיש את הטענה. רב נחמן ורבי יוחנן אומרים: הוא פטור מתשלום.
כִּדְאָמַר רַב נַחְמָן: כְּגוֹן שֶׁיֵּשׁ עֵסֶק שְׁבוּעָה בֵּינֵיהֶן. הָכָא נָמֵי – כְּגוֹן שֶׁיֵּשׁ עֵסֶק שְׁבוּעָה בֵּינֵיהֶן.
הגמרא דוחה טענה זו: כשם שרב נחמן אומר באותו הקשר: הוא חייב לשלם רק במקרה שיש ביניהם עניין של שבועה, כך גם כאן, מדובר במקרה שיש ביניהם עניין של שבועה. באותו מקרה, רב נחמן פוסק שהוא חייב לשלם רק אם הוא כבר חייב להישבע בנוגע להכחשת חלק מן התביעה. מאחר שאינו יודע אם הוא חייב סכום זה, ולכן אינו מסוגל להישבע את השבועה שהוא חייב בה, עליו לשלם. גם במקרה זה, מאחר שהשומר אינו יודע מה אירע, הוא אינו יכול להישבע, ועליו לשלם.
הֵיכִי דָּמֵי עֵסֶק שְׁבוּעָה? כִּדְרָבָא,
הגמרא שואלת: מהן הנסיבות של עניין של שבועה? הגמרא מסבירה: זאת בהתאם לאמרתו של רבא,
תרגומים שנוצרו על ידי בינה מלאכותית עשויים שלא להיות מדויקים לחלוטין.
למשוב או תיקוני תרגום, צור קשר עם drashot@drashot.ai.
טקסטים מסופקים על ידי Sefaria