פּוֹעֵל בִּכְנִיסָתוֹ מִשֶּׁלּוֹ, בִּיצִיאָתוֹ מִשֶּׁל בַּעַל הַבַּיִת, שֶׁנֶּאֱמַר: ״תִּזְרַח הַשֶּׁמֶשׁ יֵאָסֵפוּן וְאֶל מְעוֹנֹתָם יִרְבָּצוּן. יֵצֵא אָדָם לְפׇעֳלוֹ וְלַעֲבֹדָתוֹ עֲדֵי עָרֶב״.
כניסתו של פועל אל העיר מן השדה בסוף יום עבודה היא על חשבונו, כלומר, עליו לעבוד עד סוף היום ממש לפני שהוא חוזר לביתו, ואין משלמים לו עבור זמן הנסיעה שלו. לעומת זאת, יציאתו לעבודה היא על חשבון מעסיקו, כלומר, הוא רשאי לנסוע לאחר זריחת החמה, וזמן זה נחשב לזמן שעבורו הוא מקבל שכר. המקור לכך הוא כפי שנאמר: "תזרח השמש יאספון ואל מעונתם ירבצון; יצא אדם לפעלו ולעבדתו עדי ערב" (תהילים קד:כב–כג). פסוק זה מלמד שאנשים יוצאים לעבודה רק מזריחת החמה, אך עובדים עד סוף היום ממש.
וְלִיחְזֵי הֵיכִי נְהִיגִי – בְּעִיר חֲדָשָׁה. וְנִיחְזֵי מֵהֵיכָא קָא אָתוּ – בְּנָקוֹטָאֵי. אִיבָּעֵית אֵימָא: דְּאָמַר לְהוּ – דְּאָגְרִיתוּ לִי כְּפוֹעֵל דְּאוֹרָיְיתָא.
הגמרא שואלת: אבל אם נוהגי ההעסקה הם בהתאם למנהג המקום, כיצד ניתן להביא מקור מפסוק? נראה כיצד הם רגילים לעבוד באותו מקום. הגמרא משיבה: דבריו של ריש לקיש הם בנוגע לעיר חדשה, שעדיין אין בה מנהג מקובל. הגמרא שואלת: אף על פי כן, נראה מאיזו עיר הפועלים באו במקור, וינהגו לפי מנהגי אותה עיר. הגמרא משיבה: מדובר כאן במקרה של קבוצה מעורבת של פועלים, שבאו מערים רבות ושונות. הגמרא מציעה תשובה חלופית: אם תרצה, אמור במקום זאת שבעל הבית אמר לפועל: אני שוכר אותך כפועל לפי דין תורה. לפי הסבר זה, ריש לקיש מפרט את ההלכה לפי דין תורה.
דָּרֵשׁ רַבִּי זֵירָא וְאָמְרִי לַהּ, תָּנֵי רַב יוֹסֵף: מַאי דִּכְתִיב ״תָּשֶׁת חֹשֶׁךְ וִיהִי לָיְלָה בּוֹ תִרְמֹשׂ כׇּל חַיְתוֹ יָעַר״. ״תָּשֶׁת חֹשֶׁךְ וִיהִי לָיְלָה״ – זֶה הָעוֹלָם הַזֶּה שֶׁדּוֹמֶה לְלַיְלָה. ״בּוֹ תִרְמֹשׂ כׇּל חַיְתוֹ יָעַר״ – אֵלּוּ רְשָׁעִים שֶׁבּוֹ, שֶׁדּוֹמִין לְחַיָּה שֶׁבַּיַּעַר.
באשר למזמור הנזכר לעיל, הגמרא מציינת: רבי זירא דרש פסוק באופן דרשני, ויש אומרים שרב יוסף לימד בברייתא: מה פירוש מה שנכתב: "תשת חושך ויהי לילה, בו תרמוש כל חיתו יער" (תהילים קד:כ)? "תשת חושך ויהי לילה"; זה מתייחס לעולם הזה, הדומה ללילה. "בו תרמוש כל חיתו יער"; אלו הם הרשעים בעולם הזה, הדומים לחית היער, שכן לרשעים יש השפעה רבה בעולם הזה.
״תִּזְרַח הַשֶּׁמֶשׁ יֵאָסֵפוּן וְאֶל מְעוֹנֹתָם יִרְבָּצוּן״. ״תִּזְרַח הַשֶּׁמֶשׁ״ – לַצַּדִּיקִים, ״יֵאָסֵפוּן״ – רְשָׁעִים לְגֵיהִנָּם, ״וְאֶל מְעוֹנֹתָם יִרְבָּצוּן״ – אֵין לָךְ כׇּל צַדִּיק וְצַדִּיק שֶׁאֵין לוֹ מָדוֹר לְפִי כְבוֹדוֹ. ״יֵצֵא אָדָם לְפׇעֳלוֹ״ – יֵצְאוּ צַדִּיקִים לְקַבֵּל שְׂכָרָן, ״וְלַעֲבֹדָתוֹ עֲדֵי עָרֶב״ – בְּמִי שֶׁהִשְׁלִים עֲבוֹדָתוֹ עֲדֵי עָרֶב.
באשר לעולם הבא, הפסוק קובע: "השמש זורחת; הם מסתלקים ורובצים במעונותיהם" (תהילים קד:כב). "השמש זורחת" עבור הצדיקים, ו"הם מסתלקים," כלומר, הרשעים הולכים לגיהינום. אשר לביטוי: "ורובצים במעונותיהם," הוא מתפרש כך: לא יהיה לך אפילו צדיק אחד שלא יהיה לו מדור משלו בעולם הבא, כפי הראוי לכבודו. באשר לביטוי: "יצא אדם לפעלו," הוא מציין כי הצדיקים יוצאים לקבל את שכרם. לבסוף, הביטוי: "ולעבודתו עדי ערב" (תהילים קד:כב), מלמד שהפסוק מתייחס למי שהשלים את מלאכתו עד הערב, כלומר, לפני ערב ימי חייו, מותו.
רַבִּי אֶלְעָזָר בְּרַבִּי שִׁמְעוֹן אַשְׁכַּח לְהָהוּא פַּרְהַגְוָנָא דְּקָא תָפֵיס גַּנָּבֵי, אֲמַר לֵיהּ: הֵיכִי יָכְלַתְּ לְהוּ, לָאו כְּחֵיוָתָא מְתִילִי, דִּכְתִיב: ״בּוֹ תִרְמֹשׂ כׇּל חַיְתוֹ יָעַר״? אִיכָּא דְּאָמְרִי מֵהַאי קְרָא קָאָמַר לֵיהּ: ״יֶאֱרֹב בַּמִּסְתָּר כְּאַרְיֵה בְסֻכֹּה״. דִּלְמָא שָׁקְלַתְּ צַדִּיקֵי וְשָׁבְקַתְּ רַשִּׁיעֵי?
הגמרא מספרת סיפור שכולל השכמה מוקדמת. רבי אלעזר, בנו של רבי שמעון, מצא קצין מסוים [פרהגבנא] שתפקידו היה לעצור גנבים. הוא אמר לקצין: כיצד אתה מסוגל לעצור אותם? האם אינם נמשלו לחיות, כפי שנאמר: "תשת חושך ויהי לילה, בו תרמוש כל חיתו יער" (תהילים קד:כ)? יש מי שאומרים שהוא אמר לו ראיה מפסוק זה: "יארב במסתר כאריה בסוכו, יארב לחטוף עני; יחטוף עני במשכו ברשתו" (תהילים י:ט). מאחר שהרשעים ערמומיים כל כך, אולי אתה תופס את הצדיקים ומניח את הרשעים לנפשם?
אֲמַר לֵיהּ: וּמַאי אֶעֱבֵיד? הַרְמָנָא דְמַלְכָּא הוּא. אֲמַר: תָּא אַגְמְרָךְ הֵיכִי תַּעֲבֵיד. עוּל בְּאַרְבַּע שָׁעֵי לְחָנוּתָא, כִּי חָזֵית אִינִישׁ דְּקָא שָׁתֵי חַמְרָא וְקָא נָקֵיט כָּסָא בִּידֵיהּ וְקָא מְנַמְנֵם, שְׁאוֹל עִילָּוֵיהּ.
הקצין אמר לו: אבל מה עליי לעשות? גזירת המלך היא [harmana] שעליי לעצור גנבים, ואני מבצע את עבודתי כמיטב יכולתי. רבי אלעזר, בנו של רבי שמעון, אמר לו: בוא ואלמד אותך כיצד עליך לעשות זאת. בשעה הרביעית של היום היכנס לבית המרזח. כאשר תראה מישהו שותה יין, מחזיק את כוסו בידו, ומנמנם, ברר על הרקע שלו.
אִי צוּרְבָּא מֵרַבָּנַן הוּא וְנָיֵים – אקַדּוֹמֵי קַדֵּים לְגִרְסֵיהּ. אִי פּוֹעֵל הוּא – קָדֵים קָא עָבֵיד עֲבִידְתֵּיהּ, וְאִי עֲבִידְתֵּיהּ בְּלֵילְיָא – רַדּוֹדֵי רַדֵּיד. וְאִי לָא – גַּנָּבָא הוּא וְתִפְסֵיהּ.
אם הוא תלמיד חכם בתורה ומנמנם, יש להניח שהוא קם מוקדם בבוקר ללימודיו. אם הוא פועל ביום, יש להניח שהוא קם מוקדם ועשה את מלאכתו. ואם מלאכתו בלילה ואף אחד לא שמע אותו עובד, ייתכן שהסיבה לכך היא שהוא מושך חוטי נחושת, שהיא מלאכה שאינה משמיעה קול. ואם הוא אינו אחד מאלה, הרי הוא גנב, ועליך לעצור אותו, שכן ניתן להניח שהיה ער בלילה הקודם מפני שגנב, ולכן הוא כעת מנמנם.
אִישְׁתְּמַע מִילְּתָא בֵּי מַלְכָּא, אֲמַרוּ: קַרְיָינָא דְאִיגַּרְתָּא אִיהוּ לֶיהֱוֵי פַּרְוַנְקָא. אַתְיוּהּ לְרַבִּי אֶלְעָזָר בְּרַבִּי שִׁמְעוֹן, וְקָא תָפֵיס גַּנָּבֵי וְאָזֵיל. שְׁלַח לֵיהּ רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן קׇרְחָה חוֹמֶץ בֶּן יַיִן! עַד מָתַי אַתָּה מוֹסֵר עַמּוֹ שֶׁל אֱלֹהֵינוּ לַהֲרִיגָה?
עניין זה של עצתו של רבי אלעזר בן רבי שמעון נשמע בארמון המלך. שרי המלך אמרו: קורא האיגרת יהיה שליחה [פרוונקא], כלומר, מאחר שרבי אלעזר בן רבי שמעון נתן עצה זו, עליו להיות זה שיבצע אותה. הביאו את רבי אלעזר בן רבי שמעון, אל השלטונות שמינו אותו לתפקיד זה, והוא החל לעצור גנבים. רבי יהושע בן קרחה שלח לרבי אלעזר בן רבי שמעון את המסר הבא: אתה חומץ בן יין, כלומר, אתה רשע בהשוואה לאביך, רבי שמעון הצדיק, כשם שחומץ הוא יין מקולקל. עד מתי תלשין על עם אלוהינו כדי שיידון להוצאה להורג בבית דינו של מלך גוי?
שְׁלַח לֵיהּ: קוֹצִים אֲנִי מְכַלֶּה מִן הַכֶּרֶם. שְׁלַח לֵיהּ: יָבֹא בַּעַל הַכֶּרֶם וִיכַלֶּה אֶת קוֹצָיו. יוֹמָא חַד פְּגַע בֵּיהּ הָהוּא כּוֹבֵס, קַרְיֵיהּ ״חוֹמֶץ בֶּן יַיִן״. אָמַר: מִדַּחֲצִיף כּוּלֵּי הַאי – שְׁמַע מִינַּהּ רַשִּׁיעָא הוּא. אֲמַר לְהוּ: תִּפְסוּהּ. תַּפְסוּהּ.
רבי אלעזר, בנו של רבי שמעון, שלח לו הודעה בחזרה: אני רק מבער קוצים מן הכרם, כלומר, אני מסלק את הרשעים מקרב העם היהודי. רבי יהושע בן קורחה שלח לו בחזרה: יבוא בעל הכרם, כלומר, אלוהים, ויבער את הקוצים שלו עצמו. אין זה מקומך לעשות זאת. הגמרא מספרת: יום אחד, כובס אחד פגש את רבי אלעזר, בנו של רבי שמעון, וקרא לו חומץ בן יין. רבי אלעזר, בנו של רבי שמעון, אמר: מן העובדה שאדם זה נהג בחוצפה שכזו בבזותו תלמיד חכם של תורה, אפשר להסיק כי הוא אדם רשע. הוא אמר לשלטונות: עצרו את האיש ההוא. הם עצרו אותו ודנו אותו למוות.
לְבָתַר דְּנָח דַּעְתֵּיהּ, אֲזַל בָּתְרֵיהּ לְפָרוֹקֵיהּ וְלָא מָצֵי. קָרֵי עֲלֵיהּ: ״שֹׁמֵר פִּיו וּלְשׁוֹנוֹ שֹׁמֵר מִצָּרוֹת נַפְשׁוֹ״. זַקְפוּהּ. קָם תּוּתֵי זְקִיפָא וְקָא בָכֵי. אֲמַרוּ לֵיהּ: רַבִּי, אַל יֵרַע בְּעֵינֶיךָ שֶׁהוּא וּבְנוֹ בָּעֲלוּ נַעֲרָה מְאוֹרָסָה בְּיוֹם הַכִּפּוּרִים.
לאחר שנחה דעתו, כלומר, כאשר שכך כעסו, רבי אלעזר בן רבי שמעון התחרט על החלטתו הפזיזה. הוא הלך אחר הכובס כדי לפדותו ולהצילו מן ההוצאה להורג, אך לא היה יכול לעשות כן. הוא קרא עליו את הפסוק: "שומר פיו ולשונו שומר מצרות נפשו" (משלי כא:כג), כלומר, אילו לא השמיע הכובס את הערתו המבזה, היה ניצל מגורל זה. לבסוף, תלו את הכובס. רבי אלעזר בן רבי שמעון עמד מתחת לגרדום ובכה. הנוכחים שם אמרו לו: רבנו, אל ירע בעיניך שגרמת למותו, שכן כובס זה היה אדם רשע גמור; עליך לדעת שהוא ובנו שניהם קיימו יחסים עם נערה מאורסה ביום הכיפורים.
הִנִּיחַ יָדוֹ עַל בְּנֵי מֵעָיו אָמַר: שִׂישׂוּ בְּנֵי מֵעַי, שִׂישׂוּ! וּמָה סְפֵיקוֹת שֶׁלָּכֶם כָּךְ, וַדָּאוֹת שֶׁלָּכֶם – עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה. מוּבְטָח אֲנִי בָּכֶם, שֶׁאֵין רִמָּה וְתוֹלֵעָה שׁוֹלֶטֶת בָּכֶם.
למשמע זאת, רבי אלעזר, בנו של רבי שמעון, הניח את ידו על בטנו, על מעיו, ואמר: שמחו, מעיי, שמחו! אם אפילו חשדותיכם כה מדויקים, קל וחומר שוודאויותיכם נכונות. אם הרשעתו של האיש הזה על סמך החשדות שעוררה חוצפתו התבררה כנכונה, זיהוים של גנבים בהתאם להיגיון ודאי נכון. אני בטוח בכם, מעיי, שתולעת ורימה לא ישלטו בכם, וזהו סימן לאדם צדיק גמור.
וַאֲפִילּוּ הָכִי לָא מְיַיתְּבָא דַּעְתֵּיהּ. אַשְׁקְיוּהּ סַמָּא דְשִׁינְתָּא וְעַיְּילוּהּ לְבֵיתָא דְשֵׁישָׁא וּקְרַעוּ לִכְרֵיסֵיהּ. הֲווֹ מַפְּקִי מִינֵּיהּ דִּיקּוּלֵי דִּיקּוּלֵי דְּתַרְבָּא וּמוֹתְבִי בְּשִׁמְשָׁא בְּתַמּוּז וְאָב וְלָא מַסְרְחִי.
אף על פי כן, דעתו לא נרגעה. הוא החליט לנסות את עצמו. הוא סידר שאנשים ישקו אותו במשקה מרדים, והם הכניסו אותו לבית של שיש, שבו בוצעו ניתוחים, ופתחו את בטנו. הם הוציאו סלים על גבי סלים של שומן ממנה, הניחו אותם בשמש הלוהטת בימות הקיץ של תמוז ואב, והשומן לא הסריח. בדרך זו קיבל רבי אלעזר, בנו של רבי שמעון, הוכחה שהכרעותיו היו נכונות ושהוא היה אדם צדיק גמור.
כֹּל תַּרְבָּא נָמֵי לָא (סריח) [מַסְרַח]! כֹּל תַּרְבָּא (לָא סְרִיחַ), [כִּי אִית בֵּהּ] שֻׁרְיָקֵי סֻמָּקֵי מַסְרַח. הָכָא, אַף עַל גַּב דְּאִכָּא שֻׁרְיָקֵי סֻמָּקֵי – לָא מַסְרַח. קָרֵי אַנַּפְשֵׁהּ: ״אַף בְּשָׂרִי יִשְׁכֹּן לָבֶטַח״.
הגמרא שואלת מה הייתה ההוכחה: אין זו הוכחה מספקת, שכן כל שומן שאינו מחובר לבשר אינו נרקב. הגמרא משיבה: אכן, כל שומן שאינו מחובר לבשר אינו נרקב, אך הוורידים האדומים שבתוך השומן כן נרקבים. כאן, לעומת זאת, אף שהיו ורידים אדומים בשומן, הם לא נרקבו, וזהו סימן לצדקתו. רבי אלעזר, בנו של רבי שמעון, קרא את הפסוקים על עצמו: "שיוויתי ה' לנגדי תמיד... לכן שמח לבי ויגל כבודי; אף בשרי ישכון לבטח" (תהילים טז:ח–ט).
וְאַף רַבִּי יִשְׁמָעֵאל בְּרַבִּי יוֹסֵי מְטָא
הגמרא מספרת: ומעשה דומה אירע גם לרבי ישמעאל, בנו של רבי יוסי, כלומר, אף הוא התמנה לקצין ראשי.
תרגומים שנוצרו על ידי בינה מלאכותית עשויים שלא להיות מדויקים לחלוטין.
למשוב או תיקוני תרגום, צור קשר עם drashot@drashot.ai.
טקסטים מסופקים על ידי Sefaria