או שדש תרומה ומעשר, שאין מתירים לאדם להאכיל מהם את פרותיו, אם חסם אותן אינו עובר על האיסור של: לא תחסום, אלא משום מראית האיסור, שהרואים אינם יודעים שהוא נוהג בהיתר, עליו להביא מאותו המין של התבואה ולתלות בסל [bateraskalin] שליד פי הבהמה. רבי שמעון בן יוחאי אומר: אינו צריך להשתמש באותו מאכל שהבהמה דשה, אלא יכול להביא בקיה ולתלות לה, שבקיה יפה לה מכל דבר.

והגמרא מקשה סתירה על כך מברייתא: במקרה של פרות הדשות בתבואה, אין עוברים על האיסור: לא תחסום, אבל לגבי אלה הדשות תרומה ומעשרות, הוא עובר על האיסור של: לא תחסום. ובמקרה של גוי הדש בפרתו של יהודי, אינו עובר על האיסור של: לא תחסום, אבל יהודי הדש בפרתו של גוי עובר על האיסור של: לא תחסום, שכן הדבר תלוי באדם שעושה את המעשה, ולא בזהות בעליה של הבהמה. דבר זה מעורר קושי ביחס לפסיקה בעניין תרומה בברייתא אחת והפסיקה בעניין תרומה בברייתא האחרת, וכן יש קושי ביחס לפסיקה בעניין מעשר בברייתא אחת והפסיקה בעניין מעשר בברייתא האחרת.

הגמרא מעירה: מובן, שהסתירה בין הפסיקה בעניין תרומה בברייתא אחת לבין הפסיקה בעניין תרומה בברייתא האחרת אינה קשה, שכן כאן, הפסיקה בברייתא זו נאמרה לגבי תרומה ממש, שאין להאכילה לפרה, ושם, הפסיקה באותה ברייתא נאמרה לגבי גידולי תרומה, שמעמדם כתרומה הוא מדברי חכמים, ולכן מותר להאכילם לבהמתו כדי שלא לעבור על האיסור לחסום. אבל באשר לסתירה בין הפסיקה בעניין מעשר בברייתא אחת לבין הפסיקה בעניין מעשר בברייתא האחרת, הרי זו קשה.

ואם תאמר שהסתירה בין הפסיקה בעניין מעשר בברייתא אחת לבין הפסיקה בעניין מעשר בברייתא האחרת גם אינה קשה, שכן כאן, הפסיקה בברייתא זו נאמרה לגבי מעשר ממש, שאין להאכילו לפרה, ושם, הפסיקה בברייתא ההיא נאמרה לגבי גידולי מעשר, שמעמדם כמעשר מדברי חכמים, ולכן מותר להאכילם לבהמתו כדי שלא לעבור על איסור החסימה, תשובה זו אינה יכולה להתקבל. הטעם הוא שאכן, גידולי תרומה נחשבים כמו תרומה מדברי חכמים, אבל גידולי מעשר הם חולין. כפי שלמדנו במשנה (Terumot 9:4): גידולי טבל וגידולי מעשר שני הם חולין.

הגמרא מציעה תשובה אחרת: אלא, זה אינו קשה. הפסיקה של ברייתא זו נאמרה לגבי מעשר ראשון, שנחשב לרכושו של הבעלים, ואילו הפסיקה של אותה ברייתא נאמרה לגבי מעשר שני, שהוא רכוש אוצר המקדש. ואם תרצה, אמור ששתי הפסיקות, זו וזו, נאמרו לגבי מעשר שני, וזה אינו קשה, שכן הפסיקה של ברייתא זו, שלפיה אסור להאכיל אותו לבהמה, היא בהתאם לדעתו של רבי מאיר, ואילו הפסיקה של אותה ברייתא, האומרת שמותר להאכיל אותו לבהמה, היא בהתאם לדעתו של רבי יהודה.

הגמרא מפרטת: ברייתא זוברייתא היא בהתאם לדעתו של רבי מאיר, האומר כי מעשר שני הוא רכושו של העליון, כלומר, לבעלים יש רק הזכות לאכול את המזון, ולכן אין הוא רשאי לתת לפרתו לאכול ממנו, ואילו אותהברייתא היא בהתאם לדעתו של רבי יהודה, האומר כי מעשר שני הוא רכוש חולין.

הגמרא שואלת: מהן הנסיבות של פרה שדשה מעשרות? בדרך כלל מפרישים מעשרות רק לאחר שהתבואה נדושה ונאספה לערמה. הגמרא משיבה: מדובר במקרה שבו הפרשת המעשרות שביצע הבעלים קדמה להפרשת תרומה בשלב שבו התבואה עדיין הייתה בשיבולים.

הגמרא מוסיפה ושואלת: ולפי ההסבר שהברייתא המתירה להאכיל תבואה זו לבהמתו היא בהתאם לדעתו של רבי יהודה, כלומר, שמדובר במעשר שני, כיצד הותרה אכילת מעשר זה לפני שנכנס לירושלים? והרי אדם חייב להביא את המעשר השני בתוך חומת העיר. הגמרא משיבה: מדובר במקרה שדש בתוך חומת בית פגי, החומה החיצונית של ירושלים, שהקיפה פרוור כפרי למחצה.

אם תרצה, אמור תשובה אחרת לסתירה המקורית בין הברייתות: אין זה קשה; כאן, הפסיקה בברייתא זו נאמרה לגבי מעשר ודאי, שאין מאכילים אותו לפרה, ואילו שם, הפסיקה באותה ברייתא נאמרה לגבי תבואה שספק אם עושרה [דמאי], שממנה חייבים להפריש מעשרות מדברי חכמים. הגמרא מעירה: כעת משהגעת לתשובה זו, כלומר, שברייתא זו עוסקת בדמאי, הסתירה בין פסיקת ברייתא זו בעניין תרומה ובין פסיקת אותה ברייתא בעניין תרומה גם אינה קשה, שכן אפשר לומר בדומה כי כאן, הפסיקה בברייתא זו נאמרה לגבי תרומה ודאית, ואילו שם, הפסיקה באותה ברייתא נאמרה לגבי תרומת דמאי.

הגמרא שואלת: מובן, בנוגע לדמאי של מעשר, יש מושג כזה, שכן חכמים גזרו שיש להפריש מעשר מתוצרת שספק אם עושרה. אבל בנוגע לדמאי של תרומה, האם ישתרומה מסוג זה? והרי שנינו בברייתא: הוא, יוחנן כהן גדול, גם ביטל את הווידוי של המעשרות (דברים כו, יב–יט), מחשש שההלכות החקלאיות לא נשמרו כראוי, ולכן ההצהרה שאדם הפריש את מעשרותיו בהתאם לדין התורה תהיה שקרית, וגזר שיש להפריש דמאי של מעשר מתוצרתו של מי שאינו נאמן בענייני מעשרות. הוא גזר גזירה זו מפני ששלח שליחים בכל גבולות ארץ ישראל וראה שלא היו מפרישים אלא תרומה גדולה בלבד, ולא מעשרות. מכאן ברור שלא נחשדו ישראל על הזנחת מצוות תרומה, ולכן לא היה צורך להפריש תרומה מדמאי.

אלא, הגמרא מציעה תשובה שונה מעט: אין זה קשה; כאן, הפסיקה בברייתא זו נאמרה לגבי תרומת מעשר ודאית, שהופרשה בידי לוי ממעשרו וניתנה לכהן; שם, הפסיקה באותה ברייתא נאמרה לגבי תרומת מעשר של דמאי.

§ החכמים העלו דילמה לפני רב ששת: אם הבהמה הייתה אוכלת מן התבואה שהיא דשה, והיא לקתה בשלשול [matrezet], מהי ההלכה? הגמרא מסבירה את צדדי הדילמה: האם הטעם שחייבים להניח לבהמה לאכול הוא מפני שהמאכל טוב לה, וזה היבול הזה ניכר שאינו טוב לה, ולכן יש לחסום את פיה כדי למנוע ממנה נזק? או שמא הטעם לאיסור החסימה הוא מפני שהיא רואה אוכל ומצטערת כשאינה יכולה לאכול, וגם זו רואה אוכל ומצטערת כשאינה יכולה לאכול.

רב ששת אמר להם: למדתם ברייתא המספקת תשובה לשאלתכם. רבי שמעון בן יוחאי אומר: אפשר להביא בקשין ולתלות אותם עבורה, שכן בקשין טובים לה מכל דבר אחר. אפשר ללמוד מן הברייתא שהטעם הוא מפני שהמאכל טוב לה. הגמרא מאשרת: למד מן הברייתא שכך הוא.

§ הועלתה לפני החכמים דילמה: מהי ההלכה לגבי האפשרות שאדם יכול לומר לנוכרי: חסום את פרתי ודוש בה? האם אנו אומרים שכאשר אנו קובעים את העיקרון שאמירה לנוכרי ובקשה ממנו לעשות עבור אדם מלאכה האסורה ליהודי אסורה מגזירת חכמים, עניין זה חל רק בשבת, כאשר עשיית מלאכה היא איסור שכרוך בסקילה, אבל לגבי חסימה, שהיא רק איסור רגיל, מתן הוראה כזו לנוכרי אינו אסור; או שמא אין הבדל בין איסורי שבת לשאר איסורים בעניין זה?

הגמרא מציעה: בוא ושמע ראיה מן הברייתא הנזכרת לעיל. נכרי שדש בפרתו של יהודי אינו עובר על האיסור של: לא תחסום. ניתן להסיק כך: עבירה היא על פי דין התורה שהוא אינו עובר, אבל יש איסור כאן מדברי חכמים. הגמרא דוחה טענה זו: אין זו ראיה, שכן מעיקר הדין הברייתא הייתה צריכה לומר שאין כאן איסור כלל, אלא שמאחר שהתנא של הברייתא שנה בסיפא שיהודי שדש בפרתו של נכרי עובר על האיסור, שנה את הרישא באותו סגנון, בלשון: אינו עובר על האיסור. אם כן, אי אפשר להסיק מסקנות מלשון הברייתא.

הגמרא מציעה: בוא ושמע, שכן שלחו אל אביו של שמואל שאלה הלכתית בנוגע לשוורים הללו