כׇּל יְמֵי גְּרִיד – אֶחָד. כׇּל יְמֵי רְבִיעָה – אַחַת. לֹא יֹאמַר לוֹ: חֲרוֹשׁ עִמִּי בִּגְרִיד וַאֲנִי אֶחְרוֹשׁ עִמְּךָ בָּרְבִיעָה.
כל הימים היבשים במשך הקיץ, כאשר אין יורד גשם, נחשבים לתקופה אחת, כלומר שאם כל אחד מהם הסכים לעבוד יום אחד, הימים היבשים נחשבים כאילו כולם שווים בדיוק באורכם, למרות ההבדלים הקלים ביניהם. באופן דומה, כל הימים הגשומים נחשבים לתקופה אחת. אבל אין הוא רשאי לומר לו: חרוש עמי בעונה היבשה ואני אחרוש עמך בעונה הגשומה.
רַבָּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר: יֵשׁ רִבִּית מוּקְדֶּמֶת וְיֵשׁ רִבִּית מְאוּחֶרֶת. כֵּיצַד? נָתַן עֵינָיו לִלְווֹת הֵימֶנּוּ, וְהוּא מְשַׁלֵּחַ לוֹ וְאוֹמֵר: בִּשְׁבִיל שֶׁתַּלְוֵנִי – זוֹ הִיא רִבִּית מוּקְדֶּמֶת. לָוָה הֵימֶנּוּ וְהֶחְזִיר לוֹ אֶת מְעוֹתָיו, וְהוּא מְשַׁלֵּחַ לוֹ וְאוֹמֵר: בִּשְׁבִיל מְעוֹתֶיךָ שֶׁהָיוּ בְּטֵילוֹת אֶצְלִי – זוֹ הִיא רִבִּית מְאוּחֶרֶת.
רבן גמליאל אומר: יש מקרה של ריבית המשולמת מראש, ויש גם מקרה של ריבית המשולמת לאחר מכן, ושניהם אסורים. כיצד? אם קיווה ללוות ממנו כסף בעתיד, והוא שולח לו כסף או מתנה ואומר: אני שולח לך מתנה זו כדי שתלווה לי, זו ריבית המשולמת מראש. וכן, אם לווה ממנו כסף ולאחר מכן החזיר את כספו, והוא אחר כך שולח לו מתנה ואומר: אני שולח לך מתנה זו כדי לגמול לך על כספך, שהיה בטל אצלי, ומנע ממך להרוויח ממנו, זו ריבית המשולמת לאחר מכן.
רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: יֵשׁ רִבִּית דְּבָרִים. לֹא יֹאמַר לוֹ ״דַּע כִּי בָּא אִישׁ פְּלוֹנִי מִמָּקוֹם פְּלוֹנִי״.
רבי שמעון אומר: לא רק שיש ריבית שהיא תשלום של כסף או חפצים, אלא יש גם ריבית בדברים. לדוגמה, הלווה אינו רשאי לומר למלווה: עליך לדעת שפלוני בא ממקום פלוני, כאשר הוא יודע שמידע זה חשוב לנושה שלו. מאחר שכוונתו היא להעניק טובת הנאה למלווה, הרי הוא כאילו שילם לו סכום נוסף עבור הכסף שהלווה לו, ודבר זה מהווה ריבית.
וְאֵלּוּ עוֹבְרִין בְּלֹא תַעֲשֶׂה: הַמַּלְוֶה וְהַלֹּוֶה וְהֶעָרֵב וְהָעֵדִים. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: אַף הַסּוֹפֵר. עוֹבְרִים מִשּׁוּם ״לֹא תִתֵּן״, וּמִשּׁוּם ״אַל תִּקַּח מֵאִתּוֹ״, וּמִשּׁוּם ״לֹא תִהְיֶה לוֹ כְּנוֹשֶׁה״, וּמִשּׁוּם ״לֹא תְשִׂימוּן עָלָיו נֶשֶׁךְ״, וּמִשּׁוּם ״וְלִפְנֵי עִוֵּר לֹא תִתֵּן מִכְשׁוֹל וְיָרֵאתָ מֵּאֱלֹהֶיךָ אֲנִי ה׳״.
ואלה אנשים מפרים איסור של ריבית: המלווה, והלווה, והערב, והעדים. וחכמים אומרים: אף הסופר הכותב את שטר החוב מפר אף הוא איסור זה. צדדים אלה לעסקה מפרים איסורים שונים. יש מהם העוברים על: "את כספך לא תיתן לו בנשך" (ויקרא כ"ה:ל"ז), ועל: "אל תקח מאתו נשך ותרבית" (ויקרא כ"ה:ל"ו), ועל: "לא תהיה לו כנושה" (שמות כ"ב:כ"ד), ועל: "לא תשימון עליו נשך" (שמות כ"ב:כ"ד), ועל: "ולפני עיוור לא תיתן מכשול, ויראת מאלוהיך; אני ה'" (ויקרא י"ט:י"ד).
גְּמָ׳ תַּנְיָא, רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחַי אוֹמֵר: מִנַּיִן לַנּוֹשֶׁה בַּחֲבֵירוֹ מָנֶה, וְאֵינוֹ רָגִיל לְהַקְדִּים לוֹ שָׁלוֹם, שֶׁאָסוּר לְהַקְדִּים לוֹ שָׁלוֹם – תַּלְמוּד לוֹמַר: ״נֶשֶׁךְ כׇּל דָּבָר אֲשֶׁר יִשָּׁךְ״ – אֲפִילּוּ דִּיבּוּר אָסוּר.
גמרא:שנינו בברייתא שרבי שמעון בן יוחאי אומר: מנין נלמד למי שחייבים לו מאה דינרים על ידי אחר, והלווה אינו רגיל להקדים שלום לאותו מלווה, שאסור לו להתחיל להקדים לו שלום לאחר שקיבל את ההלוואה? הפסוק אומר: "נשך כל דבר [davar] אשר יישך" (דברים כג:כ), שניתן גם לקרוא אותו כרומז שאפילו דיבור [dibbur] יכול להיות אסור כריבית.
וְאֵלּוּ עוֹבְרִין, אָמַר אַבָּיֵי: מַלְוֶה עוֹבֵר בְּכוּלָּן. לֹוֶה עוֹבֵר מִשּׁוּם ״לֹא תַשִּׁיךְ לְאָחִיךָ״. ״וּלְאָחִיךָ לֹא תַשִּׁיךְ״, ״וְלִפְנֵי עִוֵּר לֹא תִתֵּן מִכְשׁוֹל״. עָרֵב וְהָעֵדִים אֵין עוֹבְרִין אֶלָּא מִשּׁוּם ״לֹא תְשִׂימוּן עָלָיו נֶשֶׁךְ״.
§ המשנה מלמדת: ואלו אנשים מפרים את איסור הריבית. אביי אומר: המלווה מפר את כולם, כלומר את כל האיסורים המנויים במשנה. הלווה מפר את האיסור של: "לא תשיך לאחיך" (דברים כג:כ), שכן הוא מאפשר לאחיו להלוות בריבית. והם גם מפרים את האיסור: "לנכרי תשיך, ולאחיך לא תשיך" (דברים כג:כא), וכן: "ולפני עיוור לא תיתן מכשול" (ויקרא יט:יד). הערב והעד עוברים רק על: "לא תשימון עליו נשך" (שמות כב:כד).
תַּנְיָא, רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: מַלְוֵי רִבִּית יוֹתֵר מִמַּה שֶּׁמַּרְוִיחִים – מַפְסִידִים. וְלֹא עוֹד אֶלָּא שֶׁמְּשִׂימִים מֹשֶׁה רַבֵּינוּ חָכָם וְתוֹרָתוֹ אֱמֶת. וְאוֹמְרִין: אִילּוּ הָיָה יוֹדֵעַ מֹשֶׁה רַבֵּינוּ שֶׁיִּהְיֶה רֶיוַח בַּדָּבָר לֹא הָיָה כּוֹתְבוֹ.
כך שנינו בברייתא שרבי שמעון אומר: המלווים בריבית מפסידים יותר משהם מרוויחים, שכן בסופו של דבר ייענשו בידי אלוהים. יתרה מזו, הלוואה מסוג זה מחללת את שם שמים, שכן הם גורמים לכך שייראה כי משה רבנו הוא חכם ותורתו היא אמת. זהו לשון נקייה; רבי שמעון מתכוון שמעשיהם עושים לעג ממשה ומתורתו. וזאת משום שהם אומרים: אילו משה רבנו היה יודע שיש רווח כרוך בדבר, לא היה כותב אותו כאיסור. לא זו בלבד שהם עוברים על מצווה אלא הם גם מזלזלים בתורה.
כִּי אֲתָא רַב דִּימִי אָמַר: מִנַּיִן לַנּוֹשֶׁה בַּחֲבֵירוֹ מָנֶה, וְיוֹדֵעַ שֶׁאֵין לוֹ, שֶׁאָסוּר לַעֲבוֹר לְפָנָיו – תַּלְמוּד לוֹמַר: ״לֹא תִהְיֶה לוֹ כְּנֹשֶׁה״.
§ הגמרא מביאה אמירות נוספות בנוגע להלוואות בכלל. כאשר רב דימי בא מארץ ישראל, הוא אמר: מנין נלמד שביחס למי שחייבים לו מאה דינרים על ידי אחר ויודע שללווה אין את הכספים להשיב לו, שאסור לו לעבור לפני הלווה, כדי שלא לבייש את הלווה ולגרום לו צער? הפסוק אומר: "לא תהיה לו כנושה" (שמות כב, כד). אף אם אינו תובע את החוב מן הלווה, עצם נוכחותו מזכירה לזה את החוב, והדבר מצערו.
רַבִּי אַמֵּי וְרַבִּי אַסִּי דְאָמְרִי תַּרְוַיְיהוּ כְּאִילּוּ דָּנוֹ בִּשְׁנֵי דִּינִין, שֶׁנֶּאֱמַר: ״הִרְכַּבְתָּ אֱנוֹשׁ לְרֹאשֵׁנוּ בָּאנוּ בָאֵשׁ וּבַמַּיִם״.
רבי אמי ורבי אסי שניהם אומרים שאם אדם מצער את חברו בדרך זו, הרי זה כאילו הוא דן אותו לשני סוגי עונשים, שנאמר: "הרכבת אנוש לראשנו, באנו באש ובמים" (תהילים סו:יב). כבעל השליטה, הנושה נחשב כאילו העביר את החייב באש ובמים.
אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב: כָּל מִי שֶׁיֵּשׁ לוֹ מָעוֹת וּמַלְוֶה אוֹתָן שֶׁלֹּא בְּעֵדִים – עוֹבֵר מִשּׁוּם ״וְלִפְנֵי עִוֵּר לֹא תִתֵּן מִכְשֹׁל״. וְרֵישׁ לָקִישׁ אָמַר: גּוֹרֵם קְלָלָה לְעַצְמוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: ״תֵּאָלַמְנָה שִׂפְתֵי שָׁקֶר הַדּוֹבְרוֹת עַל צַדִּיק עָתָק״.
§ רב יהודה אומר שרב אומר: כל מי שיש לו כסף ואינו מלווה אותו בנוכחות עדים עובר על האיסור של: "ולפני עיוור לא תיתן מכשול" (ויקרא יט:יד), שכן הדבר מפתה את הלווה שלא לפרוע את חובו. וריש לקיש אומר: הוא מביא קללה על עצמו, כפי שנאמר: "תֵּאָלַמְנָה שִׂפְתֵי שָׁקֶר הַדֹּבְרוֹת עַל צַדִּיק עָתָק, בגאווה ובוז" (תהילים לא:יט), שכן כאשר המלווה בא לתבוע את כספו בלי כל הוכחה, אנשים יחשבו שהוא מאשים את הלווה האשמת שווא, ובסופו של דבר יקללו אותו.
אֲמַרוּ לֵיהּ רַבָּנַן לְרַב אָשֵׁי: קָא מְקַיֵּים רָבִינָא כֹּל מָה דַּאֲמוּר רַבָּנַן. שְׁלַח לֵיהּ בַּהֲדֵי פַּנְיָא דְּמַעֲלֵי שַׁבְּתָא: לִישַׁדַּר לִי מָר עַשְׂרָה זוּזֵי דְּאִתְרְמִי לִי קַטִּינָא דְּאַרְעָא לְמִזְבַּן. שְׁלַח לֵיהּ: נַיְתֵי מָר סָהֲדֵי וְנִכְתֹּב כְּתָבָא. שְׁלַח לֵיהּ: אֲפִילּוּ אֲנָא נָמֵי? שְׁלַח לֵיהּ: כׇּל שֶׁכֵּן מָר דִּטְרִיד בְּגִירְסֵיהּ מִשְׁתְּלֵי וְגוֹרֵם קְלָלָה לְעַצְמוֹ.
הגמרא מצטטת מעשה קשור: החכמים אמרו לרב אשי: רבינא מקיים את כל ההנחיות שהחכמים אומרים. כדי לנסותו, רב אשי שלח אליו שליח סמוך לשקיעת החמה בערב שבת, בזמן העמוס ביותר של השבוע, עם הבקשה הבאה: ישלח לי מר עשרה דינרים כהלוואה, שכן נזדמנה לי חלקת קרקע קטנה לקנייה ואני צריך את הכסף. רבינא שלח לו הודעה שיביא מר עדים ונכתוב שטר להלוואה זו. רב אשי שלח לו הודעה אפילו אני גם כן? האם אתה חושד אפילו בי שאשתמט מן התשלום? רבינא שלח לו הודעה על אחת כמה וכמה שיש צורך לתעד הלוואה למר, שטרוד בלימודו ולכן סביר מאוד שישכח, ובכך אביא קללה על עצמי.
תָּנוּ רַבָּנַן: שְׁלֹשָׁה צוֹעֲקִין וְאֵינָן נַעֲנִין, וְאֵלּוּ הֵן: מִי שֶׁיֵּשׁ לוֹ מָעוֹת וּמַלְוֶה אוֹתָן שֶׁלֹּא בְּעֵדִים, וְהַקּוֹנֶה אָדוֹן לְעַצְמוֹ, וּמִי שֶׁאִשְׁתּוֹ מוֹשֶׁלֶת עָלָיו.
החכמים לימדו בברייתא: יש שלושה שזועקים ואינם נענים, שכן הם אחראים לצרותיהם שלהם. ואלו הם: מי שיש לו כסף ואינו מלווה אותו בפני עדים, ומי שקונה אדון לעצמו, ומי שאשתו מושלת בו.
קוֹנָה אָדוֹן לְעַצְמוֹ מַאי הִיא? אִיכָּא דְאָמְרִי: תּוֹלֶה נְכָסָיו בְּגוֹי. אִיכָּא דְּאָמְרִי: הַכּוֹתֵב נְכָסָיו לְבָנָיו בְּחַיָּיו. אִיכָּא דְּאָמְרִי: דְּבִישׁ לֵיהּ בְּהָא מָתָא וְלָא אָזֵיל לְמָתָא אַחֲרִיתִי.
הגמרא מבהירה: מי שקונה אדון לעצמו, מהו? יש אומרים שהכוונה למי שמייחס את רכושו לגוי. הוא טוען בשקר שנכסיו שייכים לגוי כדי להתחמק מחובותיו, ובכך מזמין את הגוי לנצל הצהרה זו. ויש אומרים שהכוונה למי שכותב שטר המעניק את רכושו במתנה לילדיו בחייו, שכן הוא נעשה תלוי בהם מבחינה כלכלית. ויש אומרים שהכוונה למי שמזלו רע בעיר זו אך אינו הולך לעיר אחרת. לפיכך הוא אחראי לצרותיו שלו.
הֲדַרַן עֲלָךְ אֵיזֶהוּ נֶשֶׁךְ
מַתְנִי׳ הַשּׂוֹכֵר אֶת הָאוּמָּנִין וְהִטְעוּ זֶה אֶת זֶה – אֵין לָהֶם זֶה עַל זֶה אֶלָּא תַּרְעוֹמֶת. שָׂכַר אֶת הַחַמָּר וְאֶת הַקַּדָּר לְהָבִיא פְּרִיָיפָרִין וַחֲלִילִים לַכַּלָּה אוֹ לַמֵּת, וּפוֹעֲלִין לְהַעֲלוֹת פִּשְׁתָּנוֹ מִן הַמִּשְׁרָה, וְכׇל דָּבָר שֶׁאָבֵד וְחָזְרוּ בָּהֶן, מָקוֹם שֶׁאֵין שָׁם אָדָם – שׂוֹכֵר עֲלֵיהֶן אוֹ מַטְעָן.
משנה: לגבי מי ששוכר אומנים או פועלים, והם הטעו זה את זה, אין להם זה על זה אלא תרעומת בלבד, ואין להם תביעה ממונית נגד הצד המטעה. אם שכר חמר או קדר להביא כלונסאות [פיריאפרין] לחופה או חלילים לנגן לכבוד כלה או המת, או אם שכר פועלים להעלות את פשתנו מן המשרה, כלומר מכלי המים שבו מניחים את הפשתן בשלב הראשון של ייצור הפשתן, וכן כל דבר שיש בו הפסד ממון אם לא ייעשה בזמנו והם הפועלים חזרו בהם, אם אירע הדבר במקום שאין בו אדם אחר לעשות את המלאכה, רשאי הוא לשכור אחרים בשכר מרובה על חשבון הפועלים הראשונים, או להטעותם כדי שיחזרו למלאכתם.
הַשּׂוֹכֵר אֶת הָאוּמָּנִין וְחָזְרוּ בָּהֶן – יָדָם עַל הַתַּחְתּוֹנָה.
המשנה קובעת הלכה קשורה: לגבי מי ששוכר בעלי מלאכה או פועלים לבצע עבודה והם חזרו בהם מן ההסכם באמצע העבודה, ידם על התחתונה. עליהם לוודא שהמעסיק לא יסבול מהפסד.
תרגומים שנוצרו על ידי בינה מלאכותית עשויים שלא להיות מדויקים לחלוטין.
למשוב או תיקוני תרגום, צור קשר עם drashot@drashot.ai.
טקסטים מסופקים על ידי Sefaria