Drashot AI Logo
מִשּׁוּם דְּקָא מַרְוַוח לְתַרְעָא:
הגמרא מסבירה: הדבר נובע מכך שעל ידי הורדת המחיר הוא מקל על מחיר השוק, כלומר, מעשיו מובילים לקביעת מחיר שוק נמוך יותר.
וְלֹא יָבוֹר אֶת הַגְּרִיסִין, דִּבְרֵי אַבָּא שָׁאוּל. וַחֲכָמִים מַתִּירִין וְכוּ׳. מַאן חֲכָמִים? רַבִּי אַחָא, דְּתַנְיָא: רַבִּי אַחָא מַתִּיר בְּדָבָר הַנִּרְאֶה.
המשנה מלמדת: ואין מנפים פולין טחונים כדי להסיר את הפסולת ולגבות מחיר גבוה יותר; זהו דבריו של אבא שאול. וחכמים מתירים לעשות כן. הגמרא מעירה: מיהם החכמים שדעתם מובאת במשנה? זהו רבי אחא, כפי שנלמד בברייתא: רבי אחא מתיר לערבב, ולנפות, וכיוצא בזה, במקרה של פריט שבו השינוי ניכר.
אֵין מְפַרְכְּסִין, לֹא אֶת הָאָדָם וְכוּ׳ וְלֹא אֶת הַכֵּלִים. תָּנוּ רַבָּנַן: אֵין מְשַׁרְבְּטִין אֶת הַבְּהֵמָה, וְאֵין נוֹפְחִין בַּקְּרָבַיִים, וְאֵין שׁוֹרִין אֶת הַבָּשָׂר בַּמַּיִם. מַאי אֵין מְשַׁרְבְּטִין? הָכָא תַּרְגִּמוּ: מַיָּא דְחִיזְרָא. זְעֵירִי אָמַר רַב כָּהֲנָא: מַזְקַפְתָּא.
המשנה לימדה: אין מקשטין לא את האדם, ולא את הבהמה, ולא את הכלים. חכמים לימדו: אין מנפחין את שערה של בהמה כדי ליצור את הרושם שהיא מלאה יותר מכפי שהיא, ואין מנפחין קרביים הנמכרים כבשר כדי ליצור את הרושם שמדובר בחתיכת בשר גדולה יותר, ואין שורין בשר במים כדי לשנות את צבעו וליצור את הרושם שהוא נתח מובחר. הגמרא שואלת: מה פירוש: אין מנפחין את שערה של בהמה? כאן, בבבל, פירשו שהכוונה היא להאכיל את הבהמה מי סובין, המנפחים את מעיה וגורמים לשערה לסמור. זעירי אמר בשם רב כהנא: הכוונה היא לשפשף את השיער ולנקותו כדי להגדיל את נפחו.
שְׁמוּאֵל שְׁרָא לְמִרְמֵא תּוּמֵי לְסַרְבָּלָא. רַב יְהוּדָה שְׁרָא לְכַסְכּוֹסֵי קִרְמֵי. רַבָּה שְׁרָא לְמִידַּק (צַרְדֵי) [צַדְרֵי]. רָבָא שְׁרָא לְצַלּוֹמֵי גִּירֵי. רַב פָּפָּא בַּר שְׁמוּאֵל שְׁרָא לְצַלּוֹמֵי דִּיקּוּלֵי. וְהָא אֲנַן תְּנַן: אֵין מְפַרְכְּסִין לֹא אֶת הָאָדָם, וְלֹא אֶת הַבְּהֵמָה, וְלֹא אֶת הַכֵּלִים! לָא קַשְׁיָא: הָא בְּחַדְתֵי, הָא בְּעַתִּיקֵי.
הגמרא מספרת: שמואל התיר למוכרים להניח ציציות על גלימה; רב יהודה התיר להם לנקות ולקשט בגדים מעוטרים; רבה התיר להם להצר בגדי פשתן כדי שייראו משובחים יותר; רבא התיר להם לצייר חיצים כדי לקשט בגדים; רב פפא בר שמואל התיר להם לצייר סלים לנוי. הגמרא שואלת: אבל האם לא למדנו במשנה: אין מקשטין לא אדם, ולא בהמה, ולא כלים? הגמרא משיבה: אין זה קשה, שכן זה סדרת המקרים, שבהם התירו חכמים לקשט סחורה, עוסקת בסחורה חדשה. מותר לקשטה, שכן בכך רק מעצימים את יופייה העצמי. אותו דין שבמשנה, שלפיו הקישוט אסור, מתייחס למקרים של סחורה ישנה, שכן הקישוט נועד להסתיר את פגמיה.
פִּרְכּוּס דְּאָדָם מַאי הִיא? כִּי הָא דְּהָהוּא עַבְדָּא סָבָא, דַּאֲזַל צַבְעֵיהּ לְרֵישֵׁיהּ וּלְדִיקְנֵיהּ. אֲתָא לְקַמֵּיהּ דְּרָבָא, אֲמַר לֵיהּ: זִיבְנַן! אֲמַר לֵיהּ: יִהְיוּ עֲנִיִּים בְּנֵי בֵיתֶךָ.
הגמרא שואלת: מהו קישוטו של אדם? הגמרא מספרת: זהו כמו באותו מעשה באיזה עבד זקן שהלך וצבע את ראשו ואת זקנו בשחור כדי ליצור רושם צעיר יותר. הוא בא לפני רבא ואמר לו: קנה אותי לעבדך. רבא אמר לו שיש פתגם של חכמים: יהיו עניים בני ביתך. אני נוהג כעצתם ולכן איני זקוק לעבד. אם אזדקק לעזרה, העניים הפוקדים את ביתי יוכלו לסייע לי.
אֲתָא לְקַמֵּיהּ דְּרַב פָּפָּא בַּר שְׁמוּאֵל, זַבְנֵיהּ. יוֹמָא חַד אֲמַר לֵיהּ: ״אַשְׁקְיַין מַיָּא!״ אֲזַל חַוְּורֵיהּ לְרֵישֵׁיהּ וּלְדִיקְנֵיהּ. אֲמַר לֵיהּ: ״חֲזִי דַּאֲנָא קַשִּׁישׁ מֵאֲבוּךְ״. קָרֵי אַנַּפְשֵׁיהּ: ״צַדִּיק מִצָּרָה נֶחֱלָץ וַיָּבֹא אַחֵר תַּחְתָּיו״.
העבד בא לפני רב פפא בר שמואל, אשר קנה אותו. יום אחד רב פפא אמר לעבד: תן לי מים לשתות. העבד הלך והסיר את הצבע והלבין את השיער שעל ראשו וזקנו. העבד אמר לרב פפא: ראה שאני מבוגר מאביך, ואיני ראוי לשרת אותך. רב פפא קרא על עצמו: הצדיק ניצל מצרה, ויבוא אחר תחתיו (ראו משלי יא:ח). רב פפא החיל את הפסוק על המקרה של העבד. הצדיק, רבא, ניצל מבעיית העבד; ואילו אחר, רב פפא בר שמואל, בא תחתיו.
הֲדַרַן עֲלָךְ הַזָּהָב
מַתְנִי׳ אֵיזֶהוּ נֶשֶׁךְ וְאֵיזֶהוּ תַּרְבִּית?
משנה: התורה מציינת את האיסור על נטילת ריבית: "וכי ימוך אחיך ומטה ידו עמך, והחזקת בו; גר ותושב וחי עמך. אל תקח מאתו נשך ותרבית; ויראת מאלוהיך וחי אחיך עמך. את כספך לא תתן לו בנשך ובמרבית לא תתן אכלך" (ויקרא כה:לה–לז). המשנה שואלת: איזהו נשך, ואיזהו תרבית?
אֵיזֶהוּ נֶשֶׁךְ? הַמַּלְוֶה סֶלַע בַּחֲמִשָּׁה דִּינָרִין, סָאתַיִם חִטִּין בְּשָׁלֹשׁ – אָסוּר, מִפְּנֵי שֶׁהוּא נוֹשֵׁךְ.
איזהו המקרה שבו יש נשך? לגבי מי שמלווה לחברו סלע, ששווה ארבעה דינרים, בעבור חמישה דינרים שישולמו לאחר מכן, או מי שמלווה לחברו שתי סאין של חיטה בעבור שלוש סאין שיוחזרו לאחר מכן, הרי זה אסור, משום שזהו לקיחת ריבית [נושך].
וְאֵיזֶהוּ תַּרְבִּית? הַמַּרְבֶּה בְּפֵירוֹת. כֵּיצַד? לָקַח הֵימֶנּוּ חִטִּין בְּדִינַר זָהָב הַכּוֹר, וְכֵן הַשַּׁעַר. עָמְדוּ חִטִּין בִּשְׁלֹשִׁים דִּינָרִין.
ואיזהו המקרה שבו יש תרבית? זהו המקרה של מי שנכנס לעסקה המניבה תוספת בתבואה מעבר להשקעתו. כיצד? למשל, אדם קנה חיטים מאת חברו במחיר של כור חיטים אחד בעבור דינר זהב אחד, ששוויו עשרים וחמישה דינרי כסף, כשהחיטים יסופקו במועד מאוחר יותר, וכך היה מחיר השוק של החיטים בזמן שקנה אותן. לאחר מכן עלה מחיר החיטים לכור אחד ועמד על שלושים דינרים.
אָמַר לוֹ: תֵּן לִי חִטַּי, שֶׁאֲנִי רוֹצֶה לְמוֹכְרָן וְלִיקַּח בָּהֶן יַיִן. אָמַר לוֹ: הֲרֵי חִטֶּיךָ עֲשׂוּיוֹת עָלַי בִּשְׁלֹשִׁים, וַהֲרֵי לְךָ אֶצְלִי בָּהֶן יַיִן, וְיַיִן אֵין לוֹ.
באותו שלב, הקונה אמר למוכר: תן לי עכשיו את כל החיטה שלי, שכן ברצוני למכור אותה ולקנות בה יין. המוכר אמר לו: מאחר שבסופו של דבר מה שאתה רוצה הוא יין ולא חיטה, כל כור של החיטה שלך נחשב בעיניי כשווה שלושים דינרים, ויש לך הזכות לגבות את שווייה ביין ממני. ובמקרה זה, למוכר לא היה יין ברשותו. אם לאחר מכן היין מתייקר, התוצאה תהיה עסקה שיש בה ריבית, שכן הקונה גובה מן המוכר יין ששוויו רב יותר מן החיטה שבעבורה שילם.
גְּמָ׳ מִדְּשָׁבֵיק לְרִיבִּית דְּאוֹרָיְיתָא, וְקָא מְפָרֵשׁ דְּרַבָּנַן, מִכְּלָל דְּאוֹרָיְיתָא, (דְּ)נֶשֶׁךָ וְתַרְבִּית – חֲדָא מִלְּתָא הִיא. וְהָא קְרָאֵי כְּתִיבִי: נֶשֶׁךְ כֶּסֶף, וְרִיבִּית אוֹכֶל!
גמרא: הגמרא שואלת: מכך שכאשר היא מסבירה את המונח תרבית, התנא מניח בצד את הנושא של ריבית האסורה לפי דין תורה, שהיא ריבית שנקבעה בשעת ההלוואה, ובמקום זאת מפרש מקרה של הלוואה בריבית האסורה מדרבנן, ניתן להסיק בדרך של דיוק שלפי דין תורה, נשך ותרבית הם עניין אחד, ואין ביניהם הבחנה הלכתית. הגמרא שואלת: אבל האם אין הפסוקים כתובים תוך שימוש במונח נשך לריבית שעל הלוואת כסף, ותרבית או מרבית, שהם מילים קרובות למונח ריבית, לריבית שעל הלוואת אוכל? כפי שנאמר בפסוק: "את כספך לא תתן לו בנשך ובמרבית לא תתן אכלך" (ויקרא כה:לז).
וְתִיסְבְּרָא דְּאִיכָּא נֶשֶׁךְ בְּלֹא תַּרְבִּית, וְתַרְבִּית בְּלֹא נֶשֶׁךְ? נֶשֶׁךְ בְּלֹא תַּרְבִּית הֵיכִי דָּמֵי?
הגמרא שואלת: והאם אתה יכול להבין שיש נשך בלי תרבית, ותרבית בלי נשך? המונח נשך, משורש שמשמעותו נשיכה, מציין הפסד ללווה, ואילו המונח תרבית, שמשמעו המילולי ריבוי, מציין רווח למלווה. הגמרא שואלת: מהן הנסיבות שבהן יכול להיות נשך בלי תרבית?
אִי דְּאוֹזְפֵיהּ מְאָה בִּמְאָה וְעֶשְׂרִים, מֵעִיקָּרָא קָיְימִי מְאָה בְּדַנְקָא, וּלְבַסּוֹף קָיְימִי מְאָה וְעֶשְׂרִים בְּדַנְקָא. נֶשֶׁךְ אִיכָּא – דְּקָא נָכֵית לֵיהּ, דְּקָא שָׁקֵיל מִינֵּיהּ מִידֵּי דְּלָא יָהֵיב. וְתַרְבִּית לֵיכָּא – דְּלֵית לֵיהּ רַוְוחָא, דְּדַנְקָא אוֹזְפֵיהּ וְדַנְקָא קָא שָׁקֵיל מִינֵּיהּ.
אם מדובר במקרה שבו אחד מלווה לחברו מאה פרוטותבתנאי שיוחזרו מאה ועשרים, ובתחילה מאה פרוטות נחושת שוות שישית [בדנקה] של דינר, ולבסוף, כאשר הוא משלם, מאה ועשרים פרוטות שוות שישית של דינר, אין זו דוגמה לאחד בלא השני. אף שאפשר לומר כי יש נשך, שכן המלווה מפחית את נכסי הלווה מאחר שהמלווה לוקח כתשלום מן הלווה מטבעות שלא נתן לו בהלוואה, ואין תרבית, שכן אין רווח למלווה בעסקה זו, שהרי הלווה לו שישית של דינר וקיבל ממנו שישית של דינר, אין זה נכון.
סוֹף סוֹף, אִי בָּתַר מֵעִיקָּרָא אָזְלַתְּ – הֲרֵי נֶשֶׁךְ וַהֲרֵי תַּרְבִּית. אִי בָּתַר בְּסוֹף אָזְלַתְּ, לָא נֶשֶׁךְ אִיכָּא וְלָא תַּרְבִּית אִיכָּא.
הגמרא מסבירה: בסופו של דבר, אם אתה הולך לפי השווי הראשוני, בזמן שההלוואה ניתנה, יש נשך ויש תרבית, שכן הלווה הסכים לשלם יותר ממה שקיבל. אם אתה הולך לפי השווי הסופי, בזמן שההלוואה נפרעה, אין לא נשך ולא תרבית, שכן הוא פרע רק את השווי שקיבל.
וְתוּ, תַּרְבִּית בְּלֹא נֶשֶׁךְ הֵיכִי דָמֵי? אִי דְּאוֹזֵיף מְאָה בִּמְאָה, מֵעִיקָּרָא קָיְימִי מְאָה בְּדַנְקָא, וּלְבַסּוֹף מְאָה בְּחוּמְשָׁא.
בנוסף, מהן הנסיבות שבהן ייתכן תרבית בלי נשך? אם מדובר במקרה שבו אדם מלווה לחברו מאה פרוטותבתנאי שיוחזרו מאה, ובתחילה מאה פרוטות נחושת שוות שישית דינר, ולבסוף, כאשר הוא נפרע, מאה פרוטותשוות חמישית דינר, אין זו דוגמה לאחד בלי השני.
אִי בָּתַר מֵעִיקָּרָא אָזְלַתְּ – לָא נֶשֶׁךְ אִיכָּא וְלָא תַּרְבִּית אִיכָּא. אִי בָּתַר סוֹף אָזְלַתְּ – הֲרֵי נֶשֶׁךְ וַהֲרֵי תַּרְבִּית!
הגמרא מסבירה: אם אתה הולך לפי הערך הראשוני, כאשר ההלוואה ניתנה, אין כאן לא נשך ולא תרבית, שכן הוא מחזיר רק את הערך שהלווה. אם אתה הולך לפי הערך הסופי, כאשר ההלוואה נפרעה, יש כאן נשך ויש כאן תרבית, שכן ערכן של מאה פרוטות עלה.
אֶלָּא אָמַר רָבָא: אִי אַתָּה מוֹצֵא לֹא נֶשֶׁךְ בְּלֹא תַּרְבִּית, וְלֹא תַּרְבִּית בְּלֹא נֶשֶׁךְ. וְלֹא חִלְּקָן הַכָּתוּב אֶלָּא לַעֲבוֹר עָלָיו בִּשְׁנֵי לָאוִין.
אלא, רבא אמר: אינך מוצא נשך בלא תרבית, ולא תרבית בלא נשך, והפסוק הבחין ביניהם רק כדי שהלוואה בריבית כרוכה תמיד בהפרת שני איסורים.
תָּנוּ רַבָּנַן: ״אֶת כַּסְפְּךָ לֹא תִתֵּן לוֹ בְּנֶשֶׁךְ וּבְמַרְבִּית לֹא תִתֵּן אׇכְלֶךָ״. אֵין לִי אֶלָּא נֶשֶׁךְ בְּכֶסֶף וְרִבִּית בְּאוֹכֶל. נֶשֶׁךְ בְּאוֹכֶל מִנַּיִן? תַּלְמוּד לוֹמַר: ״נֶשֶׁךְ אֹכֶל״. רִבִּית בְּכֶסֶף מִנַּיִן? תַּלְמוּד לוֹמַר: ״נֶשֶׁךְ כֶּסֶף״.
החכמים לימדו בברייתא: הפסוק קובע: "את כספך לא תיתן לו בנשך ובמרבית לא תיתן אכלך" (ויקרא כה:לז). אין לי אלא שנאמר איסור נשך על הלוואת כסף, ואיסור ריבית על הלוואת אוכל. מנין שנלמד שיש נשך גם לגבי הלוואת אוכל? הברייתא משיבה: פסוק אחר אומר: "לא תשיך לאחיך: נשך כסף, נשך אכל, נשך כל דבר אשר ישך" (דברים כג:כ). הברייתא ממשיכה: מנין שנלמד שיש ריבית לגבי הלוואת כסף? הפסוק אומר: "נשך כסף."

תרגומים שנוצרו על ידי בינה מלאכותית עשויים שלא להיות מדויקים לחלוטין.

למשוב או תיקוני תרגום, צור קשר עם drashot@drashot.ai.

טקסטים מסופקים על ידי Sefaria