מַתְנִי׳ הַשּׂוֹכֵר אֶת הַפָּרָה לַחֲרוֹשׁ בָּהָר וְחָרַשׁ בַּבִּקְעָה, אִם נִשְׁבַּר הַקַּנְקַן – פָּטוּר. בַּבִּקְעָה וְחָרַשׁ בָּהָר, אִם נִשְׁבַּר הַקַּנְקַן – חַיָּיב. לָדוּשׁ בְּקִטְנִית וְדָשׁ בִּתְבוּאָה – פָּטוּר, לָדוּשׁ בִּתְבוּאָה וְדָשׁ בְּקִטְנִית – חַיָּיב, מִפְּנֵי שֶׁהַקִּטְנִית מַחְלֶקֶת.
משנה: לגבי השוכר פרה ומחרשה כדי לחרוש בהר אך חרש בבקעה, אם היתד, כלי החיתוך שבתחתית המחרשה, נשבר, הוא פטור, שכן היה סביר אף יותר שישבר בשטח הררי. במקרה שבו שכר את הפרה והמחרשה לחרוש בבקעה אך חרש בהר, אם היתד נשבר הוא חייב. אם שכר את הפרה לדוש קטניות אך דשה תבואה, והפרה החליקה ושברה את רגלה, הוא פטור. אם שכר אותה לדוש תבואה אך דשה קטניות הוא חייב, מפני שהקטניות מחליקות.
גְּמָ׳ הֵיכָא דְּלָא שַׁנִּי בָּהּ, מַאן מְשַׁלֵּם? אָמַר רַב פָּפָּא: דְּנָקֵיט פְּרָשָׁא מְשַׁלֵּם. רַב שִׁישָׁא בְּרֵיהּ דְּרַב אִידִי אָמַר: דְּנָקֵיט מָנָא מְשַׁלֵּם. וְהִלְכְתָא: דְּנָקֵיט מָנָא מְשַׁלֵּם. וְאִי דּוּכְתָּא דְּמַחְזְקִי (גּוּנְדְּרֵי) – [גְּרוּנְדֵּי] תַּרְוַיְיהוּ מְשַׁלְּמִין.
גמרא: המשנה דנה באחריותו של שוכר שסטה מתנאי הסכם השכירות, אך אינה מלמדת את ההלכה של אחריות על כלי שנשבר במקרה שבו השוכר אכן פעל לפי ההסכם. הגמרא שואלת: במקרה שבו השוכר לא סטה מן ההסכם שלהם, מי משלם? רב פפא אמר: זה שאוחז במלמד [פרשה] משלם, שכן ניתן להניח שהוא גרם למחרשה להישבר בכך שלא הוביל אותה בקו ישר. רב ששת, בנו של רב אידי, אמר: זה שאוחז בכלי, במחרשה עצמה, משלם. וההלכה היא שזה שאוחז בכלי משלם. ואם היה זה מקום שבו מצויות אבנים שניהם משלמים, שכן במקרה זה כל אי־סדירות קטנה בקרקע שבה המחרשה חורשת תלם עשויה לגרום למחרשה להישבר.
אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: הַמּוֹכֵר פָּרָה לַחֲבֵירוֹ, וְאָמַר לוֹ: פָּרָה זוֹ נַגְחָנִית הִיא, נַשְׁכָנִית הִיא, בַּעֲטָנִית הִיא, רַבְצָנִית הִיא, וְהָיָה בָּהּ מוּם אֶחָד וּסְנָפוֹ בֵּין הַמּוּמִין – הֲרֵי זֶה מִקַּח טָעוּת. מוּם זֶה וּמוּם אַחֵר – אֵין זֶה מִקַּח טָעוּת.
§ רבי יוחנן אומר, ומצטט את התוספתא (בבא בתרא ד:ו): במקרה של מי שמוכר פרה לחברו ואומר לו: דע לך שפרה זו יש בה מומים, היא נגחנית, היא נשכנית, היא בעטנית, היא רובצת דרך קבע; אבל למעשה היה בה רק מום אחד והוא שילב אותו בין רשימת המומים שלא היו בה, זהו מקח טעות, שכן הקונה ראה שאין בה את שאר המומים ולכן לא התייחס ברצינות לאף אחד מן המומים שהמוכר מנה, לרבות זה שהפרה אכן הייתה לוקה בו. אבל אם המוכר אמר: לבהמה יש מום זה, כלומר המום שיש בה בפועל, ומומים אחרים, בלי לפרט מהם, אין זה מקח טעות.
תַּנְיָא נָמֵי הָכִי: הַמּוֹכֵר שִׁפְחָה לַחֲבֵירוֹ, וְאָמַר לוֹ: שִׁפְחָה זוֹ שׁוֹטָה הִיא, נִיכְפֵּית הִיא, מְשׁוּעְמֶמֶת הִיא, וְהָיָה בָּהּ מוּם אֶחָד וּסְנָפוֹ בֵּין הַמּוּמִין – הֲרֵי זֶה מִקַּח טָעוּת. מוּם זֶה וּמוּם אַחֵר – אֵין זֶה מִקַּח טָעוּת.
הגמרא מציינת כי דבר זה נלמד גם בברייתא (תוספתא, בבא בתרא ד:ג): לגבי מי שמוכר שפחה לחברו ואומר לו: שפחה זו שוטה, היא נכפית, היא משוגעת [meshuamemet]; אבל למעשה היה בה רק מום אחד והוא הכליל אותו בין שאר המומים, זהו מקח טעות. אבל אם המוכר אמר: לשפחה יש מום זה, כלומר, המום שיש בה בפועל, ומומים אחרים, בלי לפרט מהם, אין זה מקח טעות.
אֲמַר לֵיהּ רַב אַחָא בְּרֵיהּ דְּרָבָא לְרַב אָשֵׁי: הָיוּ בָּהּ כׇּל הַמּוּמִין הַלָּלוּ, מַהוּ? אֲמַר לֵיהּ רַב מָרְדֳּכַי לְרַב אָשֵׁי, הָכִי אָמְרִינַן מִשְּׁמֵיהּ דְּרָבָא: הָיוּ בָּהּ כׇּל הַמּוּמִין הַלָּלוּ – אֵין זֶה מִקַּח טָעוּת.
רב אחא, בנו של רבא, אמר לרב אשי: אם לבהמה היו כל המומים הללו, מהי ההלכה במקרה זה? האם הקונה יכול לטעון שחשב שהמוכר אינו רציני כאשר הזכיר כל כך הרבה בעיות? רב מרדכי אמר לרב אשי: אנו אומרים הלכהזו בשם רבא: אם לבהמה היו כל המומים הללו, אין זה מקח טעות, שכן הוא דיבר בגילוי לב. המוכר אינו אשם אם הקונה לא האמין לו.
מַתְנִי׳ הַשּׂוֹכֵר אֶת הַחֲמוֹר לְהָבִיא עָלֶיהָ חִטִּין, וְהֵבִיא עָלֶיהָ שְׂעוֹרִין – חַיָּיב. תְּבוּאָה, וְהֵבִיא עָלֶיהָ תֶּבֶן – חַיָּיב, מִפְּנֵי שֶׁהַנֶּפַח קָשֶׁה כְּמַשּׂאוֹי. לְהָבִיא לֶתֶךְ חִטִּין, וְהֵבִיא לֶתֶךְ שְׂעוֹרִין – פָּטוּר. וְאִם מוֹסִיף עַל מַשָּׂאוֹ חַיָּיב. וְכַמָּה יוֹסִיף עַל מַשָּׂאוֹ וִיהֵא חַיָּיב? סוֹמְכוֹס אוֹמֵר מִשּׁוּם רַבִּי מֵאִיר: סְאָה לְגָמָל, שְׁלֹשָׁה קַבִּין לַחֲמוֹר.
משנה: לגבי השוכר חמור כדי להביא עליו חיטים, לשאתן על גבו, והביא עליו משקל זהה של שעורים, שהן קלות מן החיטים, ונחבל החמור, הרי הוא חייב. וכן, אם שכרו להוביל תבואה, והביא עליו תבן באותו משקל, הרי הוא חייב, מפני שהנפח הנוסף קשה לבהמה כמו המשא עצמו. אם שכר חמור כדי להביא עליו לתך אחד, כלומר מידה של נפח, של חיטים, והביא לתך של שעורים, הרי הוא פטור, שכן הביא אותו נפח של חומר קל יותר. והמוסיף על המשא נפח גדול יותר ממה שהתנה, הרי הוא חייב. וכמה צריך להוסיף על המשא כדי שיתחייב? סומכוס אומר משום רבי מאיר: סאה לגמל ושלושה קבין לחמור.
גְּמָ׳ אִיתְּמַר. אַבָּיֵי אָמַר: ״קָשֶׁה כְּמַשּׂאוֹי״ תְּנַן. רָבָא אָמַר: ״קָשֶׁה לְמַשּׂאוֹי״ תְּנַן. אַבָּיֵי אָמַר: ״קָשֶׁה כְּמַשּׂאוֹי״ תְּנַן, נִפְחָא כִּי תִקְלָא, וְאִי מוֹסִיף שְׁלֹשָׁה קַבִּין – חַיָּיב. רָבָא אָמַר: ״קָשֶׁה לְמַשּׂאוֹי״ תְּנַן, תִּקְלָא כִּי תִקְלָא וְנִפְחָא הָוֵי תּוֹסֶפֶת.
גמרא:נאמר כי אמוראים נחלקו לגבי הנוסח המדויק של משנה זו. אביי אמר כי למדנו במשנה: קשה כמשא. רבא אמר כי למדנו: קשה למשא. הגמרא מסבירה: אביי אמר כי למדנו: קשה כמשא, ומשמעות הדבר היא שהנפח הוא כמו המשקל, ולכן כאשר נפחם של שני החומרים שווה, אם הוסיף שלושה קבין הוא חייב. רבא אמר כי למדנו: קשה למשא, ומשמעות הדבר היא שאם משקל אחד כמו המשקל האחר, אזי ההבדל בנפח נחשב כתוספת. במילים אחרות, אדם חייב אם משקל השעורים זהה לזה של החיטים, ובמקרה כזה הנפח הנוסף נחשב כגורם נזק. רבא סבור שאם נפחם של השניים שווה, אין הוא חייב על תוספת של שלושה קבין במשקל.
תְּנַן: לְהָבִיא לֶתֶךְ חִטִּין, וְהֵבִיא לֶתֶךְ שְׂעוֹרִין – פָּטוּר. וְאִם הוֹסִיף עַל מַשָּׂאוֹ – חַיָּיב. מַאי לָאו שְׁלֹשֶׁת קַבִּין?! לֹא, סְאָה. וְהָא עֲלַהּ קָתָנֵי: וְכַמָּה יוֹסִיף עַל מַשָּׂאוֹ וִיהֵא חַיָּיב? סוֹמְכוֹס אוֹמֵר מִשּׁוּם רַבִּי מֵאִיר: סְאָה לְגָמָל, שְׁלֹשָׁה קַבִּין לַחֲמוֹר!
הגמרא מנסה להביא ראיה לאחת מן הדעות הללו. למדנו במשנה: אם אדם שכר חמור כדי להביא לתך של חיטים, אך הביא לתך של שעורים, הוא פטור. ואם אדם מוסיף על המשא נפח גדול יותר ממה שהתנה, הוא חייב. האם אין זה נכון שמשמעות הדבר היא שהוא לא הביא בדיוק לתך של שעורים, אלא הוסיף שלושה קבין, דבר שיתמוך בדעתו של אביי? הגמרא דוחה פירוש זה: לא, הוא הוסיף סאה שלמה. הגמרא שואלת: אבל ההמשך של המשנה נשנה על מקרה זה: כמה עליו להוסיף על המשא כדי שיתחייב? סומכוס אומר בשם רבי מאיר: סאה על גמל ושלושה קבין על חמור.
הָכִי קָאָמַר: הֵיכָא דְּלָא שַׁנִּי חִטִּין וְהֵבִיא חִטִּין, שְׂעוֹרִין וְהֵבִיא שְׂעוֹרִין, כַּמָּה יוֹסִיף עַל מַשָּׂאוֹ וִיהֵא חַיָּיב? סוֹמְכוֹס אוֹמֵר מִשּׁוּם רַבִּי מֵאִיר: סְאָה לְגָמָל שְׁלֹשָׁה קַבִּין לַחֲמוֹר.
הגמרא מסבירה כי זהו מה שהסיפא של המשנה אומרת: במקרה שבו השוכר לא שינה מן ההסכם שלהם, למשל, הם התנו שהוא יביא חיטים והוא הביא חיטים, או שעורים והוא הביא שעורים, כמה עליו להוסיף על המשא כדי שיהיה חייב? סומכוס אומר בשם רבי מאיר: סאה על גמל ושלושה קבין על חמור.
תָּא שְׁמַע: לְהָבִיא לֶתֶךְ חִטִּין וְהֵבִיא
הגמרא מוסיפה ומציעה: בוא ושמע הוכחה מברייתא: אם אדם שכר חמור כדי להביא לתך, כלומר, חמישה עשר סאה, של חיטה, אך הוא הביא
תרגומים שנוצרו על ידי בינה מלאכותית עשויים שלא להיות מדויקים לחלוטין.
למשוב או תיקוני תרגום, צור קשר עם drashot@drashot.ai.
טקסטים מסופקים על ידי Sefaria