שֵׁשׁ עֶשְׂרֵה שְׂעוֹרִים – חַיָּיב. הָא שְׁלֹשֶׁת קַבִּין – פָּטוּר! תַּרְגְּמַהּ אַבָּיֵי: בִּמְחִיקָתָא.
שש עשרהסאה של שעורים, הוא חייב. מכאן עולה שאם הוסיף רק שלושה קבין, כלומר חצי סאה, הוא פטור. אביי פירש את הברייתא כמתייחסת לשעורים מיושרות, משא שנמדד בדיוק, שבו נפח השעורים לא נמדד בכלי מידה גדושים אלא יושר באופן שטוח. לפיכך, הוא בערך סאה אחת פחות מן הכמות הרגילה.
תָּנוּ רַבָּנַן: קַב לְכַתָּף, אַדְרִיב לַעֲרֵיבָה. כּוֹר לִסְפִינָה, שְׁלֹשֶׁת כּוֹרִים לְבוּרְנִי גְּדוֹלָה.
§ החכמים לימדו: קב הוא תוספת גדולה מדי לסבל, ולכן אם הסבל נפצע מחמת המשקל הנוסף, על הבעלים לשלם לו. אדריב, חצי כור, הוא תוספת גדולה מדי לסירה קטנה [עריבה]; כור הוא תוספת גדולה מדי לסירה רגילה; שלושה כור הם תוספת גדולה מדי לאונייה גדולה [בורני].
אָמַר מָר: קַב לְכַתָּף. אִם אִיתָא דְּלָא מָצֵי בֵּיהּ בַּר דַּעַת הוּא, לִשְׁדְּיֵהּ! אָמַר אַבָּיֵי: בְּשֶׁחֲבָטוֹ לְאַלְתַּר. רָבָא אָמַר: אֲפִילּוּ תֵּימָא בְּשֶׁלֹּא חֲבָטוֹ לְאַלְתַּר, לָא צְרִיכָא אֶלָּא לְאַגְרָא יַתִּירָא. רַב אָשֵׁי אָמַר: הוּא סָבוּר חוּלְשָׁא הוּא דְּנָקֵיט לֵיהּ.
האדון אמר: קב הוא תוספת גדולה מדי לסבל. הגמרא שואלת: אם כך הוא, שאינו יכול לשאת משא זה, הסבל הוא אדם בר־דעת; שיזרוק אותו מעליו ויימנע מפגיעה. אמר אביי: מדובר כאן במקרה שבו המשא הפיל אותו מיד, לפני שהיה יכול להסירו מגבו. אמר רבא: אפילו אם תאמר שמדובר במקרה שבו לא הפיל אותו מיד, הברייתא אינה קשה, שכן אין היא נצרכת אלא לעניין השכר הנוסף שהוא יכול לדרוש עבור תוספת זו. אמר רב אשי: אפילו אם הסבל הוא אדם בר־דעת, שמא חשב שזו חולשה רגעית שאחזה בו ולא הבין שהמשא עצמו מופרז.
כּוֹר לִסְפִינָה, שְׁלֹשֶׁת כּוֹרִין לְבוּרְנִי גְּדוֹלָה. אָמַר רַב פָּפָּא: שְׁמַע מִינַּהּ סְתָם סְפִינוֹת בַּת תְּלָתִין כּוֹרִין. לְמַאי נָפְקָא מִינַּהּ? לְמִקָּח וּמִמְכָּר.
§ הברייתא מלמדת: כור הוא תוספת גדולה מדי לסירה רגילה; שלושה כור הם תוספת גדולה מדי לספינה גדולה. רב פפא אמר: למד מכאן שספינות סתמיות יכולות לשאת שלושים כור, כלומר, זהו נפח המטען של ספינה. הטעם לטענה זו הוא שבכל המקרים הללו התוספת שגורמת לנזק היא אחד משלושים מן המשא הרגיל. הגמרא שואלת: מהו ההבדל המעשי הנובע מהבחנה זו? הגמרא משיבה: ההבדל הוא לגבי הלכות מקח וממכר, כלומר, מי שקונה ספינה שמידותיה אינן מפורטות צריך לדעת שזו קיבולתה הצפויה.
מַתְנִי׳ כׇּל הָאוּמָּנִין – שׁוֹמְרֵי שָׂכָר הֵן. וְכוּלָּן שֶׁאָמְרוּ: טוֹל אֶת שֶׁלְּךָ וְהָבֵא מָעוֹת – שׁוֹמֵר חִנָּם. שְׁמוֹר לִי וְאֶשְׁמוֹר לָךְ – שׁוֹמֵר שָׂכָר. שְׁמוֹר לִי, וְאָמַר לוֹ: הַנַּח לְפָנַי – שׁוֹמֵר חִנָּם.
משנה:כל האומנין והפועלים הנוטלים חומרי גלם לבתיהם הרי הם נחשבים שומרי שכר על אותם חפצים עד שיחזירו אותם לבעלים. וכל מי שאמרו לבעלים: גמרתי את המלאכה, ולכן טול את מה שהוא שלך, כלומר חפץ זה, והבא מעות תחתיו, מאותה שעה ואילך כל אחד מהם נחשב שומר חינם. אם אדם אחד אומר לחברו: שמור את רכושי בשבילי ואני אשמור את רכושך בשבילך, כל אחד מהם הוא שומר שכר, שכן כל אחד מקבל את שירותי חברו כתשלום על שמירתו. אם אחד אומר: שמור לי, והאחר אומר לו: הנח לפניי, האדם השני הוא שומר חינם.
הִלְוָהוּ עַל הַמַּשְׁכּוֹן – שׁוֹמֵר שָׂכָר. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: הִלְוָהוּ מָעוֹת – שׁוֹמֵר חִנָּם, הִלְוָהוּ פֵּירוֹת – שׁוֹמֵר שָׂכָר. אַבָּא שָׁאוּל אוֹמֵר: רַשַּׁאי אָדָם לְהַשְׂכִּיר מַשְׁכּוֹנוֹ שֶׁל עָנִי לִהְיוֹת פּוֹסֵק וְהוֹלֵךְ עָלָיו, מִפְּנֵי שֶׁהוּא כְּמֵשִׁיב אֲבֵידָה.
מי שהלווה לחברו על סמך משכון הרי הוא שומר שכר על המשכון. רבי יהודה אומר: מי שהלווה לחברו מעות הרי הוא שומר חינם על המשכון, ואילו מי שהלווה לחברו פירות הרי הוא שומר שכר. אבא שאול אומר: מותר לאדם להשכיר משכונו של עני שניתן לו עבור הלוואה, כדי שעל ידי קביעת דמי שכירות עבורו הוא בכך יפחית בהדרגה את החוב, כלומר, המלווה ינכה את דמי השכירות שהוא מקבל מן הסכום שחייב הלווה, מפני שזה נחשב כהשבת אבדה. הלווה מרוויח מהסדר זה, ואילו אם המלווה אינו משתמש במשכון בדרך זו, אין בכך תועלת לאיש.
גְּמָ׳ לֵימָא מַתְנִיתִין דְּלָא כְּרַבִּי מֵאִיר? דְּתַנְיָא: שׂוֹכֵר כֵּיצַד מְשַׁלֵּם? רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר: כְּשׁוֹמֵר חִנָּם. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: כְּשׁוֹמֵר שָׂכָר.
גמרא: הגמרא מציעה: הבה נאמר שהמשנה אינה בהתאם לשיטתו של רבי מאיר, כפי שנלמד בברייתא: לגבי שוכר, שמעמדו המשפטי אינו נאמר במפורש בתורה, כיצד הוא משלם במקרה שחפץ שכור אבד או נגנב? רבי מאיר אומר: הוא משלם כמו שומר חינם, כלומר, רק במקרים שבהם אובדן החפץ נגרם בשל רשלנותו. רבי יהודה אומר: הוא משלם כמו שומר שכר, כלומר, אף במקרים שבהם אובדן החפץ לא נגרם בשל רשלנותו. בעלי מלאכה דומים לשוכרים, שכן הם מקבלים את החפץ לרשותם כדי להפיק ממנו רווח, והמשנה מלמדת שבעלי מלאכה הם כשומרי שכר. לפיכך, פסיקת המשנה לכאורה אינה בהתאם לשיטתו של רבי מאיר.
אֲפִילּוּ תֵּימָא רַבִּי מֵאִיר, בְּהַהִיא הֲנָאָה דְּקָא שָׁבֵיק כּוּלֵּי עָלְמָא וְאָגַיר לֵיהּ לְדִידֵיהּ – הָוֵי עִילָּוֵיהּ שׁוֹמֵר שָׂכָר. אִי הָכִי, שׂוֹכֵר נָמֵי בְּהַהִיא הֲנָאָה דְּקָא שָׁבֵיק כּוּלֵּי עָלְמָא וּמוֹגַר לֵיהּ לְדִידֵיהּ – הָוֵי עִילָּוֵיהּ שׁוֹמֵר שָׂכָר.
הגמרא דוחה טענה זו. אתה יכול אף לומר שהמשנה היא בהתאם לדעתו של רבי מאיר, והטעם שבעלי מלאכה מומחים נחשבים כשומרי שכר הוא שבשל אותה הנאה שהפועל מקבל מן העובדה שהבעלים של החפץ מניח בצד את כל האחרים ושוכר אותו, הוא נעשה שומר שכר על החפץ. הגמרא מקשה על נימוק זה: אם כן, גם לגבי שוכר, ניתן לומר שבשל אותה הנאה שהוא מקבל מן העובדה שהבעלים מניח בצד את כל האחרים ומשכיר לו, הוא צריך להיעשות שומר שכר על החפץ.
אֶלָּא: אֲפִילּוּ תֵּימָא רַבִּי מֵאִיר, בְּהַהִיא הֲנָאָה דְּקָא יָהֵיב לֵיהּ טְפֵי פּוּרְתָּא – הָוֵי עִילָּוֵיהּ שׁוֹמֵר שָׂכָר.
אלא, לאור הפרכה זו הגמרא מציעה טעם אחר, שאתה יכול אפילו לומר שהמשנה היא בהתאם לדעתו של רבי מאיר: מתוך אותה הנאה שהאומן המיומן מקבל מן העובדה שהבעלים נותן לו מעט יותר כסף, הוא נעשה שומר שכר. מאחר שאי אפשר לחשב את הסכום המדויק שלו זכאי אומן מיומן, מניחים שמשלמים לו מעט יותר.
שׂוֹכֵר נָמֵי! מִי לָא עָסְקִינַן דְּקָא מְשַׁוֵּי לֵיהּ טְפֵי פּוּרְתָּא. אֶלָּא אֲפִילּוּ תֵּימָא רַבִּי מֵאִיר, בְּהַהִיא הֲנָאָה דְּתָפֵישׂ לֵיהּ אַאַגְרֵיהּ, דְּלָא בָּעֵי לְמֵיעַל וּלְמִיפַּק אַזּוּזֵי – הָוֵי עֲלֵיהּ שׁוֹמֵר שָׂכָר.
הגמרא שואלת: בנוגע לשוכר גם כן, וכי אין אנו עוסקים אפילו במקרה שבו הבעלים נותן לו מעט יותר שווי עבור כספו, ואף על פי כן רבי מאיר טוען שהוא נחשב כשומר חינם? אלא, אתה יכול אפילו לומר שהמשנה היא בהתאם לדעתו של רבי מאיר מטעם אחר: באמצעות אותה הנאה שהאומן מקבל מן העובדה שהוא מחזיק בחפץ כדי שלא יצטרך להיכנס ולצאת בשביל כספו, הוא נעשה שומר שכר על החפץ.
אִיבָּעֵית אֵימָא, כִּדְמַחְלֵיף רַבָּה בַּר אֲבוּהּ וְתָנֵי: שׂוֹכֵר כֵּיצַד מְשַׁלֵּם? רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר: כְּשׁוֹמֵר שָׂכָר, רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: כְּשׁוֹמֵר חִנָּם.
אם תרצה, אמור במקום זאת שניתן להסביר את המשנה בהתאם לדעתו של רבי מאיר גם בלי ההסברים הללו, כפי שרבה בר אבוה הפך את הדעות ושונה שהברייתא אומרת: לגבי שוכר, כיצד הוא משלם? רבי מאיר אומר: כשומר שכר; רבי יהודה אומר: כשומר חינם.
וְכוּלָּן שֶׁאָמְרוּ: ״טוֹל אֶת שֶׁלְּךָ וְהָבֵא מָעוֹת״ – שׁוֹמֵר חִנָּם. תְּנַן הָתָם: אָמַר לוֹ שׁוֹאֵל ״שַׁלַּח״, וְשִׁלְּחָהּ וּמֵתָה – חַיָּיב, וְכֵן בְּשָׁעָה שֶׁמַּחְזִירָהּ.
§ המשנה מלמדת: וכן במקרה של כל אלה שאמרו לבעלים: קח את מה שהוא שלך, כלומר, חפץ זה, והבא כסף במקומו, כל אחד מהם נחשב לשומר חינם. למדנו במשנה שם (98b): אם השואל אמר למלווה: שלח את הבהמה שהסכמת להשאיל לי עם האדם שאמרת שימסור אותה, והוא שלח אותה אליו והיא מתה בדרך, השואל חייב, וכן גם כשהוא מחזיר אותה. השואל אחראי לבהמה כל עוד לא הוחזרה בפועל לבעלים.
אָמַר רַפְרָם בַּר פָּפָּא אָמַר רַב חִסְדָּא: לֹא שָׁנוּ אֶלָּא שֶׁהֶחְזִירָהּ בְּתוֹךְ יְמֵי שְׁאֵילָתָהּ. אֲבָל לְאַחַר יְמֵי שְׁאֵילָתָהּ – פָּטוּר. מֵתִיב רַב נַחְמָן בַּר פָּפָּא: וְכוּלָּן שֶׁאָמְרוּ ״טוֹל אֶת שֶׁלְּךָ וְהָבֵא מָעוֹת״ – שׁוֹמֵר חִנָּם.
רפרם בר פפא אמר שרב חסדא אמר: הם לימדו הלכה זו רק כאשר הלווה החזיר אותה בתוך תקופת השאלתה, שכן קיבל על עצמו אחריות על הבהמה למשך הזמן שנקבע להשאלה. אבל אם החזיר אותה לאחר תקופת השאלתה, הוא פטור, שכן משהושלמה תקופת ההשאלה שוב אין לו מעמד של שואל. רב נחמן בר פפא מקשה מן המשנה: וכל אלה שאמרו: טול את מה ששלך והבא מעות, כל אחד מהם נחשב שומר חינם.
תרגומים שנוצרו על ידי בינה מלאכותית עשויים שלא להיות מדויקים לחלוטין.
למשוב או תיקוני תרגום, צור קשר עם drashot@drashot.ai.
טקסטים מסופקים על ידי Sefaria