וּבְדִינֵינוּ אֵין מַחְזִירִין מִמַּלְוֶה לְלֹוֶה. אֲמַר לֵיהּ: אִינְהוּ, בְּתוֹרַת זְבִינֵי אֲתָא לִידַיְיהוּ.
ואף על פי כן, לפי דינינו אין מחזירים את הריבית מן המלווה ללווה. מאחר שהריבית לא נקבעה מלכתחילה, וגם אין ודאות שהוא יאכל תבואה כלשהי, אין זה אלא מקרה של אבק ריבית. רב אשי אמר לו: הנכרים אינם רואים באותה עסקה הלוואה; אלא הם רואים זאת כמקרה שבו השדה בא לרשותו באמצעות עסקה בצורת מכר. השדה נמכר זמנית למלווה, והוא מוכר אותו בחזרה ללווה כאשר החוב נפרע.
אֶלָּא כֹּל שֶׁאִילּוּ בְּדִינֵיהֶן, דְּקָאָמַר רַב סָפְרָא: מַאי אֲתָא לְאַשְׁמוֹעִינַן! הָכִי אֲתָא לְאַשְׁמוֹעִינַן: כֹּל שֶׁאִילּוּ בְּדִינֵיהֶן מוֹצִיאִין מִלֹּוֶה לְמַלְוֶה, בְּדִינֵינוּ מַחְזִירִין מִמַּלְוֶה לְלֹוֶה, וּמַאי נִיהוּ – בְּרִבִּית קְצוּצָה, וְכִדְרַבִּי אֶלְעָזָר.
הגמרא שואלת: אבל אם אחד הוא מקרה של פיקדון והאחר הוא מקרה של מכירה, העיקרון שמתחיל ב: כל מקרה שבו לפי דיניהם, שרב ספרא אומר, מה הוא בא ללמדנו? הגמרא משיבה שזהו מה שהוא בא ללמדנו: בכל מקרה שבו לפי דיניהם מוציאים את הריבית מן הרשות של הלווה כדי לתת למלווה, לפי דינינו מחזירים את הריבית מן המלווה ללווה. ומהו אותו מקרה? זהו מקרה של ריבית קצוצה, והוא בהתאם לדעתו של רבי אלעזר.
כֹּל שֶׁאִילּוּ בְּדִינֵיהֶם אֵין מוֹצִיאִין, בְּדִינֵינוּ אֵין מַחְזִירִין – רִבִּית מוּקְדֶּמֶת, רִבִּית מְאוּחֶרֶת.
וכאשר לאמירה שבכל מקרה שבו לפי חוקיהם אין מוציאים את הריבית מרשות הלווה כדי לתתה למלווה, לפי חוקינו אין מחזירים את הריבית מן המלווה ללווה, הרי זה מתייחס למקרה של ריבית מוקדמת, כלומר, ריבית ששולמה לפני מתן הלוואה כדי לשדל את המלווה להעניק את ההלוואה, וריבית מאוחרת, כלומר, מתנה שניתנה לאחר שההלוואה נפרעה כדי להביע תודה למלווה על שהלווה את הכסף. אף שתשלום סוגי ריבית אלה אסור, מאחר שאינם למעשה חלק מן ההסכם, לפי חוקינו אין כופים על המלווה להחזיר תשלומים אלה.
כֵּיצַד: לָקַח הֵימֶנּוּ חִטִּים בְּדִינַר זָהָב הַכּוֹר, וְכֵן הַשַּׁעַר וְכוּ׳. וְכִי אֵין לוֹ יַיִן, מַאי הָוֵי?
§ המשנה מלמדת: כיצד? לדוגמה, אדם אחד קנה חיטים מאחר במחיר של כור אחד של חיטים בעבור דינר זהב אחד, ששוויו עשרים וחמישה דינרי כסף, כשהחיטים אמורות להימסר במועד מאוחר יותר, וכך היה מחיר השוק של החיטים בזמן שקנה אותן. לאחר מכן עלה מחירו של כור חיטים ועמד על שלושים דינרים. באותה שעה אמר הקונה למוכר: תן לי עכשיו את כל חיטיי, שכן ברצוני למכור אותן ולקנות בהן יין. אמר לו המוכר: כל כור של חיטיך נחשב בעיניי כשווה שלושים דינרים, וזכותך לגבות ממני את שוויו ביין. ובמקרה זה, אין למוכר יין ברשותו. המוכר נחשב כלווה ביחס למלווה, הנחשב כמי שמלווה את החיטים למוכר. הגמרא שואלת: ואם אין לו כלל יין, מה בכך? מדוע גורם זה רלוונטי?
וְהָתַנְיָא: אֵין פּוֹסְקִין עַל הַפֵּירוֹת עַד שֶׁיֵּצֵא הַשַּׁעַר, יָצָא הַשַּׁעַר – פּוֹסְקִין, אַף עַל פִּי שֶׁאֵין לָזֶה, יֵשׁ לָזֶה!
אבל האם לא נלמד בברייתא: כאשר רוכשים תבואה שתיאסף על ידי הקונה בשלב מאוחר יותר, אין לקבוע מחיר עבור תבואה עד ששער השוק מתפרסם. אם השער התפרסם, מותר לקבוע מחיר, אף על פי שהמוכר אינו מחזיק בפועל בתבואה כזו, שכן אף על פי שלזה המוכר אין מאותה תבואה, לאחר, כלומר למוכר אחר, יש מאותה תבואה, שהמוכר הראשון יכול לקנות לפי שער השוק. ברור אפוא, משהתפרסם שער השוק, העסקה נחשבת למקח ולא להלוואה בריבית, אף אם הקונה אינו מקבל את התבואה מיד.
אָמַר רַבָּה: מַתְנִיתִין בְּבָא לָחוּב בִּדְמֵיהֶן עָסְקִינַן.
רבא אמר: במשנה מדובר במי שבא להתחייב עבור שוויים, כלומר, עבור שווי היין. אילו ללווה, כלומר למוכר, היה יין באותה שעה, היה מעביר אותו למלווה, כלומר לקונה, במקום החיטים, והדבר היה יכול להיחשב כמכר כשר. מאחר שלא היה ברשותו יין כלל, הוא הבטיח אותו למוכר במועד מאוחר יותר במחיר גבוה יותר, והדבר היווה הלוואה בריבית ולא מכר.
וְכִדְתַנְיָא: הֲרֵי שֶׁהָיָה נוֹשֶׁה בַּחֲבֵירוֹ מָנֶה, וְהָלַךְ וְעָמַד עַל גּוֹרְנוֹ, וְאוֹמֵר: תֵּן לִי מְעוֹתַי, שֶׁאֲנִי רוֹצֶה לִיקַּח בָּהֶם חִטִּים. אָמַר לוֹ: חִטִּים יֵשׁ לִי שֶׁאֲנִי נוֹתֵן לְךָ, צֵא וַעֲשֵׂה עָלַי כְּשַׁעַר שֶׁל עַכְשָׁיו, וַאֲנִי אַעֲלֶה לְךָ כׇּל שְׁנֵים עָשָׂר חֹדֶשׁ – אָסוּר, דְּלָאו כְּאִיסָּרוֹ הַבָּא לְיָדוֹ דָּמֵי.
וְזֶהוּ כְּפִי שֶׁנִּשְׁנָה בְּבָּרַיְיתָא: אִם אָדָם הָיָה חַיָּב לוֹ מֵאָה דִּינָרִים, וְהוּא הָלַךְ וְעָמַד עַל יַד הָאֹסֶם שֶׁל חֲבֵרוֹ וְאָמַר לוֹ: תֵּן לִי אֶת כַּסְפִּי, שֶׁאֲנִי רוֹצֶה לִקְנוֹת בּוֹ חִטִּים. וְהַחַיָּב אָמַר לוֹ: יֵשׁ לִי חִטִּים בָּאֹסֶם שֶׁלִּי שֶׁאֶתֵּן לְךָ; לֵךְ וַחֲשֹׁב לִי אֶת כְּמוּת הַחִטִּים שֶׁאַתָּה זַכַּאי לָהּ לְפִי הַשַּׁעַר הַנּוֹכְחִי, וַאֲנִי אֶתֵּן לְךָ אֶת כְּמוּת הַחִטִּים הַזֹּאת בְּמֶשֶׁךְ שְׁנֵים־עָשָׂר חֹדֶשׁ מְלֵאִים, אַף אִם הַמְּחִיר יַעֲלֶה בֵּינְתַיִם. נוֹהָג כָּזֶה אָסוּר מִשּׁוּם רִבִּית, שֶׁהֲרֵי אֵין זֶה דּוֹמֶה לְמִקְרֶה שֶׁבּוֹ הָאִיסָּר שֶׁלּוֹ בָּא לִרְשׁוּתוֹ. מִכֵּיוָן שֶׁהַמַּלְוֶה לֹא נָתַן לַלּוֹוֶה אֲפִלּוּ אִיסָּר אֶחָד כִּתְשׁוּם עֲבוּר הַחִטִּים, אֵין זוֹ מְכִירָה, אֶלָּא הַלְוָאָה בְּרִבִּית.
אֲמַר לֵיהּ אַבָּיֵי: אִי דְּלָא כְּאִיסָּרוֹ הַבָּא לְיָדוֹ, מַאי אִירְיָא ״אֵין לוֹ״? אֲפִילּוּ יֵשׁ לוֹ נָמֵי! אֶלָּא אָמַר אַבָּיֵי: מַתְנִיתִין, כִּדְתָנֵי רַב סָפְרָא בְּרִבִּית דְּבֵי רַבִּי חִיָּיא.
אביי אמר לרבה: אם עסקה זו אסורה משום שאינה דומה למקרה שבו האיסר שלו הגיע לרשותו, מדוע המשנה מלמדת דווקא את המקרה שבו אין לו יין? אפילו אם יש לו יין, גם זה יהיה אסור, שכן לא נתן כסף בזמן הקניין. אלא, אביי דחה את הסברו של רבה ואמר: את המשנה יש להבין כמו הברייתאשלימד רב ספרא בעניין ההלכות של ריבית, שנשנתה במקור בבית מדרשו של רבי חייא.
דְּתָנֵי רַב סָפְרָא בְּרִבִּית דְּבֵי רַבִּי חִיָּיא: יֵשׁ דְּבָרִים שֶׁהֵם מוּתָּרִין וַאֲסוּרִין מִפְּנֵי הַעֲרָמַת רִבִּית. כֵּיצַד? אָמַר לוֹ: הַלְוֵינִי מָנֶה! אָמַר לוֹ: מָנֶה אֵין לִי, חִטִּין בְּמָנֶה יֵשׁ לִי שֶׁאֲנִי נוֹתֵן לָךְ. נָתַן לוֹ חִטִּין בְּמָנֶה, וְחָזַר וּלְקָחָן הֵימֶנּוּ בְּעֶשְׂרִים וְאַרְבַּע סֶלַע – מוּתָּר, וְאָסוּר לַעֲשׂוֹת כֵּן מִפְּנֵי הַעֲרָמַת רִבִּית.
כפי שלימד רב ספרא ברייתא מבית מדרשו של רבי חייא בעניין ריבית: יש דברים שהם מותרים מעיקר הדין לפי דיני התורה, אבל אסורים משום שהם הערמות המשמשות לעקיפת איסור ריבית. כיצד? אם אמר אדם לחברו: הלווה לי מאה דינרים, והלה אמר לו: אין לי מאה דינרים אבל יש לי חיטים בשווי מאה דינרים שאתן לך, ונתן לו חיטים בשווי מאה דינרים, ולאחר מכן הלך וקנה ממנו את החיטים בחזרה בעשרים וארבעה סלעים, שהם תשעים ושישה דינרים, הרי זה מותר לפי דין תורה, שכן הדבר נחשב לשתי עסקאות, שהרי כלל תחילה הלוואה בשווי מאה דינרים, ולאחר מכן קניית החיטים במחיר מופחת. אבל אסור לעשות כן מדברי חכמים מפני שזו הערמה המאפשרת לעקוף את איסור הריבית.
הָכָא נָמֵי. כְּגוֹן דְּאָמַר: הַלְוֵינִי שְׁלֹשִׁים דִּינָרִים, אֲמַר לֵיהּ: שְׁלֹשִׁים דִּינָרִים אֵין לִי, חִטִּין בִּשְׁלֹשִׁים דִּינָרִים יֵשׁ לִי שֶׁאֲנִי נוֹתֵן לָךְ. נָתַן לוֹ חִטִּין בִּשְׁלֹשִׁים דִּינָרִים, וְחָזַר וּלְקָחָם הֵימֶנּוּ בְּדִינַר זָהָב. אִי אִית לֵיהּ חַמְרָא לְלֹוֶה, דְּיָהֵיב לֵיהּ בִּשְׁלֹשִׁים דִּינָר – פֵּירָא הוּא דְּקָא שָׁקֵיל מִינֵּיהּ, וְלֵית לַן בַּהּ. וְאִי לָא, כֵּיוָן דְּלֵית לֵיהּ חַמְרָא – וַדַּאי מִשְׁקַל זוּזֵי מִינֵּיהּ, מִחֲזֵי כְּרִבִּית.
גם כאן, המשנה עוסקת במקרה שבו אמר לו: הלווה לי שלושים דינרים, והאחר אמר לו: אין לי שלושים דינרים, אבל יש לי חיטים בשווי שלושים דינרים שאתן לך. והוא אז נתן לו חיטים בשווי שלושים דינרים, והוא לאחר מכן הלך וקנה את החיטים ממנו בחזרה בדינר זהב, ששוויו עשרים וחמישה דינרים. במקרה זה, אם ללווה יש יין שהוא נותן לו במקום שלושים הדינרים, הרי זו תבואה שהמלווה לוקח ממנו, ולכן אין לנו בעיה בכך. ואם לא, מאחר שאין לו יין, ודאי שלקיחת כסף ממנו יש בה לפחות מראית עין של ריבית.
אֲמַר לֵיהּ רָבָא: אִי הָכִי, ״תֵּן לִי חִיטַּי״, דְּמֵי חִיטַּי מִבְּעֵי לֵיהּ! תְּנִי ״דְּמֵי חִיטַּי״. ״שֶׁאֲנִי מוֹכְרָן״, ״שֶׁמְּכַרְתִּים לָךְ״ מִבַּעְיָא לֵיהּ! תְּנִי ״שֶׁמְּכַרְתִּים לָךְ״. ״הֲרֵי חִטֶּיךָ עֲשׂוּיוֹת עָלַי בִּשְׁלֹשִׁים דִּינָרִין״, מֵעִיקָּרָא נָמֵי הָכִי אוֹקְמִינְהוּ עִילָּוֵיהּ! הָכִי קָאָמַר לֵיהּ: בִּדְמֵי חִטֶּיךָ שֶׁעָשִׂיתָ עָלַי בִּשְׁלֹשִׁים דִּינָר.
רבא אמר לאביי: אם כן, ההסבר שלך אינו תואם את לשון המשנה, שכן המשנה אומרת: תן לי את חיטיי, ואילו לפי פירושך היה צריך לומר: תן לי את שווי חיטיי. אביי משיב: תקן את הנוסח ושנה: שווי חיטיי. רבא הוסיף ושאל: הביטוי: כפי שאני רוצה למכור אותן, גם הוא אינו מדויק, שכן היה צריך לומר: שמכרתי לך. אביי שוב מציע: תקן את הנוסח ושנה: שמכרתי לך. רבא מעלה קושי נוסף בנוגע ללשון המשנה. התנא אומר: חיטיך נחשבות בעיניי כשוות שלושים דינר, אך לפי פירושך הוא גם קבע לו את המחיר בסכום זה מלכתחילה. אביי משיב: כך הוא אומר לו: את היין יש לגבות לפי שווי חיטיך שחישבת לי בשלושים דינר.
״הֲרֵי לָךְ אֶצְלִי בָּהֶן יַיִן וְיַיִן אֵין לוֹ״, וְהָא ״בְּדִינַר זָהָב הַכּוֹר וְכֵן הַשַּׁעַר״ קָתָנֵי! אֶלָּא אָמַר רָבָא: כִּי שָׁכֵיבְנָא רַבִּי אוֹשַׁעְיָא נְפַק לְווֹתִי,
רבא המשיך להקשות על לשון המשנה. נאמר בה: ויש לך זכות לגבות את שוויה ביין ממני, ואין לו יין ברשותו. אבל התנאשנה: במחיר של כור אחד של חיטים בעבור דינר זהב אחד, ואכן זהו מחיר השוק של החיטים באותה שעה. שני הסעיפים הללו אינם עולים בקנה אחד עם הסברו של אביי. אלא, רבא אמר הסבר אחר. הוא הקדים אותו בהערה: כשאמות, רבי אושעיא יצא מגן עדן לקראתי,
תרגומים שנוצרו על ידי בינה מלאכותית עשויים שלא להיות מדויקים לחלוטין.
למשוב או תיקוני תרגום, צור קשר עם drashot@drashot.ai.
טקסטים מסופקים על ידי Sefaria