נוֹחַ לוֹ לְאָדָם שֶׁיָּבוֹא עַל סְפֵק אֵשֶׁת אִישׁ, וְאַל יַלְבִּין פְּנֵי חֲבֵירוֹ בָּרַבִּים. מְנָא לַן? מִדְּדָרֵשׁ רָבָא, דְּדָרֵשׁ רָבָא: מַאי דִּכְתִיב ״וּבְצַלְעִי שָׂמְחוּ וְנֶאֱסָפוּ... קָרְעוּ וְלֹא דָמּוּ״? אָמַר דָּוִד לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, גָּלוּי וְיָדוּעַ לְפָנֶיךָ, שֶׁאִם הָיוּ מְקָרְעִים בְּשָׂרִי, לֹא הָיָה דָּמִי שׁוֹתֵת לָאָרֶץ.
מוטב לו לאדם לקיים יחסי אישות עם אישה שמעמדה הנשואי הוא בספק, ולא להלבין פני חברו ברבים. הגמרא שואלת: מניין לנו דבר זה? הגמרא משיבה: זהו ממה שרבא דרש, שכן רבא דרש: מה פירוש מה שנאמר: "ובצלעי שמחו ונאספו... קרעו ולא דמו [damu]" (תהילים ל״ה:ט״ו)? את המונח "damu" אפשר להבין גם כרמז לדם. בנוגע לתענית שקיבל על עצמו לכפר על חטאו עם בת־שבע (ראו שמואל ב׳, פרקים י״א–י״ב), אמר דוד לפני הקדוש ברוך הוא: ריבונו של עולם, גלוי וידוע לפניך שאילו מייסריי היו קורעים את בשרי, דמי [dami] לא היה שותת לארץ, מחמת ריבוי התעניות.
וְלֹא עוֹד אֶלָּא, אֲפִילּוּ בְּשָׁעָה שֶׁעוֹסְקִין בִּנְגָעִים וְאֹהָלוֹת, אוֹמְרִים לִי: דָּוִד, הַבָּא עַל אֵשֶׁת אִישׁ, מִיתָתוֹ בַּמֶּה? וַאֲנִי אוֹמֵר לָהֶם: מִיתָתוֹ בְּחֶנֶק, וְיֵשׁ לוֹ חֵלֶק לָעוֹלָם הַבָּא. אֲבָל הַמַּלְבִּין אֶת פְּנֵי חֲבֵירוֹ בָּרַבִּים, אֵין לוֹ חֵלֶק לָעוֹלָם הַבָּא.
ויתרה מזו, הם מצערים אותי עד כדי כך שאפילו בשעה שהם עוסקים בלימוד הציבורי של הלכות נגעים ואוהלות שיש בהם מת, כלומר עניינים הלכתיים שאין להם קשר לחטאי, הם אומרים לי: דוד, הבא על אשת איש, מיתתו היא במה מצורות ההוצאה להורג? ואני אומר להם: הבא על אשת איש בפני עדים ובהתראה, מיתתו בחנק, אבל הוא עדיין יש לו חלק לעולם הבא. אבל המלבין פני חברו ברבים אין לו חלק לעולם הבא. העבירה שלכם, שאתם מביישים אותי, חמורה יותר מן העבירה שלי.
וְאָמַר מָר זוּטְרָא בַּר טוֹבִיָּה אָמַר רַב, וְאָמְרִי לַהּ: אָמַר רַב חָנָא בַּר בִּיזְנָא אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן חֲסִידָא, וְאָמְרִי לָהּ: אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן מִשּׁוּם רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחַאי: נוֹחַ לוֹ לְאָדָם שֶׁיַּפִּיל עַצְמוֹ לְכִבְשַׁן הָאֵשׁ וְאַל יַלְבִּין פְּנֵי חֲבֵירוֹ בָּרַבִּים. מְנָא לַן? מִתָּמָר, דִּכְתִיב: ״הִיא מוּצֵאת וְהִיא שָׁלְחָה אֶל חָמִיהָ״.
ומר זוטרא בר טוביה אומר שרב אומר; ויש אומרים שרב חנא בר ביזנא אומר שרבי שמעון חסידא אומר; ויש אומרים שרבי יוחנן אומר בשם רבי שמעון בן יוחאי: נוח לו לאדם שיפיל את עצמו לכבשן האש, מאשר להלבין פני חברו ברבים כדי להימנע מהשלכתו לכבשן. מנין אנו לומדים זאת? מתמר, כלתו של יהודה. כאשר הוצאה להישרף, היא לא גילתה שהיא הרה מיהודה. אלא הותירה את ההחלטה בידיו, כדי שלא לביישו ברבים, כפי שנכתב: "ויאמר יהודה: הוציאוה ותישרף. היא מוצאת והיא שלחה אל חמיה, לאמור: לאיש אשר אלה לו אנכי הרה. ותאמר: הכר נא, למי החותמת והפתילים והמטה האלה?" (בראשית לח:כד–כה).
אָמַר רַב חִנָּנָא בְּרֵיהּ דְּרַב אִידִי: מַאי דִּכְתִיב ״וְלֹא תוֹנוּ אִישׁ אֶת עֲמִיתוֹ״? עַם שֶׁאִתְּךָ בְּתוֹרָה וּבַמִּצְווֹת, אַל תּוֹנֵיהוּ. אָמַר רַב: לְעוֹלָם יְהֵא אָדָם זָהִיר בְּאוֹנָאַת אִשְׁתּוֹ, שֶׁמִּתּוֹךְ שֶׁדִּמְעָתָהּ מְצוּיָה, אוֹנָאָתָהּ קְרוֹבָה.
§ רב חיננא, בנו של רב אידי, אומר: מה פירושו של מה שנכתב: "ולא תונו איש את עמיתו [עמיתו]" (ויקרא כה:יז)? המילה עמיתו מתפרשת כצירוף של עם איתו, כלומר: מי שהוא עמו. עם מי שהוא עמך בשמירת תורה ומצוות, לא תונו אותו. רב אומר: אדם חייב תמיד להיזהר מאונאת אשתו. מפני שדמעתה מצויה בקלות, העונש על אונאתה בא מיד.
אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: מִיּוֹם שֶׁנֶּחְרַב בֵּית הַמִּקְדָּשׁ, נִנְעֲלוּ שַׁעֲרֵי תְפִילָּה, שֶׁנֶּאֱמַר: ״גַּם כִּי אֶזְעַק וַאֲשַׁוֵּעַ שָׂתַם תְּפִילָּתִי״. וְאַף עַל פִּי שֶׁשַּׁעֲרֵי תְפִילָּה נִנְעֲלוּ, שַׁעֲרֵי דְמָעוֹת לֹא נִנְעֲלוּ, שֶׁנֶּאֱמַר: ״שִׁמְעָה תְפִלָּתִי ה׳ וְשַׁוְעָתִי הַאֲזִינָה, אֶל דִּמְעָתִי אַל תֶּחֱרַשׁ״.
רבי אלעזר אומר: מיום שחרב בית המקדש ננעלו שערי תפילה, והתפילה אינה מתקבלת כפי שהייתה מתקבלת בעבר, כפי שנאמר בקינת חורבן המקדש: "גם כי אזעק ואשווע, שתם תפילתי" (איכה ג:ח). ואף על פי כן, למרות העובדה ששערי תפילה ננעלו עם חורבן בית המקדש, שערי דמעה לא ננעלו, ומי שבוכה לפני אלוהים יכול להיות בטוח שתפילתו תיענה, כפי שנאמר: "שמע תפילתי ה׳, ושוועתי האזינה; אל דמעתי אל תחרש" (תהילים לט:יג).
וְאָמַר רַב: כׇּל הַהוֹלֵךְ בַּעֲצַת אִשְׁתּוֹ נוֹפֵל בְּגֵיהִנָּם, שֶׁנֶּאֱמַר: ״רַק לֹא הָיָה כְאַחְאָב וְגוֹ׳״. אֲמַר לֵיהּ רַב פָּפָּא לְאַבָּיֵי: וְהָא אָמְרִי אִינָשֵׁי, אִיתְּתָךְ גּוּצָא – גְּחֵין וְתִלְחוֹשׁ לָהּ! לָא קַשְׁיָא: הָא בְּמִילֵּי דְעָלְמָא, וְהָא בְּמִילֵּי דְבֵיתָא. לִישָּׁנָא אַחֲרִינָא: הָא בְּמִילֵּי דִשְׁמַיָּא, וְהָא בְּמִילֵּי דְעָלְמָא.
ורב אומר: אף על פי כן, כל ההולך אחר עצת אשתו יורד לגיהינום, שנאמר: "ורק לא היה כאחאב, אשר התמכר לעשות הרע בעיני ה׳, אשר הסיתה אותו איזבל אשתו" (מלכים א׳ כ״א:כ״ה). אמר רב פפא לאביי: והלא אנשים אומרים פתגם עממי: אם אשתך נמוכה, התכופף ולחש לה והיוועץ בה? הגמרא משיבה: אין זה קשה, שכן זה מאמרו של רב מורה שלא ילך אחר עצתה בעניינים כלליים; ואילו אותו פתגם מורה שילך אחר עצתה בענייני הבית. הגמרא מביאה נוסח אחר של הבחנה זו: זה מאמרו של רב סובר שאין ללכת אחר עצתה בעניינים אלוהיים; ואילו אותו פתגם סובר שיש ללכת אחר עצתה בעניינים כלליים.
אָמַר רַב חִסְדָּא: כׇּל הַשְּׁעָרִים נִנְעָלִים, חוּץ מִשַּׁעֲרֵי אוֹנָאָה, שֶׁנֶּאֱמַר: ״הִנֵּה ה׳ נִצָּב עַל חוֹמַת אֲנָךְ וּבְיָדוֹ אֲנָךְ״. אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: הַכֹּל נִפְרָע בִּידֵי שָׁלִיחַ, חוּץ מֵאוֹנָאָה, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וּבְיָדוֹ אֲנָךְ״.
רב חסדא אומר: כל השערים של השמים עשויים להיות נעולים, חוץ משערי תפילתם של נפגעי הונאה בדברים, שנאמר: "והנה ה' ניצב על חומת אנך, ובידו אנך" (עמוס ז:ז). הקדוש ברוך הוא עומד ובידו מאזני הצדק כדי לקבוע אם אדם היה נתון לעוול. רבי אלעזר אומר: על כל העבירות, הקדוש ברוך הוא נפרע מן העושה על ידי שליח, חוץ מהונאה [אונאה], שנאמר: "ואנך [אנך] בידו." המונח להונאה והמונח לאנך נכתבים באופן דומה, ללמד שהקדוש ברוך הוא עצמו נפרע.
אָמַר רַבִּי אֲבָהוּ: שְׁלֹשָׁה אֵין הַפַּרְגּוֹד נִנְעָל בִּפְנֵיהֶם: אוֹנָאָה, וְגָזֵל, וַעֲבוֹדָה זָרָה. אוֹנָאָה, דִּכְתִיב: ״וּבְיָדוֹ אֲנָךְ״. גָּזֵל, דִּכְתִיב: ״חָמָס וָשֹׁד יִשָּׁמַע בָּהּ עַל פָּנַי תָּמִיד״. עֲבוֹדָה זָרָה, דִּכְתִיב: ״הָעָם הַמַּכְעִיסִים אוֹתִי עַל פָּנַי תָּמִיד וְגוֹ׳״.
רבי אבהו אומר: יש שלוש עבירות שלפניהן אין הפרגוד [הפרגוד] שבין העולם לבין השכינה נעול; עוונותיהם מגיעים אל השכינה. ואלו הן: הונאת דברים, גזל ועבודה זרה. הונאת דברים, שנאמר: "וקו בידו"; גזל, שנאמר: "חמס ושוד ישמע בה, על פני תמיד" (ירמיהו ו:ז); עבודה זרה, שנאמר: "העם המכעיסים אותי על פני תמיד; הזובחים בגנות ומקטרים על הלבנים" (ישעיהו סה:ג).
אָמַר רַב יְהוּדָה: לְעוֹלָם יְהֵא אָדָם זָהִיר בִּתְבוּאָה בְּתוֹךְ בֵּיתוֹ, שֶׁאֵין מְרִיבָה מְצוּיָה בְּתוֹךְ בֵּיתוֹ שֶׁל אָדָם אֶלָּא עַל עִסְקֵי תְבוּאָה, שֶׁנֶּאֱמַר: ״הַשָּׂם גְּבוּלֵךְ שָׁלוֹם חֵלֶב חִטִּים יַשְׂבִּיעֵךְ״. אָמַר רַב פָּפָּא, הַיְינוּ דְּאָמְרִי אִינָשֵׁי: כְּמִשְׁלַם שְׂעָרֵי מִכַּדָּא, נָקֵישׁ וְאָתֵי תִּגְרָא בְּבֵיתָא.
אגב הנושא של האופן שבו אדם צריך לגשת אל בני ביתו, רב יהודה אומר: לעולם יהא אדם זהיר בעניין שיהיה דגן בתוך ביתו, שכן מחלוקת מצויה בתוך ביתו של אדם רק על ענייני דגן, שנאמר: "הַשָּׂם גְּבוּלֵךְ שָׁלוֹם; חֵלֶב חִטִּים יַשְׂבִּיעֵךְ" (תהילים קמז:יד). אם יש בביתך מן החיטה המשובחת, יהיה שם שלום. רב פפא אמר: דבר זה תואם את הפתגם שאנשים אומרים: כאשר השעורה אוזלת מן הכד, המריבה דופקת ונכנסת לבית.
וְאָמַר רַב חִינָּנָא בַּר פָּפָּא: לְעוֹלָם יְהֵא אָדָם זָהִיר בִּתְבוּאָה בְּתוֹךְ בֵּיתוֹ, שֶׁלֹּא נִקְרְאוּ יִשְׂרָאֵל דַּלִּים אֶלָּא עַל עִסְקֵי תְבוּאָה, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְהָיָה אִם זָרַע יִשְׂרָאֵל וְגוֹ׳״, וּכְתִיב: ״וַיַּחֲנוּ עֲלֵיהֶם וְגוֹ׳״, וּכְתִיב: ״וַיִּדַּל יִשְׂרָאֵל מְאֹד מִפְּנֵי מִדְיָן״.
ורב חיננא בר פפא אומר: לעולם יהא אדם זהיר שיהיה דגן בתוך ביתו, שכן לא נתאפיינו ישראל כעניים אלא על עסקי דגן, שנאמר: "ויהי אם זרע ישראל, ועלה מדין ובני קדם" (שופטים ו:ג); וכתוב: "ויחנו עליהם וישחיתו את יבול הארץ" (שופטים ו:ד); ועוד כתוב: "וידל ישראל מאוד מפני מדין" (שופטים ו:ו).
וְאָמַר רַבִּי חֶלְבּוֹ: לְעוֹלָם יְהֵא אָדָם זָהִיר בִּכְבוֹד אִשְׁתּוֹ, שֶׁאֵין בְּרָכָה מְצוּיָה בְּתוֹךְ בֵּיתוֹ שֶׁל אָדָם אֶלָּא בִּשְׁבִיל אִשְׁתּוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וּלְאַבְרָם הֵטִיב בַּעֲבוּרָהּ״. וְהַיְינוּ דַּאֲמַר לְהוּ רָבָא לִבְנֵי מָחוֹזָא: אוֹקִירוּ לִנְשַׁיְיכוּ, כִּי הֵיכִי דְּתִתְעַתְּרוּ.
ורבי חלבו אומר: לעולם יהא אדם זהיר בכבוד אשתו, שאין ברכה מצויה בתוך ביתו של אדם אלא בשביל אשתו, כפי שנאמר כרמז לכך: "ולאברם היטיב בעבורה, ויהי לו צאן ובקר" (בראשית יב:טז). וזהו מה שאמר רבא לבני מחוזא, מקום מושבו: כבדו את נשותיכם, כדי שתתעשרו.
תְּנַן הָתָם: חֲתָכוֹ חוּלְיוֹת, וְנָתַן חוֹל בֵּין חוּלְיָא לְחוּלְיָא – רַבִּי אֱלִיעֶזֶר מְטַהֵר, וַחֲכָמִים מְטַמְּאִין.
§ אגב הנושא של התעללות מילולית, למדנו במשנה שם (Kelim 5:10): אם חתך אדם תנור חרס לרוחבו למקטעים, והניח חול בין כל מקטע ומקטע, רבי אליעזר מטהר אותו. בגלל החול, מעמדו ההלכתי אינו של כלי שלם, ולכן אינו מקבל טומאה. וחכמים מטמאים אותו, שכן מבחינה תפקודית הוא תנור שלם.