״עַשֵּׂר תְּעַשֵּׂר וְאָכַלְתָּ״ – וְלֹא מוֹכֵר. ״תְּבוּאַת זַרְעֶךָ״ – וְלֹא לוֹקֵחַ. אֶלָּא מִדְּרַבָּנַן, וּקְרָא אַסְמַכְתָּא בְּעָלְמָא.
שאין הקונה חייב לעשר את התבואה שהוא רוכש, כפי שנלמד מן הפסוקים: "עשר תעשר את כל תבואת זרעך היוצא השדה שנה שנה, ואכלת לפני ה' אלוהיך" (דברים י״ד:כ״ב–כ״ג). הם טענו כי הביטויים "עשר תעשר... ואכלת" מלמדים שרק מי שאוכל את התבואה חייב לעשר אותה, ולא מי שמוכר אותה. וכן, הביטוי "תבואת זרעך" מלמד שמי שמבצע את הזריעה חייב להפריש מעשרות, ולא מי שקונה אותה. אלא, חובת הקונה להפריש מעשרות חלה מדין דרבנן, והפסוק מובא כאסמכתא בלבד להלכה זו. תושבי בית הינו לא נהגו לפי דין דרבנן זה ולא קיימו את ההלכה המחייבת את הקונה להפריש מעשרות.
אֶלָּא ״כְּנַפְשְׁךָ״ לְמַאי אֲתָא? לְכִדְתַנְיָא: ״כְּנַפְשְׁךָ״, מָה נַפְשְׁךָ אִם חָסַמְתָּ – פָּטוּר, אַף פּוֹעֵל אִם חָסַמְתָּ – פָּטוּר.
נאמר קודם לכן שקונה אינו נדרש לעשר תוצרת לפי דין התורה. אם כן, אותו הדבר בוודאי חל גם על פועל. לפיכך, המונח kenafshekha אינו יכול לשמש ללמד שפועל רשאי לאכול בלי לעשר, כפי שנטען קודם לכן. הגמרא שואלת: אלא, מה בא kenafshekha ללמד? הגמרא משיבה: הוא בא ללמד את מה שנלמד בברייתא אחרת: Kenafshekha יכול להתפרש: כמו נפשך שלך. כשם שלגבי נפשך שלך, כלומר הבעלים, אם חסמת את עצמך ולא אכלת מתוצרת שדך, אתה פטור מאחריות על העבירה של: "לא תחסום שור בדישו" (דברים כ״ה:ד׳), כך גם לגבי פועל, אם חסמת אותו, כלומר לא הנחת לו לאכול, אתה פטור מאחריות על העבירה של חסימת שור בשעה שהוא עובד.
מֵתִיב מָר זוּטְרָא: אֵיזֶהוּ גּוֹרְנָן לְמַעַשְׂרוֹת? בַּקִּישּׁוּאִים וּבַדִּלּוּעִים מִשֶּׁיְּפַקֵּסוּ. וְאָמַר רַבִּי אַסִּי: מִשֶּׁיִּנָּטֵל פֵּיקֶס שֶׁלָּהֶן. מַאי לָאו מִשֶּׁיְּפַקֵּסוּ – אֲפִילּוּ בַּשָּׂדֶה!
מר זוטרא מעלה קושיה ממשנה (מעשרות א:ה): לגבי סוגים שונים של תוצרת, מהו המקביל לגורן שלהם, כלומר, הנקודה שבה מסתיים עיבוד סוגי התוצרת השונים כך שהם נעשים חייבים בהלכות מעשרות? לגבי מלפפונים ודלועים, הם מתחייבים משעה שנושר פרחם; ורבי אסי אמר: הכוונה היא משעה שמסירים את פרחם [פִּיקָס]. הגמרא מבהירה את הקושיה מן המשנה: מה, האם אין זה נכון לומר שהמשנה מתכוונת משעה שנושר פרחם, אפילו כשהתוצרת עדיין בשדה? משמעות הדבר היא שהתוצרת כפופה להלכות מעשרות לפני שהיא נכנסת לבית או לחצר, ואין זה תואם את דעותיהם של רבי ינאי או רבי יוחנן.
לֹא מִשֶּׁיְּפַקְּסוּ בַּבַּיִת. אִי הָכִי, ״מִשֶּׁיְּפַקֵּסוּ״ ״עַד שֶׁיְּפַקֵּסוּ״ מִיבְּעֵי לֵיהּ!
הגמרא משיבה: לא, המשנה מתכוונת לומר: מרגע שהם מאבדים את פריחתם דווקא בבית או בחצר, כלומר, הבית או החצר מחילים על התוצרת חיוב מעשרות רק כאשר התוצרת מאבדת את פריחתה. הגמרא שואלת: אם כן, הלשון: מרגע שהם מאבדים את פריחתם, אינה מדויקת, שכן המשנה הייתה צריכה לומר: עד שיאבדו את פריחתם. הביטוי: מרגע שהם מאבדים את פריחתם, מציין שהחיוב חל מיד כאשר זה קורה, כלומר, לפני שהתוצרת נכנסת לחצר או לבית. לעומת זאת, הביטוי: עד שיאבדו את פריחתם, מציין שהחיוב אינו חל עד שהם מאבדים את פריחתם, בלי קשר לכל דבר אחר שנעשה בהם, כלומר, רק כאשר הם בבית והם מאבדים את פריחתם.
אִי תְּנָא עַד שֶׁיְּפַקֵּסוּ – הֲוָה אָמֵינָא: עַד דְּגָמַר לְפִיקּוּסַיְיהוּ, קָא מַשְׁמַע לַן: מִשֶּׁיְּפַקְּסוּ, מִכִּי (אַתְחוֹלֵי) [מַתְחֵיל] פִּיקּוּסַיְיהוּ.
הגמרא משיבה: אילו המשנה הייתה מלמדת: עד שיאבדו את פרחם, הייתי אומר בטעות שהתבואה אינה חייבת במעשרות עד שאובדן הפרח יהיה שלם, כלומר, עד שכל התבואה תאבד את פרחיה. הלשון: משעה שהם מאבדים את פרחם, מלמדת אותנו שחובת הפרשת המעשרות חלה משעה שהם מתחילים לאבד את פרחם.
מֵתִיב מָר זוּטְרָא בְּרֵיהּ דְּרַב נַחְמָן: גּוֹרְנוֹ לְמַעֲשֵׂר לְחַיֵּיב עָלָיו מִשּׁוּם טֶבֶל מִשֶּׁתִּגָּמֵר מְלַאכְתָּן. וְאֵיזֶהוּ גְּמַר מְלַאכְתָּן – מְלֶאכֶת הַכְנָסָתָן. מַאי לָאו הַכְנָסָתָן אֲפִילּוּ בַּשָּׂדֶה!
מר זוטרא, בנו של רב נחמן, מעלה קושיה מתוך ברייתא: לגבי תבואה, הגורן שלה למעשרות, המחייב אדם האוכל ממנה באחריות על הפרת האיסור של טבל, הוא משעה שנגמרה מלאכתה. ומהי הכוונה בגמר מלאכתה? הכוונה היא למלאכת הכנסתה. הגמרא דנה במשמעות של הכנסה. מה, האם אין זה נכון לומר שהכוונה היא להכנסתה אל תוך ערימה, אפילו כשהתבואה עדיין בשדה?
לָא, הַכְנָסָתָן לַבַּיִת – זֶה הוּא גְּמַר מְלַאכְתָּן. וְאִיבָּעֵית אֵימָא: כִּי קָאָמַר רַבִּי יַנַּאי בְּזֵיתִים וַעֲנָבִים, דְּלָאו בְּנֵי גוֹרֶן נִינְהוּ. אֲבָל חִטִּין וּשְׂעוֹרִין – ״גּוֹרֶן״ בְּהֶדְיָא כְּתִיב בֵּיהּ.
הגמרא דוחה הצעה זו: לא, הכוונה היא שהכנסתו לבית היא הנחשבת לגמר מלאכתו. ואם תרצה, אמור במקום זאת: כאשר רבי ינאי ורבי יוחנן אומרים שסוגי תבואה חייבים במעשרות כאשר הם מוכנסים לבית או לחצר, הם התייחסו רק לזיתים או לענבים, שאינם בני גורן, כלומר, מאחר שסוגי פירות אלה אינם מעובדים בגורן, שהוא הקריטריון הרגיל לקביעת חיוב במעשרות, הם נעשים חייבים במעשרות כאשר הם מוכנסים לבית או לחצר. אבל במקרה של חיטה או שעורה, גורן נכתב במפורש לגביהם (ראו במדבר יח:כז, ל). לכן, הם חייבים במעשרות בגורן, עוד לפני שהם מוכנסים לבית או לחצר.
אַשְׁכְּחַן אָדָם בִּמְחוּבָּר וְשׁוֹר בְּתָלוּשׁ. אָדָם בְּתָלוּשׁ מְנָלַן?
§ הגמרא חוזרת לדיונה בנוגע לזכותו של פועל לאכול בשעת עבודתו: מצאנו מקור להלכה שאדם רשאי לאכול ממחובר בשעה שהוא עובד בשדה; וכן מצאנו מקור לכך ששור הדש חייבים להניח לו לאכול מתלוש, כפי שנאמר בפסוק: “לא תחסם שור בדישו” (דברים כה:ד). מניין לנו שאדם, בשעה שהוא עובד, רשאי לאכול מתלוש?
קַל וָחוֹמֶר מִשּׁוֹר: וּמָה שׁוֹר שֶׁאֵינוֹ אוֹכֵל בִּמְחוּבָּר – אוֹכֵל בְּתָלוּשׁ, אָדָם שֶׁאוֹכֵל בִּמְחוּבָּר אֵינוֹ דִּין שֶׁאוֹכֵל בְּתָלוּשׁ? מָה לְשׁוֹר שֶׁכֵּן אַתָּה מְצֻוֶּוה עַל חֲסִימָתוֹ, תֹּאמַר בְּאָדָם שֶׁאִי אַתָּה מְצֻוֶּוה עַל חֲסִימָתוֹ!
הגמרא משיבה: דבר זה נלמד בקל וחומר מהמקרה של שור. ואם שור, שאין צריך להניח לו לאכול ממחובר, חייבים להניח לו לאכול מתלוש, אזי לגבי אדם, שרשאי לאכול ממחובר, האם אין זה דין שיותר לו גם לאכול מתלוש? הגמרא דוחה היקש זה: מה מיוחד בשור? מיוחד הוא שנצטווית על חסימתו. האם תאמר שהלכה דומה תחול על אדם, והרי לא נצטווית לגבי חסימתו?
וִיהֵא אָדָם מְצֻוֶּוה עַל חֲסִימָתוֹ מִקַּל וָחוֹמֶר מִשּׁוֹר: וּמָה שׁוֹר שֶׁאִי אַתָּה מְצֻוֶּוה לְהַחְיוֹתוֹ, אַתָּה מְצֻוֶּוה עַל חֲסִימָתוֹ. אָדָם שֶׁאַתָּה מְצֻוֶּוה לְהַחְיוֹתוֹ – אֵינוֹ דִּין שֶׁאַתָּה מְצֻוֶּוה עַל חֲסִימָתוֹ?!
הגמרא שואלת: אבל יהא מעסיק מצווה על חסימתו של אדם, כלומר, של פועלו, מקל וחומר משור: ומה אם לגבי שור, שאין אתה מצווה להחיותו, שכן אין מצווה לפרנס שוורים הפקר אם אין להם מה לאכול, ואף על פי כן אתה מצווה על חסימתו, לגבי אדם מישראל, שאתה מצווה להחיותו אם הוא עני (ראה ויקרא כה:לה–לו), כל שכן שאתה מצווה על חסימתו?
אָמַר קְרָא ״כְּנַפְשְׁךָ״, כְּנַפְשׁוֹ שֶׁל פּוֹעֵל: מָה נַפְשׁוֹ אִם חֲסַמְתּוֹ פָּטוּר – אַף פּוֹעֵל אִם חֲסַמְתּוֹ פָּטוּר.
הגמרא משיבה: ההלכה שאדם אינו מצווה בנוגע לחסימת פיו של פועלו נלמדת מן העובדה שהפסוק אומר: “כנפשך,” ומכאן שכפי שאתה נוהג כלפי עצמך, כך היא ההלכה בנוגע לנפשו של הפועל. במילים אחרות, כשם שלגבי עצמו, הבעלים, אם חסמת את עצמך, אתה פטור מעונש על עבירה על הלאו: “לא תחסום שור בדישו,” כך גם לגבי פועל, אם חסמת אותו אתה פטור מעונש על עבירת חסימת שור בשעה שהוא עובד.
וְאֶלָּא, אָדָם בְּתָלוּשׁ מְנָלַן? אָמַר קְרָא ״קָמָה״ ״קָמָה״ – שְׁתֵּי פְּעָמִים, אִם אֵינוֹ עִנְיָן לְאָדָם בִּמְחוּבָּר, תְּנֵהוּ עִנְיָן לְאָדָם בְּתָלוּשׁ.
לאחר הפרכת ההסקה מסוג קל וחומר, הגמרא שואלת: אלא, מנין לנו שאדם רשאי לאכול מתלוש? הגמרא משיבה: הפסוק אומר את המונח "קמה", "קמה" פעמיים: "כי תבוא בקמת רעך... וחרמש לא תניף על קמת רעך" (דברים כג, כו). אם הביטוי השני אינו נצרך לעניין זכותו של אדם לאכול ממחובר, שכן אותה הלכה נלמדה מן האזכור הראשון של "קמה", החל אותו על עניין זכותו של אדם לאכול מתלוש.
רַבִּי אַמֵּי אָמַר: אָדָם בְּתָלוּשׁ לָא צְרִיךְ קְרָא. כְּתִיב: ״כִּי תָבֹא בְּכֶרֶם רֵעֶךָ״ – מִי לָא עָסְקִינַן שֶׁשְּׂכָרוֹ לְכַתֵּף, וְאָמַר רַחֲמָנָא לֵיכוֹל.
רבי אמי אמר תשובה חלופית: אין צורך בפסוק כדי ללמד על זכותו של אדם לאכול מתוצרת תלושה, שכן נאמר: "כי תבוא בכרם רעך, ואכלת ענבים" (דברים כג:כה). וכי אין אנו עוסקים אפילו במקרה שבו המעסיק שכר את הפועל להוביל את הענבים אל מחוץ לכרם, ובכל זאת הרחמן אומר שמותר לו לאכול?
שׁוֹר בִּמְחוּבָּר מְנָלַן? קַל וָחֹמֶר מֵאָדָם: וּמָה אָדָם שֶׁאֵינוֹ אוֹכֵל בְּתָלוּשׁ – אוֹכֵל בִּמְחוּבָּר, שׁוֹר שֶׁאוֹכֵל בְּתָלוּשׁ – אֵינוֹ דִּין שֶׁאוֹכֵל בִּמְחוּבָּר? מָה לְאָדָם – שֶׁכֵּן אַתָּה מְצֻוֶּוה לְהַחְיוֹתוֹ, תֹּאמַר בְּשׁוֹר שֶׁאִי אַתָּה מְצֻוֶּוה לְהַחְיוֹתוֹ!
הגמרא שואלת: מנין לנו ששור חייב להיות רשאי לאכול ממחובר? הגמרא משיבה: דבר זה נלמד בקל וחומר מאדם. ואם אדם, שאינו רשאי לאכול מתלוש, כלומר, אין פסוק מפורש המתיר לו לעשות כן, ואף על פי כן רשאי לאכול ממחובר, אם כן לגבי שור, שחייב להיות רשאי לאכול מתלוש, האם אין זה דין שיהיה רשאי גם לאכול ממחובר? הגמרא דוחה היקש זה: מה מיוחד באדם? מיוחד הוא שאתה מצווה לפרנסו. האם תאמר שהלכה דומה צריכה לחול במקרה של שור, כאשר אינך מצווה לפרנסו?
וִיהֵא שׁוֹר מְצֻוֶּוה לְהַחְיוֹתוֹ, מִקַּל וָחוֹמֶר: וּמָה אָדָם שֶׁאִי אַתָּה מְצֻוֶּוה עַל חֲסִימָתוֹ – אַתָּה מְצֻוֶּוה לְהַחְיוֹתוֹ, שׁוֹר שֶׁאַתָּה מְצֻוֶּוה עַל חֲסִימָתוֹ – אֵינוֹ דִּין שֶׁאַתָּה מְצֻוֶּוה לְהַחְיוֹתוֹ?!
הגמרא שואלת: אבל שיהא אדם מצווה לפרנס שור, כדי למנוע צער בעלי חיים, בקל וחומר מן המקרה של אדם: ומה אם, לגבי אדם, שאין אתה מצווה על חסימתו, ואף על פי כן אתה מצווה לפרנסו, אם כן במקרה של שור, שאתה מצווה על חסימתו, האם אין זה נכון שאתה מצווה לפרנסו?
אָמַר קְרָא: ״וְחֵי אָחִיךָ עִמָּךְ״, אָחִיךָ וְלֹא שׁוֹר. וְאֶלָּא, שׁוֹר בִּמְחוּבָּר מְנָלַן? אָמַר קְרָא: ״רֵעֶךָ״ ״רֵעֶךָ״ שְׁתֵּי פְּעָמִים, אִם אֵינוֹ עִנְיָן לְאָדָם בִּמְחוּבָּר – תְּנֵהוּ עִנְיָן לְשׁוֹר בִּמְחוּבָּר.
הגמרא דוחה הצעה זו: אין זה יכול להיות כך, שכן הפסוק קובע: "וחי אחיך עמך" (ויקרא כה:לו), ומכאן שמצוות פרנסה חלה רק על אחיך, אך לא על שור. לאחר דחיית הלימוד מקל וחומר, הגמרא שואלת: אלא, מנין לנו ללמוד כי שור חייב להיות רשאי לאכול ממחובר? הגמרא משיבה: הפסוק קובע את הלשון "רעך", "רעך" פעמיים (דברים כג:כו). אם הביטוי השני אינו נצרך לעניין זכותו של אדם לאכול ממחובר, שכן הלכה זו נלמדה מן האזכור הראשון של "רעך", החל אותו על עניין שור, שחייב להיות רשאי לאכול ממחובר.
רָבִינָא אָמַר: לָא אָדָם בְּתָלוּשׁ וְלֹא שׁוֹר בִּמְחוּבָּר צְרִיכִי קְרָאֵי, דִּכְתִיב: ״לֹא תַחְסֹם שׁוֹר בְּדִישׁוֹ״.
רבינא אמר: גם פסוקים אינם נחוצים עבור ההלכה שאדם רשאי לאכול מתלוש, או עבור ההלכה ששור חייב להיות רשאי לאכול ממחובר, כפי שנאמר: "לא תחסום שור בדישו" (דברים כ״ה:ד׳).
תרגומים שנוצרו על ידי בינה מלאכותית עשויים שלא להיות מדויקים לחלוטין.
למשוב או תיקוני תרגום, צור קשר עם drashot@drashot.ai.
טקסטים מסופקים על ידי Sefaria