עסקה זו קרובה לרווח ורחוקה מהפסד עבור המוכר, שכן הוא מקבל על עצמו את הסיכון שהיין יחמיץ. הסדר מסוג זה מהווה ריבית מדברי חכמים. אביי אמר לו: מאחר שהקונה מקבל על עצמו את ההפסד האפשרי אם המחיר יפחת, הרי זו נחשבת עסקה שהיא קרובה לזה ולזה, שכן קיימת אפשרות הן לרווח והן להפסד. לפיכך העסקה מותרת.

משנה:מי שמלווה לחברו כסף אינו רשאי לדור בחצרו של הלווה בחינם, ואף אינו רשאי לשכור ממנו מקום מגורים בפחות מן המחיר המקובל, מפני שזה ריבית. ההנאה שהוא מקבל מן המגורים בנכס של הלווה נחשבת כשוות ערך לתשלום נוסף כריבית על ההלוואה.

גמרא:רב יוסף בר מיניומי אומר שרב נחמן אומר: אף על פי שאמרו חכמים שהדר בחצר חברו שלא מדעתו אינו צריך להעלות לו שכר אם בעל החצר אינו מפסיד מן ההסדר, מכל מקום, אם הלווה כסף לבעל חצר ואחר כך דר בחצרו, המלווה חייב להעלות לו שכר. הגמרא שואלת: מה רב נחמן מלמד אותנו באמירה זו? אנו לומדים זאת במפורש במשנה: המלווה כסף לחברו אינו רשאי לדור בחצרו של הלווה בחינם, ואף לא לשכור ממנו מקום מגורים בפחות מן המחיר המקובל, מפני שזה ריבית.

הגמרא דוחה טענה זו: אילו הלכה זו נלמדה מן המשנה בלבד, הייתי אומר שדבר זה חל רק על מצב של חצר העומדת להשכרה ואדם שרגיל לשכור מקום מגורים, שאם לא כן היה צריך למצוא מקום לגור בו. אבל לגבי חצר שאינה עומדת להשכרה ואדם שאינו רגיל לשכור מקום מגורים, שכן יש לו מקום אחר שבו יוכל לגור, נראה שבעל החצר לא הפסיד דבר והדר בה לא הרוויח דבר, ולכן אפשר לומר שלא יצטרך לשלם כלל. לכן רב נחמן מלמדנו שאפילו במקרה כזה עליו לשלם שכר דירה כדי למנוע מראית עין של ריבית.

יש מי שאומרים נוסח אחר של דיון זה: רב יוסף בר מיניומי אומר שרב נחמן אומר: אף על פי שאמרו חכמים שהדר בחצר חברו שלא מדעתו אינו צריך לשלם לו שכר דירה, אם בעל החצר אומר לאחר: הלווה לי כסף ותוכל לדור בחצרי, המלווה חייב לשלם לו שכר דירה.

הגמרא מנתחת את ההבדל בין שתי הגרסאות. לפי מי שאמר שהמלווה חייב לשלם שכר דירה לבעל החצר אם הלווה לו כסף בלי שבעל החצר התנה תנאים כלשהם, קל וחומר שיסבור שהמלווה חייב לשלם שכר דירה לבעל החצר אם בעל החצר אמר במפורש: הלוו לי כסף ואתה רשאי לגור בחצרי, שכן הדבר מצביע על תנאי המחייב את הלווה לשלם ריבית. לפי מי שאמר שההסדר אסור אם הוא אומר: הלוו לי כסף ואתה רשאי לגור בחצרי, הוא אסור רק במקרה כזה. אבל אם הוא רק הלווה לו כסף בלי כל תנאי לגבי החצר, אין זה אסור. מה הטעם לפסיקה המקילה יותר? מאחר שמלכתחילה הוא לא הלווה לו את הכסף בכוונה זו, אין לנו בעיה בכך, שכן ייתכן שאין כל קשר בין ההלוואה לבין מגוריו בחצר.

הגמרא מספרת: רב יוסף בר חמא, אביו של רבא, היה תופס את עבדיהם של אנשים שהיו חייבים לו כסף, והיה מעביד אותם בניגוד לרצון בעליהם. רבא, בנו של רב יוסף בר חמא, אמר לו: מה הטעם שהאדון עושה זאת, כלומר, תופס ומשתמש בעבדים הללו? רב יוסף בר חמא אמר לו: אני סבור שההלכה היא בהתאם לדעתו של רב נחמן, שכן רב נחמן אמר: עבד אינו שווה אפילו את הלחם שבמעיו. כאשר העבדים עובדים עבורי ואוכלים בביתי, איני גורם לבעלים כל הפסד ממוני.

רבא אמר לו: אני אומר שרב נחמן אמר זאת לגבי עבדים מסוימים, כגון עבדו דארי, אשר רק רוקד בין חביות היין [khuvei] ואינו עושה שום מלאכה. האם אמר זאת לגבי עבדים אחרים? כל שאר העבדים עושים מלאכה, ומלאכתם שווה יותר ממזונותיהם. אביו אמר לו: אני סבור שההלכה היא בהתאם לאמירה זו שאמר רב דניאל בר רב קטינא, שרב אומר, כפי שהוא אומר: מי שתופס את עבדו של חברו ומעמידו למלאכה פטור מלשלם לאדון עבור מלאכת העבד,