קֳדָשִׁים שֶׁהוּא חַיָּיב בְּאַחְרָיוּתָן – יֵשׁ לָהֶן אוֹנָאָה. וְשֶׁאֵינוֹ חַיָּיב בְּאַחְרָיוּתָן – אֵין לָהֶן אוֹנָאָה. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: אַף הַמּוֹכֵר סֵפֶר תּוֹרָה, בְּהֵמָה וּמַרְגָּלִית – אֵין לָהֶם אוֹנָאָה. אָמְרוּ לוֹ: לֹא אָמְרוּ אֶלָּא אֶת אֵלּוּ.
באשר לבהמות קורבן שאדם נושא באחריות להחליף אותן, הרי הן כפופות להלכות של אונאה, שכן אחריות זו מעידה על היבט מסוים של בעלות. ואילו אלה שאין אדם נושא באחריות להחליף אותן, אינן כפופות להלכות של אונאה. רבי יהודה אומר: אפילו במקרה של המוכר ספר תורה, בהמה או מרגלית, פריטים אלה אינם כפופים להלכות של אונאה, שכן אין להם מחיר קבוע. וחכמים אמרו לו: הראשונים קבעו כי רק אלו הפריטים המנויים לעיל אינם כפופים להלכות של אונאה.
גְּמָ׳ מְנָהָנֵי מִילֵּי? דְּתָנוּ רַבָּנַן: ״וְכִי תִמְכְּרוּ מִמְכָּר לַעֲמִיתֶךָ אוֹ קָנֹה מִיַּד עֲמִיתֶךָ״, דָּבָר הַנִּקְנֶה מִיָּד לְיָד. יָצְאוּ קַרְקָעוֹת, שֶׁאֵינָן מְטַלְטְלִים. יָצְאוּ עֲבָדִים, שֶׁהוּקְּשׁוּ לְקַרְקָעוֹת. יָצְאוּ שְׁטָרוֹת, דִּכְתִיב: ״וְכִי תִמְכְּרוּ מִמְכָּר״, שֶׁגּוּפוֹ מָכוּר וְגוּפוֹ קָנוּי. יָצְאוּ שְׁטָרוֹת, שֶׁאֵין גּוּפָן מָכוּר וְאֵין גּוּפָן קָנוּי, וְאֵינָן עוֹמְדִין אֶלָּא לִרְאָיָה שֶׁבָּהֶם.
גמרא: הגמרא שואלת: מנין הדברים הללו נלמדים? כפי ששנו חכמים: נאמר: "וכי תמכרו ממכר לעמיתך או קנה מיד עמיתך, אל תונו איש את אחיו" (ויקרא כה:יד). זה מתייחס לדבר הנקנה מיד ליד. קרקע נתמעטה, שכן אינה מיטלטלת. עבדים נתמעטו, שכן הוקשו לקרקע בכמה מקורות, ולפיכך מעמדם ההלכתי דומה לזה של קרקע בכמה בחינות. שטרות נתמעטו, שכן נאמר: "וכי תמכרו לעמיתך ממכר," ללמד על דבר שהוא עצמו נמכר ועצמו נקנה. שטרות נתמעטו, שכן אינם נמכרים לעצמם ואינם נקנים לעצמם. אין להם ערך עצמי, ואינם קיימים אלא לראיה שבהם.
מִכָּאן אָמְרוּ: הַמּוֹכֵר שְׁטָרוֹתָיו לְבַשָּׂם, יֵשׁ לָהֶם אוֹנָאָה. פְּשִׁיטָא! לְאַפּוֹקֵי מִדְּרַב כָּהֲנָא, דְּאָמַר: אֵין אוֹנָאָה לִפְרוּטוֹת, קָא מַשְׁמַע לַן: יֵשׁ אוֹנָאָה לִפְרוּטוֹת. הֶקְדֵּשׁוֹת? אָמַר קְרָא ״אָחִיו״ – אָחִיו, וְלֹא הֶקְדֵּשׁ.
מכאן אמרו חכמים: במקרה של מי שמוכר את שטרותיו שכבר אינם בשימוש לבשם כדי שישתמש בהם לאריזת סחורתו, הם כפופים להלכות של אונאה, מפני שהוא מוכר את הנייר עצמו. הגמרא שואלת: וכי אין זה מובן מאליו? במקרה זה מכר אדם נייר, ואין זה שונה מכל מטלטלין אחרים. הגמרא משיבה: דבר זה בא למעט את דעתו של רב כהנא, שאומר: אין אונאה במקרים של פרוטות, שכן נייר נמכר בעבור פרוטות בלבד. לכן חכמים מלמדים אותנו: יש אונאה במקרים של פרוטות. הקדש ממועט, שכן הפסוק אומר: "ולא תונו איש את אחיו" (ויקרא כה, יד), ומכאן שהלכות אלו חלות רק על עסקאות עם "אחיו," ולא על עסקאות של הקדש.
מַתְקֵיף לַהּ רַבָּה בַּר מֶמֶל: כֹּל הֵיכָא דִּכְתִיב ״יָדוֹ״, יָדוֹ מַמָּשׁ הוּא? אֶלָּא מֵעַתָּה, דִּכְתִיב ״וַיִּקַּח אֶת כׇּל אַרְצוֹ מִיָּדוֹ״, הָכִי נָמֵי דְּכֹל אַרְעָא בִּידֵיהּ הֲוָה נָקֵיט לַהּ? אֶלָּא מֵרְשׁוּתוֹ, הָכָא נָמֵי מֵרְשׁוּתוֹ.
רבה בר ממל מקשה על כך: האם לומר שבכל מקום שנכתב בו "ידו," הכוונה היא לידו הממשית, ולא רק לרשותו, במשמעותה המטפורית? אם כך הוא, אז את מה שנכתב: "וַיִּקַּח אֶת כָּל אַרְצוֹ מִיָּדוֹ" (במדבר כא:כו), האם גם כאן תסביר שהוא החזיק את כל ארצו בידו? אלא, ברור ש"מידו" פירושו מרשותו. אף כאן, "מיד עמיתך" במקרה של הונאה פירושו מרשותו.
וְכֹל הֵיכָא דִּכְתִיב ״יָדוֹ״, לָאו יָדוֹ מַמָּשׁ הוּא? וְהָתַנְיָא: ״אִם הִמָּצֵא תִמָּצֵא בְיָדוֹ״, אֵין לִי אֶלָּא יָדוֹ. גַּגּוֹ, חֲצֵירוֹ וְקַרְפֵּיפוֹ מִנַּיִן? תַּלְמוּד לוֹמַר: ״אִם הִמָּצֵא תִמָּצֵא״, מִכׇּל מָקוֹם.
הגמרא שואלת: האם זאת אומרת שבכל מקום שנכתב "ידו" הכוונה אינה לידו הממשית? והרי לא שנינו בברייתא: "אם הגניבה תימצא בידו" (שמות כב:ג): אין לי אלא ידו; מנין אני לומד שההלכה זהה אם החפץ הגנוב נמצא על גגו, בחצרו, או בתחומו המגודר? הכתוב אומר: "אם הגניבה הימצא תימצא"; השימוש בפועל הכפול מלמד שההלכה חלה בכל מקרה שבו החפץ הגנוב נמצא ברשותו.
טַעְמָא דִּכְתַב רַחֲמָנָא ״אִם הִמָּצֵא תִמָּצֵא״, הָא לָאו הָכִי הֲוָה אָמֵינָא: כֹּל הֵיכָא דִּכְתַב ״יָדוֹ״, יָדוֹ מַמָּשׁ הוּא. וְתוּ, תַּנְיָא: ״וְנָתַן בְּיָדָהּ״, אֵין לִי אֶלָּא יָדָהּ. גַּגָּהּ חֲצֵירָהּ וְקַרְפֵּיפָהּ מִנַּיִן? תַּלְמוּד לוֹמַר: ״וְנָתַן״, מִכׇּל מָקוֹם. טַעְמָא דִּכְתַב רַחֲמָנָא ״וְנָתַן״, הָא לָאו הָכִי הֲוָה אָמֵינָא: כֹּל הֵיכָא דִּכְתַב ״יָדוֹ״, יָדוֹ מַמָּשׁ.
הגמרא מסיקה: ההלכה חלה אם החפץ הגנוב נמצא ברשותו, וזה כולל כל מקום שברשותו. הטעם הוא שהרחמן כותב: "אם הימצא תימצא הגנבה". אילו לא כך היה, הייתי אומר שבכל מקום שהוא כותב "ידו," הכוונה היא לידו ממש. ועוד, שנינו בברייתא שנאמר לגבי גט: "ונתן בידה" (דברים כד:א). אין לי אלא ידה; מנין שאף אם הניח את הגט על גגה, בחצרה, או בקרפיפה? תלמוד לומר: ונתן, מכל מקום שהוא נותנו ברשותה. אף כאן, הגמרא מסיקה: הטעם שכל מקום שברשותה נכלל הוא שהרחמן כותב "ונתן". אילו לא כך היה, הייתי אומר שבכל מקום שהוא כותב "ידו," הכוונה היא לידו ממש.
אֶלָּא, כֹּל ״יָדוֹ״ – יָדוֹ מַמָּשׁ הוּא. וְשָׁאנֵי הָתָם, דְּלֵיכָּא לְמֵימַר הָכִי, אֶלָּא בִּרְשׁוּתוֹ.
אלא, הגמרא דוחה את קושייתו של רבה בר ממל ומסיקה: כל אזכור של המונח "ידו" בתורה הוא התייחסות לידו הממשית. ושונה הדבר שם, בפסוק: "וניקח את כל ארצו מידו" (במדבר כא:כו), שאי אפשר לומר שהכוונה היא לידו הממשית. אלא, משמעות הדבר שם היא: ברשותו.
בָּעֵי רַבִּי זֵירָא: שְׂכִירוּת יֵשׁ לוֹ אוֹנָאָה, אוֹ אֵין לוֹ אוֹנָאָה? ״מִמְכָּר״ אָמַר רַחֲמָנָא, אֲבָל לֹא שְׂכִירוּת, אוֹ דִלְמָא לָא שְׁנָא? אֲמַר לֵיהּ אַבָּיֵי: מִי כְּתִיב ״מִמְכָּר לְעוֹלָם״? ״מִמְכָּר״ סְתָמָא כְּתִיב, וְהַאי נָמֵי, בְּיוֹמֵיהּ מְכִירָה הִיא.
§ רבי זירא מעלה דילמה בנוגע לשכירות: האם היא כפופה להלכות של אונאה, או שאינה כפופה להלכות של אונאה? הגמרא מפרטת: האם מדובר בדבר הנמכר שעליו מדבר הרחמן, אך לא בשכירות; או שמא אין הבדל? אמר לו אביי: וכי כתוב: וכי תמכרו דבר הנמכר לעולם? מה שכתוב הוא פשוט: "וכי תמכרו דבר הנמכר," ואכן ליומו השכירות נחשבת מכירה. המעמד המשפטי של שכירות הוא כמעמד של מכירה לתקופה מוגבלת. לפיכך, היא כפופה להלכות של אונאה.
בָּעֵי רָבָא: חִטִּין וּזְרָעָן בַּקַּרְקַע, מַהוּ? יֵשׁ לָהֶם אוֹנָאָה, אוֹ אֵין לָהֶם אוֹנָאָה? כְּמַאן דְּשַׁדְיָין בְּכַדָּא דָּמְיָין, וְיֵשׁ לָהֶם אוֹנָאָה, אוֹ דִלְמָא בַּטְּלִינְהוּ עַל גַּב אַרְעָא?
רבא מעלה דילמה: במקרה הנוגע לגרעיני חיטה, ואדם זרע אותם באדמה, מהי ההלכה? האם הם כפופים להלכות של ניצול, או שמא אינם כפופים להלכות של ניצול? הגמרא מפרטת: האם מעמדם המשפטי הוא כמו של גרעינים שהושלכו לכד, והם כפופים להלכות של ניצול, שכן הם נשארים מטלטלין? או, שמא הוא הכפיף אותם לקרקע, וכמו קרקע אינם כפופים להלכות של ניצול.
הֵיכִי דָמֵי? אִילֵימָא דְּאָמַר אִיהוּ: ״שְׁדַאי בַּהּ שִׁיתָּא״, וַאֲתוֹ סָהֲדִי וְאָמְרִי דְּלָא שְׁדָא בָּהּ אֶלָּא חַמְשָׁה, וְהָאָמַר רָבָא: כׇּל דָּבָר שֶׁבְּמִדָּה וְשֶׁבְּמִשְׁקָל וְשֶׁבְּמִנְיָן, אֲפִילּוּ פָּחוֹת מִכְּדֵי אוֹנָאָה – חוֹזֵר!
הגמרא שואלת: מהן הנסיבות? אם נאמר שהפועל השכיר אמר: זרעתי שישהקבין של תבואה בשדה, ובאו עדים ואמרו שהוא זרע רק חמישה קביןבה, והרי רבא עצמו אומר: לגבי כל פריט שמלבד זאת כפוף להלכות אונאה, והוא נמכר במידה, או במשקל, או במניין, אפילו אם הפער היה פחות משיעור האונאה בעסקה, העסקה מתבטלת. פער של שישית בין שוויו של פריט למחירו מהווה אונאה רק במקרים שבהם יש מקום לטעות בהערכת שוויו של פריט. במקרה שבו פריט המכירה ניתן לכימות בקלות, כל סטייה מן הכמות שנקבעה מביאה לביטול העסקה, אפילו אם גרעיני החיטה טפלים לקרקע.
אֶלָּא דְּאָמַר אִיהוּ: ״שְׁדַאי בָּהּ כִּדְאִבְּעִי לַהּ״, וְאִיגַּלַּאי מִילְּתָא דְּלָא שְׁדָא בָּהּ כִּדְאִבְּעִי לַהּ, יֵשׁ לָהֶם אוֹנָאָה אוֹ אֵין לָהֶם אוֹנָאָה? כְּמַאן דִּשְׁדֵי בְּכַדָּא דָּמְיָין וְיֵשׁ לָהֶם אוֹנָאָה, אוֹ דִּלְמָא בַּטְּלִינְהוּ אַגַּב אַרְעָא?
אלא, מדובר במקרה שבו הפועל השכיר אמר: השלכתי גרעינים בשדה כנדרש, בלי לציין את מידת הגרעינים שהשליך, והתברר שהוא לא השליך גרעינים בשדה כנדרש. האם הם כפופים להלכות אונאה או שאינם כפופים להלכות אונאה? האם המעמד ההלכתי של גרעינים אלה כמו של גרעינים שהושלכו לכד, והם כפופים להלכות אונאה? או, שמא הפועל הכפיף אותם לקרקע?
נִשְׁבָּעִין עֲלֵיהֶן, אוֹ אֵין נִשְׁבָּעִין עֲלֵיהֶן? כְּמַאן דְּשַׁדְיָין בְּכַדָּא דָּמְיָין וְנִשְׁבָּעִין עֲלֵיהֶן, אוֹ דִלְמָא בַּטְּלִינְהוּ אַגַּב אַרְעָא וְאֵין נִשְׁבָּעִין עֲלֵיהֶן?
רבא מעלה דילמה נוספת: אם הפועל הודה במקצת התביעה, האם הוא נשבע לגבי הגרעינים או שמא אינו נשבע לגבי הגרעינים? האם מעמדם ההלכתי הוא כמו גרעינים שהושלכו לתוך כד, ונשבעים עליהם? או שמא הוא הכפיף אותם לקרקע, ואין נשבעים עליהם, שכן ההלכה היא שאין נשבעים על תביעה הנוגעת לקרקע.
עוֹמֶר מַתִּירָן אוֹ אֵין עוֹמֶר מַתִּירָן? הֵיכִי דָמֵי: אִי דְּאַשְׁרוּשׁ – תְּנֵינָא, אִי דְּלָא אַשְׁרוּשׁ – תְּנֵינָא! דִּתְנַן: אִם הִשְׁרִישׁוּ קוֹדֶם לָעוֹמֶר – עוֹמֶר מַתִּירָן, וְאִם לָאו – אֲסוּרִין עַד שֶׁיָּבֹא עוֹמֶר הַבָּא!
רבא מעלה דילמה נוספת: האם הקרבת קורבן העומר מתירה לאדם לאכול את התבואה שצמחה מגרעינים אלה, או שמא הקרבת קורבן העומר אינה מתירה לאדם לאכול את התבואה? הגמרא שואלת: מהן הנסיבות? אם מדובר במקרה שבו הגרעינים השרישו, הרי כבר למדנו את אותה הלכה. ואם מדובר במקרה שבו הגרעינים עדיין לא השרישו, הרי כבר למדנו גם את אותה הלכה. כפי שלמדנו במשנה (מנחות עא ע"א): אם היבולים השרישו לפני הקרבת קורבן העומר, קורבן העומר מתיר אותם באכילה. ואם לא, אם השרישו רק לאחר הקרבת קורבן העומר, אסור לאוכלם עד שיגיע זמן הקרבת קורבן העומר הבא.
לָא צְרִיכָא, דְּחַצְדִינְהוּ וְזַרְעִינְהוּ קוֹדֶם לָעוֹמֶר, וַאֲתָא לֵיהּ עוֹמֶר וַחֲלֵיף עִילָּוַיְיהוּ, וְלָא אַשְׁרוּשׁ קוֹדֶם לָעוֹמֶר.
לא, הספק של רבא אינו מיותר, שכן נחוץ להעלותו במקרה שבו אדם קצר תבואה וזרע את גרעיניה לפני זמן קרבן העומר, והגיע זמן קרבן העומר וחלף בעוד הם באדמה, והגרעינים לא השתרשו לפני הקרבת קרבן העומר.