אִיפְּכָא מִסְתַּבְּרָא! אֲמַר לֵיהּ: אֶיסְמְיַהּ?
ההפך הוא הסביר. שבועה הנוגעת לבהמות קורבן שאין אדם נושא באחריות להן נחשבת עוד יותר לעניין הקשור לה' מאשר שבועה הנוגעת לבהמת קורבן שאדם נושא באחריות לה, שכן במקרה האחרון היא שייכת לאדם במובנים מסוימים. התנאאמר לו: האם אמחק ברייתא זו משום שהיא משובשת?
אֲמַר לֵיהּ: לָא. הָכִי קָאָמַר: קָדָשִׁים שֶׁחַיָּיב בְּאַחְרָיוּתָן – חַיָּיב, דְּאִיתְרַבּוּ מִ״בַּה׳ וְכִחֵשׁ״. וְשֶׁאֵינוֹ חַיָּיב בְּאַחְרָיוּתָן – פָּטוּר, דְּאִמְּעִיט מִ״בַּעֲמִיתוֹ וְכִחֵשׁ״.
רבי יצחק בר אבא אמר לו: לא, כך הברייתא אומרת: על שבועה שנשבע לגבי בהמות קודשים שיש לו אחריות עליהן, הוא חייב להביא קורבן על שבועת שקר, שכן היא נכללת מכוח הלשון "לה' וכיחש." מכאן נלמד שאדם חייב על שבועת שקר אפילו ביחס לדבר השייך, במידה מסוימת, לה'. ואילו לגבי בהמות קודשים שאין לו אחריות עליהן, הוא פטור, שכן הן מוצאות מן הלשון: בעמיתו וכיחש. מכאן נלמד שאדם חייב להביא קורבן על שבועת שקר רק אם היא נוגעת לרכוש השייך להדיוט, כלומר לעמיתו, ולא לדבר השייך כולו לאלוהים, כפי שהוא במקרה של בהמות קודשים שאין לו אחריות עליהן.
רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: אַף הַמּוֹכֵר סֵפֶר תּוֹרָה, מַרְגָּלִית וּבְהֵמָה, אֵין לָהֶם אוֹנָאָה. תַּנְיָא, רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: אַף הַמּוֹכֵר סֵפֶר תּוֹרָה, אֵין לָהּ אוֹנָאָה – לְפִי שֶׁאֵין קֵץ לְדָמֶיהָ. בְּהֵמָה וּמַרְגָּלִית, אֵין לָהֶם אוֹנָאָה – מִפְּנֵי שֶׁאָדָם רוֹצֶה לְזַוְּוגָן.
§ המשנה מלמדת: רבי יהודה אומר: אפילו במקרה של המוכר ספר תורה, מרגלית או בהמה, פריטים אלה אינם כפופים להלכות של אונאה. שנויה בברייתא שרבי יהודה אומר: אפילו במקרה של המוכר ספר תורה, הוא אינו כפוף להלכות של אונאה, שכן אין גבול לערכו. זוהי תורת האל, שאין לה מחיר. בהמה ומרגלית אינן כפופות להלכות של אונאה משום שאדם מבקש לזווגן. בהמה מזווגת עם בהמה בעלת כוח דומה כדי שיוכלו לרתום אותן יחד לעבודה בשדה. מרגלית מזווגת עם מרגלית דומה כדי ליצור תכשיט. מאחר שיש צורך להשיג סוג מסוים של פריטים אלה, אין אדם מדקדק במחיר.
אָמְרוּ לוֹ: וַהֲלֹא הַכֹּל אָדָם רוֹצֶה לְזַוְּוגָן? וְרַבִּי יְהוּדָה, הָנֵי חֲשִׁיבִי לֵיהּ, וְהָנֵי לָא חֲשִׁיבִי לֵיהּ. וְעַד כַּמָּה? אָמַר אַמֵּימָר: עַד כְּדֵי דְּמֵיהֶם.
הברייתא ממשיכה: החכמים אמרו לו: אבל האין זה כך שביחס לכל פריט, אדם מבקש לצרף אותם עם פריטים דומים בנסיבות מסוימות? לפי הסברך, ההלכות של אונאה לעולם לא יחולו. הגמרא שואלת: ומה משיב רבי יהודה על השאלה הזאת? הוא טוען כי אלה חשובים לאדם, אבל אלה אינם חשובים לו. במילים אחרות, חשוב במיוחד למצוא התאמה מדויקת לבהמה ולפנינה. הגמרא ממשיכה לנתח את דעתו של רבי יהודה. ועד כמה אפשר לסטות מערכם של פריטים שעליהם אונאה אינה חלה, שכן רבי יהודה בוודאי אינו אומר שכל סטייה מתקבלת? אמר אמימר: אפשר לסטות עד פי שניים מערכם.
תַּנְיָא, רַבִּי יְהוּדָה בֶּן בְּתֵירָא אוֹמֵר: אַף הַמּוֹכֵר סוּס וְסַיִיף וַחֲטִיטוֹם בַּמִּלְחָמָה – אֵין לָהֶם אוֹנָאָה, מִפְּנֵי שֶׁיֵּשׁ בָּהֶן חַיֵּי נֶפֶשׁ.
שנינו בברייתא שרבי יהודה בן בתירא אומר: אפילו במקרה של מי שמוכר סוס, או חרב, או קסדה [veḥatitom] בזמן מלחמה, חפצים אלה אינם כפופים להלכות של אונאה, מפני שהם אז יש להם היכולת לשמר חיים, ואדם מוכן לשלם עבורם כל מחיר.
מַתְנִי׳ כְּשֵׁם שֶׁאוֹנָאָה בְּמִקָּח וּמִמְכָּר, כָּךְ אוֹנָאָה בִּדְבָרִים. לֹא יֹאמַר לוֹ: בְּכַמָּה חֵפֶץ זֶה? וְהוּא אֵינוֹ רוֹצֶה לִיקַּח. אִם הָיָה בַּעַל תְּשׁוּבָה, לֹא יֹאמַר לוֹ: זְכוֹר מַעֲשֶׂיךָ הָרִאשׁוֹנִים. אִם הוּא בֶּן גֵּרִים, לֹא יֹאמַר לוֹ: זְכוֹר מַעֲשֵׂה אֲבוֹתֶיךָ, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְגֵר לֹא תוֹנֶה וְלֹא תִלְחָצֶנּוּ״.
משנה:כשם שיש איסור על הונאה [ona’a] במקח וממכר, כך יש הונאה בדברים, כלומר, פגיעה מילולית. המשנה ממשיכה ומביאה דוגמאות לפגיעה מילולית. אין לומר למוכר: בכמה אתה מוכר חפץ זה, אם אינו רוצה לקנותו. בכך הוא מצער את המוכר כאשר העסקה אינה יוצאת לפועל. המשנה מונה דוגמאות נוספות: אם אדם הוא בעל תשובה, אחר לא יאמר לו: זכור את מעשיך הראשונים. אם אדם הוא בן גרים, אחר לא יאמר לו: זכור את מעשי אבותיך, שנאמר: "וגר לא תונה ולא תלחצנו" (שמות כב:כ).
גְּמָ׳ תָּנוּ רַבָּנַן: ״לֹא תוֹנוּ אִישׁ אֶת עֲמִיתוֹ״ – בְּאוֹנָאַת דְּבָרִים הַכָּתוּב מְדַבֵּר. אַתָּה אוֹמֵר בְּאוֹנָאַת דְּבָרִים, אוֹ אֵינוֹ אֶלָּא בְּאוֹנָאַת מָמוֹן? כְּשֶׁהוּא אוֹמֵר ״וְכִי תִמְכְּרוּ מִמְכָּר לַעֲמִיתֶךָ אוֹ קָנֹה מִיַּד עֲמִיתֶךָ״, הֲרֵי אוֹנָאַת מָמוֹן אָמוּר! הָא מָה אֲנִי מְקַיֵּים ״לֹא תוֹנוּ אִישׁ אֶת עֲמִיתוֹ״? בְּאוֹנָאַת דְּבָרִים.
גמרא:החכמים לימדו: כך כתוב: "ולא תונו איש את עמיתו; ויראת מאלוהיך, כי אני ה' אלוהיכם" (ויקרא כה:יז). התנא מסביר: הפסוק מדבר בנוגע להונאה בדברים. הברייתא ממשיכה: האם אתה אומר שהוא מדבר על הונאה בדברים [be’ona’at devarim], או שמא הוא מדבר רק בנוגע להונאה ממונית [be’ona’at mammon]? כאשר נאמר בפסוק קודם: "וכי תמכרו ממכר לעמיתך או קנה מיד עמיתך, לא תונו איש את אחיו" (ויקרא כה:יד), הונאה ממונית נאמרה במפורש. כיצד אם כן אקיים את משמעות הפסוק: "ולא תונו איש את עמיתו"? מדובר בהונאה בדברים.
הָא כֵּיצַד? אִם הָיָה בַּעַל תְּשׁוּבָה, אַל יֹאמַר לוֹ: ״זְכוֹר מַעֲשֶׂיךָ הָרִאשׁוֹנִים״. אִם הָיָה בֶּן גֵּרִים, אַל יֹאמַר לוֹ: ״זְכוֹר מַעֲשֵׂה אֲבוֹתֶיךָ״. אִם הָיָה גֵּר וּבָא לִלְמוֹד תּוֹרָה, אַל יֹאמַר לוֹ: ״פֶּה שֶׁאָכַל נְבֵילוֹת וּטְרֵיפוֹת, שְׁקָצִים וּרְמָשִׂים, בָּא לִלְמוֹד תּוֹרָה שֶׁנֶּאֶמְרָה מִפִּי הַגְּבוּרָה״?
כיצד? אם אדם הוא בעל תשובה, אין אחר רשאי לומר לו: זכור את מעשיך הראשונים. אם אדם הוא בן גרים, אין אחר רשאי לומר לו: זכור את מעשה אבותיך. אם אדם הוא גר והוא בא ללמוד תורה, אין לומר לו: האם פה שאכל נבלות וטרפות, ושקצים ורמשים, בא ללמוד תורה שנאמרה מפי הגבורה?
אִם הָיוּ יִסּוּרִין בָּאִין עָלָיו, אִם הָיוּ חֳלָאִים בָּאִין עָלָיו, אוֹ שֶׁהָיָה מְקַבֵּר אֶת בָּנָיו, אַל יֹאמַר לוֹ כְּדֶרֶךְ שֶׁאָמְרוּ לוֹ חֲבֵירָיו לְאִיּוֹב: ״הֲלֹא יִרְאָתְךָ כִּסְלָתֶךָ תִּקְוָתְךָ וְתֹם דְּרָכֶיךָ. זְכׇר נָא מִי הוּא נָקִי אָבָד״.
אם ייסורים פוקדים אדם, אם מחלות פוקדות אותו, או אם הוא קובר את ילדיו, אין לדבר עמו בדרך שבה דיברו אליו רעי איוב: "הֲלֹא יִרְאָתְךָ כִּסְלָתֶךָ, תִּקְוָתְךָ וְתֹם דְּרָכֶיךָ? זְכָר נָא, מִי הוּא נָקִי אָבָד?" (איוב ד:ו–ז). ודאי חטאת, שאם לא כן לא היית סובל פורענות.
אִם הָיוּ חַמָּרִים מְבַקְּשִׁין תְּבוּאָה מִמֶּנּוּ, לֹא יֹאמַר לָהֶם: ״לְכוּ אֵצֶל פְּלוֹנִי שֶׁהוּא מוֹכֵר תְּבוּאָה״, וְיוֹדֵעַ בּוֹ שֶׁלֹּא מָכַר מֵעוֹלָם. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: אַף לֹא יִתְלֶה עֵינָיו עַל הַמִּקָּח, בְּשָׁעָה שֶׁאֵין לוֹ דָּמִים, שֶׁהֲרֵי הַדָּבָר מָסוּר לַלֵּב, וְכׇל דָּבָר הַמָּסוּר לַלֵּב נֶאֱמַר בּוֹ ״וְיָרֵאתָ מֵאֱלֹהֶיךָ״.
כמו כן, אם נהגי חמורים מבקשים לקנות תבואה מאדם, ואין לו, אסור לו לומר להם: לכו אצל פלוני, שהוא מוכר תבואה, אם הוא יודע עליו שמעולם לא מכר תבואה כלל. בכך הוא גורם לנהגי החמורים ולמוכר הפוטנציאלי צער. רבי יהודה אומר: אסור לאדם אפילו להטיל את עיניו על הסחורה העומדת למכירה, וליצור את הרושם שהוא מעוניין בה, בשעה שאין לו כסף לקנותה. הונאה בדברים אינה בדרך כלל גלויה, וקשה לברר את כוונת הפוגע, שהרי הדבר מסור ללב של כל יחיד, כי רק הוא יודע מה הייתה כוונתו כשדיבר. ובכל דבר המסור ללב נאמר: "ויראת מאלוהיך" (ויקרא כה:יז), שכן אלוהים יודע את כוונת הלב.
אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן מִשּׁוּם רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחַאי: גָּדוֹל אוֹנָאַת דְּבָרִים מֵאוֹנָאַת מָמוֹן, שֶׁזֶּה נֶאֱמַר בּוֹ ״וְיָרֵאתָ מֵאֱלֹהֶיךָ״, וְזֶה לֹא נֶאֱמַר בּוֹ ״וְיָרֵאתָ מֵאֱלֹהֶיךָ״. וְרַבִּי אֶלְעָזָר אוֹמֵר: זֶה בְּגוּפוֹ וְזֶה בְּמָמוֹנוֹ. רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָנִי אָמַר: זֶה נִיתַּן לְהִישָּׁבוֹן, וְזֶה לֹא נִיתַּן לְהִישָּׁבוֹן.
רבי יוחנן אומר בשם רבי שמעון בן יוחאי: גדולה היא העבירה של הונאת דברים יותר מן העבירה של הונאת ממון, שכן לגבי זו, הונאת דברים, נאמר: "ויראת מאלוהיך". אבל לגבי זו, הונאת ממון, לא נאמר: "ויראת מאלוהיך". ורבי אלעזר אמר הסבר זה: זו, הונאת דברים, פוגעת בגופו של אדם; אבל זו, הונאת ממון, פוגעת בממונו. רבי שמואל בר נחמני אומר: זו, הונאת ממון, ניתנת להשבה; אבל זו, הונאת דברים, אינה ניתנת להשבה.
תָּנֵי תַּנָּא קַמֵּיהּ דְּרַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק: כׇּל הַמַּלְבִּין פְּנֵי חֲבֵירוֹ בָּרַבִּים, כְּאִילּוּ שׁוֹפֵךְ דָּמִים. אֲמַר לֵיהּ: שַׁפִּיר קָא אָמְרַתְּ, דְּחָזֵינָא לֵיהּ דְּאָזֵיל סוּמָּקָא וְאָתֵי חִוּוֹרָא. אֲמַר לֵיהּ אַבָּיֵי לְרַב דִּימִי: בְּמַעְרְבָא בְּמַאי זְהִירִי? אֲמַר לֵיהּ: בְּאַחְווֹרֵי אַפֵּי, דְּאָמַר רַבִּי חֲנִינָא: הַכֹּל יוֹרְדִין לְגֵיהִנָּם, חוּץ מִשְּׁלֹשָׁה.
הגמרא מספרת כי התנא שהיה שונה משניות וברייתות בבית המדרש לימד ברייתא לפני רב נחמן בר יצחק: כל המלבין פני חברו ברבים, כאילו שופך דמים. רב נחמן בר יצחק אמר לו: יפה אמרת, שכן אנו רואים כי לאחר שהמתבייש מסמיק, האודם סר מפניו והחיוורון בא במקומו, ודבר זה כמוהו כשפיכות דמים. אביי אמר לרב דימי: במערב, כלומר, בארץ ישראל, ביחס לאיזו מצווה הם זהירים במיוחד? רב דימי אמר לו: הם זהירים בהימנעות מהשפלת אחרים, כפי שרבי חנינא אומר: הכול יורדים לגיהינום חוץ משלושה.
הַכֹּל סָלְקָא דַּעְתָּךְ? אֶלָּא אֵימָא: כָּל הַיּוֹרְדִין לְגֵיהִנָּם עוֹלִים, חוּץ מִשְּׁלֹשָׁה שֶׁיּוֹרְדִין וְאֵין עוֹלִין. וְאֵלּוּ הֵן: הַבָּא עַל אֵשֶׁת אִישׁ, וְהַמַּלְבִּין פְּנֵי חֲבֵירוֹ בָּרַבִּים, וְהַמְכַנֶּה שֵׁם רַע לַחֲבֵירוֹ. מְכַנֶּה הַיְינוּ מַלְבִּין? אַף עַל גַּב דְּדָשׁ בֵּיהּ בִּשְׁמֵיהּ.
הגמרא שואלת: האם עולה על דעתך שכולם יורדים לגיהינום? אלא אמור: כל היורד לגיהינום בסופו של דבר עולה, חוץ משלושה שיורדים ואינם עולים, ואלו הם: הבא על אשת איש, שכן עבירה זו היא פגיעה חמורה הן כלפי הקדוש ברוך הוא והן כלפי אדם; והמלבין פני חברו ברבים; והקורא לחברו בשם גנאי. הגמרא שואלת לגבי הקורא לחברו בשם גנאי: היינו ממש המלבין את פניו; מדוע נמנו בנפרד? הגמרא משיבה: אף על פי שהנפגע התרגל שיקראו לו בשם זה במקום שמו, והוא כבר אינו מתבייש כשקוראים לו כך, מאחר שהכוונה הייתה לבזותו, עונשו של הפוגע חמור.
אָמַר רַבָּה בַּר בַּר חָנָה אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן:
רבה בר בר חנה אומר שרבי יוחנן אומר:
תרגומים שנוצרו על ידי בינה מלאכותית עשויים שלא להיות מדויקים לחלוטין.
למשוב או תיקוני תרגום, צור קשר עם drashot@drashot.ai.
טקסטים מסופקים על ידי Sefaria