מִכְּדֵי כֹּל מִילֵּי אִיתַנְהוּ בַּחֲסִימָה, דְּיָלְפִינַן ״שׁוֹר״ ״שׁוֹר״ מִשַּׁבָּת. אִם כֵּן, לִכְתּוֹב רַחֲמָנָא: ״לֹא תָּדוּשׁ בַּחֲסִימָה״, שׁוֹר דִּכְתַב רַחֲמָנָא לְמָה לִי?
כעת, שקול: כל העניינים, כלומר, כל בעלי החיים, נכללים בהלכה של חסימה, כפי שאנו דורשים גזירה שווה בין המונח "שור" שנאמר כאן לבין המונח "שור" שנאמר לעניין שבת. כשם שהאיסור לגרום לבהמתו לעשות מלאכה בשבת חל לא רק על שוורים אלא על כל בעלי החיים, כפי שנאמר במפורש בתורה (דברים ה׳:י״ד), כך גם ההלכה של חסימה כוללת את כל בעלי החיים, ולא רק שוורים. אם כן, ואם המונח "שור" בפסוק זה אינו מגביל את ההלכה לאותו בעל חיים בלבד, יכתוב הרחמן בלשון כללית: לא תדוש בחסימה; למה אני צריך את המילה "שור" שהרחמן כותב?
לְאַקּוֹשֵׁי חוֹסֵם לְנֶחְסָם וְנֶחְסָם לְחוֹסֵם. מַה חוֹסֵם אוֹכֵל בִּמְחוּבָּר – אַף נֶחְסָם אוֹכֵל בִּמְחוּבָּר. וּמַה נֶחְסָם אוֹכֵל בְּתָלוּשׁ – אַף חוֹסֵם אוֹכֵל בְּתָלוּשׁ.
הוא משמש להעמיד זה מול זה ולהשוות את מי שחוסם לפיהמה החסומה, וכן להשוות את הבהמה החסומה למי שחוסם: כשם שמי שחוסם, אדם, רשאי לאכול מן התבואה המחוברת לקרקע, כך גם הבהמה החסומה רשאית לאכול מן המחובר. וכשם שהבהמה החסומה רשאית לאכול מן התלוש, כך גם מי שחוסם רשאי לאכול מן התלוש.
תָּנוּ רַבָּנַן: ״דַּיִשׁ״, מָה דַּיִשׁ מְיוּחָד – דָּבָר שֶׁגִּידּוּלֵי קַרְקַע, וּבִשְׁעַת גְּמַר מְלָאכָה, וּפוֹעֵל אוֹכֵל בּוֹ – אַף כֹּל שֶׁגִּידּוּלֵי קַרְקַע פּוֹעֵל אוֹכֵל בּוֹ. יָצָא הַחוֹלֵב וְהַמְחַבֵּץ וְהַמְגַבֵּן, שֶׁאֵין גִּידּוּלֵי קַרְקַע וְאֵין פּוֹעֵל אוֹכֵל בּוֹ.
§ החכמים לימדו דרשה נוספת בנוגע ללשון שבפסוק: "לא תחסום שור בדישו." הפסוק מזכיר דישה. כשם שהדישה מיוחדת בכך שהיא חלה על דבר הגדל מן הקרקע, ונעשית בשעת גמר מלאכתו, ופועל רשאי לאכול ממנו, כך גם לגבי כל דבר הגדל מן הקרקע, פועל רשאי לאוכלו. דבר זה בא למעט את החולב פרה, ואת העושה חמאה מן השמנת, ואת העושה גבינה מן החלב, שכן אלה אינם גדלים מן הקרקע, ולכן אין הפועל רשאי לאוכלם.
לְמָה לִי? מִ״כִּי תָבֹא בְּכֶרֶם רֵעֶךָ״ נָפְקָא. אִיצְטְרִיךְ: סָלְקָא דַּעְתָּךְ אָמֵינָא, הוֹאִיל וּכְתִיב ״קָמָה״, לְרַבּוֹת כׇּל בַּעֲלֵי קֹמָה, לְרַבּוֹת נָמֵי מִידֵּי דְּלָאו גִּדּוּלֵי קַרְקַע נִינְהוּ, קָא מַשְׁמַע לַן.
הגמרא שואלת: למה לי דרשה זו? הלכה זו יכולה להילמד מן הכתוב: "כי תבוא בכרם רעך" (דברים כג:כה), שכן פעולות אלו אינן נעשות בכרם. הגמרא משיבה: נצרכה אמירת הלכה זו, שכן היה עולה על דעתך לומר שמאחר שהרחמן כותב: "קמה" (דברים כג:כו), וכפי שנתבאר לעיל, דבר זה בא לרבות כל דבר העומד, כלומר, כל מיני תבואה, היה מקום לחשוב שהוא גם בא לרבות דברים שאינם גידולי קרקע. לפיכך התנא מלמדנו שהלכה זו חלה רק על מאכל הגדל מן הקרקע.
תַּנְיָא אִידַּךְ: ״דַּיִשׁ״ – מָה דַּיִשׁ מְיוּחָד, דָּבָר שֶׁבִּשְׁעַת גְּמַר מְלָאכָה פּוֹעֵל אוֹכֵל בּוֹ – אַף כֹּל שֶׁהוּא בִּשְׁעַת גְּמַר מְלָאכָה פּוֹעֵל אוֹכֵל בּוֹ. יָצָא הַמְנַכֵּשׁ בְּשׁוּמִים וּבִבְצָלִים, הוֹאִיל וְאֵין גְּמַר מְלָאכָה – אֵין פּוֹעֵל אוֹכֵל בָּהֶם.
נלמד בברייתא אחרת, בנוגע לאותו מונח: דישה, שכשם שהדישה מיוחדת בכך שהיא חלה על דבר שבשעת גמר מלאכתו ופועל רשאי לאכול ממנו, כך גם לגבי כל דבר שבשעת גמר מלאכתו, פועל רשאי לאכול ממנו. דבר זה בא למעט את המנכש בשום ובבצלים, כלומר, מי שנשכר להסיר את הצמחים הפראיים מבין השום והבצלים. הטעם הוא שמאחר שאין זה גמר מלאכתם, פועל אינו רשאי לאכול מהם.
לְמָה לִי? מִ״וְאֶל כֶּלְיְךָ לֹא תִתֵּן״ נָפְקָא! לָא צְרִיכָא, אַף עַל גַּב דְּקָא מְשַׁלֵּיף קַטִּינֵי מִבֵּינֵי אַלִּימֵי.
הגמרא שואלת: למה לי דרשה זו? ניתן ללמוד זאת מן הכתוב: "ואל כליך לא תתן" (דברים כג:כה), שממנו משמע שאם הפועל אינו מכניס את האוכל לכליו של בעל הבית, אין הוא רשאי לאכול. הגמרא משיבה: לא, הדבר נצרך כדי שהתנא ילמד את ההלכה הבאה: אף על פי שהוא גם תולש ומוציא את הקטנים מבין העבים, ולפיכך מלאכתם של השומים והבצלים הקטנים כבר הושלמה, מכל מקום אין הפועל רשאי לאכול מהם, שכן אין זה גמר מלאכתו של כל השדה.
תַּנְיָא אִידַּךְ: ״דַּיִשׁ״, מָה דַּיִשׁ מְיוּחָד, דָּבָר שֶׁלֹּא נִגְמְרָה מְלַאכְתּוֹ לְמַעֲשֵׂר פּוֹעֵל אוֹכֵל בּוֹ – אַף כׇּל שֶׁלֹּא נִגְמְרָה מְלַאכְתּוֹ לְמַעֲשֵׂר פּוֹעֵל אוֹכֵל בּוֹ. יָצָא הַבּוֹדֵל בִּתְמָרִים וּבִגְרוֹגְרוֹת, הוֹאִיל וְנִגְמְרָה מְלַאכְתּוֹ לְמַעֲשֵׂר – אֵין פּוֹעֵל אוֹכֵל בּוֹ.
נלמד בברייתא אחרתברייתא בנוגע למונח: דישה, שכשם שהדישה מיוחדת בכך שהיא חלה על דבר שמלאכתו לא נגמרה למעשרות, ופועל רשאי לאכול ממנו, כך גם לגבי כל דבר שמלאכתו לא נגמרה למעשרות, פועל רשאי לאוכלו. דבר זה בא למעט מי שמפריד תמרים ותאנים מיובשות, שנאספים תחילה יחד ונדבקים זה לזה לפני שהפועל מפרידם במגרפה. הטעם הוא שמאחר שמלאכתו נגמרה למעשרות כאשר נאסף מן השדה, אין הפועל רשאי לאכול ממנו.
וְהָתַנְיָא: הַבּוֹדֵל בִּתְמָרִים וּבִגְרוֹגְרוֹת פּוֹעֵל אוֹכֵל בּוֹ! אָמַר רַב פָּפָּא: כִּי תַּנְיָא הָהִיא – בְּתוּחְלָנֵי.
הגמרא מעלה קושי: והאם לא שנינו בברייתא: לגבי מי שמפריד תמרים ותאנים מיובשות, פועל זה רשאי לאכול מהם? אמר רב פפא: כאשר אותה ברייתא נשנית, הרי היא מתייחסת לתמרים שלא הבשילו, שנקטפים לפני שהם מוכנים, ומונחים על הקרקע כדי שיבשילו לגמרי. מלאכתם של פירות אלו עדיין לא הושלמה אף לאחר שהופרדו זה מזה.
תַּנְיָא אִידַּךְ: ״דַּיִשׁ״, מָה דַּיִשׁ מְיוּחָד, דָּבָר שֶׁלֹּא נִגְמְרָה מְלַאכְתּוֹ לְחַלָּה וּפוֹעֵל אוֹכֵל בּוֹ – אַף כׇּל דָּבָר שֶׁלֹּא נִגְמְרָה מְלַאכְתּוֹ לְחַלָּה פּוֹעֵל אוֹכֵל בּוֹ. יָצָא הַלָּשׁ וְהַמְקַטֵּף וְהָאוֹפֶה שֶׁנִּגְמְרָה מְלַאכְתּוֹ לְחַלָּה, דְּאֵין פּוֹעֵל אוֹכֵל בּוֹ. וַהֲלֹא נִגְמְרָה מְלַאכְתּוֹ לְמַעֲשֵׂר!
שנויה בברייתא אחרת, בנוגע לאותו מונח: דישה, שכשם שהדישה מיוחדת בכך שהיא חלה על דבר שמלאכתו עדיין לא נגמרה לעניין חלה, ופועל רשאי לאכול ממנו, כך גם לגבי כל דבר שמלאכתו לא נגמרה לעניין חלה, פועל רשאי לאוכלו. דבר זה בא למעט את הלש עיסה, ואת המחליק אותה במים ובשמן, ואת האופה, שכן מלאכתה נגמרה לעניין חלה, ולפיכך אין פועל רשאי לאכול ממנה. הגמרא מקשה: אבל למה לי הלכה זו; האם לא מלאכתו כבר נגמרה לעניין מעשרות כאשר התבואה מוכנסת לבית? כבר נאמר שמשעה שנגמרה המלאכה בתוצרת החייבת במעשרות, שוב אין הפועל רשאי לאכול ממנה.
לָא קַשְׁיָא: בְּחוּצָה לָאָרֶץ עָסְקִינַן, דְּלֵיכָּא מַעֲשֵׂר. אִי הָכִי, חַלָּה נָמֵי לֵיכָּא! אֶלָּא לְעוֹלָם בָּאָרֶץ, וְלָא קַשְׁיָא: בְּשֶׁבַע שֶׁכִּיבְּשׁוּ וּבְשֶׁבַע שֶׁחִילְּקוּ, דְּאָמַר מָר: שֶׁבַע שֶׁכִּיבְּשׁוּ וְשֶׁבַע שֶׁחִילְּקוּ נִתְחַיְּיבוּ בְּחַלָּה וְלֹא נִתְחַיְּיבוּ בְּמַעֲשֵׂר.
הגמרא משיבה: אין זה קשה, שכן בברייתא זואנו עוסקים במקומות שמחוץ לארץ ישראל, שבהם אין חיוב מעשרות. הגמרא מקשה: אם כן, שמדובר במקום שמחוץ לארץ ישראל, גם החיוב להפריש חלה אינו חל. אלא, ההלכה שבברייתא נאמרה למעשה לגבי ארץ ישראל, ואין זה קשה, שכן היא מתייחסת לאותן שבע שנים שבהן כבשו את ארץ ישראל, ולשבע שבהן חילקו אותה. כפי שאמר החכם: במשך שבע השנים שבהן עם ישראל כבש את ארץ ישראל ושבע השנים שבהן חילקו את ארץ ישראל, הם היו חייבים בחלה אך לא היו חייבים בהפרשת מעשרות.
מִידֵּי מַעֲשֵׂר קָא גָרֵים? גְּמַר מְלָאכָה קָא גָרֵים!
הגמרא מעלה קושי בנוגע לתשובה זו: האם החובה להפריש מעשרות היא הגורם המכריע בנוגע לפועל? אין זה כך, שכן גמר המלאכה הוא הגורם המכריע, ואילו החובה להפריש מעשרות נזכרת רק משום שהיא חופפת לגמר המלאכה. אפילו אם אין מצווה להפריש מעשרות, מכל מקום המלאכה נגמרת באותו שלב.
אֶלָּא אָמַר רָבִינָא: כְּרוֹךְ וּתְנִי. ״דַּיִשׁ״, מָה דַּיִשׁ מְיוּחָד – דָּבָר שֶׁלֹּא נִגְמַר מְלַאכְתּוֹ לְמַעֲשֵׂר וּלְחַלָּה וּפוֹעֵל אוֹכֵל בּוֹ, אַף כׇּל שֶׁלֹּא נִגְמַר מְלַאכְתּוֹ לְמַעֲשֵׂר וּלְחַלָּה פּוֹעֵל אוֹכֵל בּוֹ.
אלא, רבינא אמר: יש לצרף את שתי הברייתות וללמד אותן כאחת, כך: באשר למונח דישה, כשם שדישה מיוחדת בכך שהיא חלה על דבר שמלאכתו לא נגמרה עדיין למעשר, במקרה של רוב התוצרת, ועל דבר שמלאכתו לא נגמרה לחלה, במקרה של מיני דגן, ופועל רשאי לאכול ממנו, כך גם באשר לכל דבר שמלאכתו לא נגמרה למעשר או לחלה, פועל רשאי לאוכלו.
אִיבַּעְיָא לְהוּ: פּוֹעֵל, מַהוּ שֶׁיְּהַבְהֵב בָּאוּר וְיֹאכַל, מִי הָוֵי כַּעֲנָבִים וְדָבָר אַחֵר אוֹ לָא? תָּא שְׁמַע: רַשַּׁאי בַּעַל הַבַּיִת לְהַשְׁקוֹת פּוֹעֲלִים יַיִן כְּדֵי שֶׁלֹּא יֹאכְלוּ עֲנָבִים הַרְבֵּה, רַשָּׁאִין פּוֹעֲלִין לְטַבֵּל פִּיתָּם בְּצִיר כְּדֵי שֶׁיֹּאכְלוּ עֲנָבִים הַרְבֵּה!
§ דילמה הועלתה בפני החכמים: בנוגע לפועל, מהי ההלכה באשר לאפשרות שיהבהב פירות או תבואה באש, כדי לשפר את טעמם, ויאכל אותם? השאלה היא האם דבר זה נחשב כמו אכילת ענבים ודבר אחר, שהיא אסורה, או לא? הגמרא מציעה: בוא ושמע פתרון לבעיה זו מתוך ברייתא: בעל הבית רשאי להשקות את פועליו יין, כדי שלא יאכלו ענבים רבים מיבולו, ומצדם הפועלים רשאים לטבול את לחמם בציר, כדי שיאכלו ענבים רבים. ברייתא זו מלמדת שנוהג כזה מותר.
תרגומים שנוצרו על ידי בינה מלאכותית עשויים שלא להיות מדויקים לחלוטין.
למשוב או תיקוני תרגום, צור קשר עם drashot@drashot.ai.
טקסטים מסופקים על ידי Sefaria