Drashot AI Logo
שְׁמַע מִינַּהּ חוּמְשׁוֹ כְּמוֹתוֹ. שְׁמַע מִינַּהּ.
למד מכך שמעמדו ההלכתי של תשלום החומש שלו הוא כמו זה של הקרן עצמה, בכך שיש לשלמו מנכסי חולין. הגמרא מאשרת: למד מכך שכך הוא.
אָמַר רָבָא, גַּבֵּי גָּזֵל כְּתִיב: ״וַחֲמִשִׁתָיו יֹסֵף עָלָיו״. וּתְנַן: נָתַן לוֹ אֶת הַקֶּרֶן, וְנִשְׁבַּע לוֹ עַל הַחוֹמֶשׁ – הֲרֵי זֶה מוֹסִיף חוֹמֶשׁ עַל חוֹמֶשׁ, עַד שֶׁיִּתְמַעֵט הַקֶּרֶן פָּחוֹת מִשָּׁוֶה פְּרוּטָה.
§ רבא אמר: לגבי גזל, כתוב: "והשיב את הגזלה אשר גזל…וחמישיתיו יוסף עליו" (ויקרא ה:כג–כד), ושנינו במשנה (בבא קמא קג ע"א): אם הגזלן נתן לנגזל את הקרן ונשבע לו לשקר על תשלום החומש הנוסף, בטענה שכבר שילם אותו, הרי שהחומש הנוסף נחשב לקרן חדשה. זה הגזלן מוסיף תשלום חומש נוסף מלבד תשלום החומש הנוסף שעליו נשבע לשקר. ואם אחר כך הוא נשבע לשקר על החומש השני, מעריכים עליו חומש נוסף על אותה שבועה, עד שהקרן, כלומר החומש הנוסף שעליו נשבע לאחרונה לשקר, פוחתת לפחות משווה פרוטה אחת.
גַּבֵּי תְּרוּמָה כְּתִיב: ״אִישׁ כִּי יֹאכַל קֹדֶשׁ בִּשְׁגָגָה וְיָסַף חֲמִשִׁיתוֹ עָלָיו״. וּתְנַן: הָאוֹכֵל תְּרוּמָה בְּשׁוֹגֵג – מְשַׁלֵּם קֶרֶן וָחוֹמֶשׁ. אֶחָד הָאוֹכֵל וְאֶחָד הַשּׁוֹתֶה וְאֶחָד הַסָּךְ. אֶחָד תְּרוּמָה טְהוֹרָה, וְאֶחָד תְּרוּמָה טְמֵאָה – מְשַׁלֵּם חוּמְשָׁהּ וְחוּמְשָׁא דְחוּמְשָׁא. וְאִילּוּ גַּבֵּי מַעֲשֵׂר, לָא מִכְתָּב כְּתִיב, וְלָא מִיתְנָא תְּנֵא, וְלָא אִיבְּעוֹיֵי אִיבַּעְיָא לַן.
רבא ממשיך: גם ביחס לתרומה, נאמר: "וְאִישׁ כִּי יֹאכַל קֹדֶשׁ בִּשְׁגָגָה, וְיָסַף חֲמִשִׁתוֹ עָלָיו" (ויקרא כב:יד), וכפי שלמדנו במשנה (תרומות ו:א): האוכל תרומה בשוגג משלם את הקרן ותוספת של חומש. זוהי ההלכהבין אם מדובר באוכל תרומה, או בשותה אותה, או בסך את עצמו בשמן; וכן בין אם זו תרומה טהורה או תרומה טמאה. הוא משלם את החומש שלה, ואם אכל מן החומש הזה, הוא משלם חומש של החומש שלה. רבא מסכם: ואילו ביחס למעשר שני, דבר זה לא נכתב בTorah, ולא נשנה במשנה, ולא הועלה כספק לפנינו על ידי האמוראים.
גַּבֵּי הֶקְדֵּשׁ כְּתִיב: ״וְאִם הַמַּקְדִּישׁ יִגְאַל אֶת בֵּיתוֹ וְיָסַף חֲמִישִׁית כֶּסֶף עֶרְכְּךָ״. וּתְנַן: הַפּוֹדֶה אֶת הֶקְדֵּשׁוֹ – מוֹסִיף חוֹמֶשׁ. חוּמְשָׁא תְּנַן, חוּמְשָׁא דְחוּמְשָׁא לָא תְּנַן. מַאי? גַּבֵּי תְּרוּמָה כְּתִיב ״וְיָסַף״, גַּבֵּי קֹדֶשׁ נָמֵי הָא כְּתִיב ״וְיָסַף״.
הגמרא ממשיכה בקו חקירה דומה: לגבי נכס שהוקדש נאמר: "ואם המקדיש יגאל את ביתו, ויסף חמישית כסף ערכך עליו והיה לו" (ויקרא כז, טו), ושנינו במשנה (נה ע"ב): הפודה את נכס ההקדש שלו, שהוא עצמו הקדיש, מוסיף חומש על סכום הפדיון. שנינו חומש; לא שנינו חומש על החומש. מהי ההלכה? הגמרא מפרטת: לגבי תרומה נאמר: "ויסף," ולגבי נכס שהוקדש גם כן, האם לא נאמר: "ויסף"? לכאורה, במקרה של נכס שהוקדש משלם גם חומש על החומש.
אוֹ דִלְמָא גַּבֵּי תְּרוּמָה כְּתִיב ״וְיָסַף״: אִי שָׁקְלַתְּ לֵיהּ לְוָיו דִּ״וְיָסַף״ וְשָׁדֵית לֵיהּ עַל ״חֲמִשִּׁיתוֹ״, הָוֵה לֵיהּ ״חֲמִישִׁיתָיו״. גַּבֵּי הֶקְדֵּשׁ כְּתִיב ״וְיָסַף חֲמִישִׁית״: אַף עַל גַּב דְּכִי שָׁקְלַתְּ לֵיהּ לְוָיו דִּ״וְיָסַף״ וְשָׁדֵית לֵיהּ עַל ״חֲמִישִׁית״, סוֹף סוֹף הָוֵה לֵיהּ ״חֲמִשִׁתוֹ״.
או שמא עלינו ללמוד את ההלכה כך: לגבי תרומה נאמר: "ויסף" [veyasaf], וההלכה של חומש על חומש נלמדת בדרך זו: אם אתה נוטל את האות ו של המילה ויסף, ומשליך אותה אל סוף המילה חמישיתו, תשלום החומש שלו, היא אז נעשית ללשון רבים חמישיתיו, תשלומי החומשים שלו, כפי שנאמר במקרה של גזל, ומכאן שאדם משלם חומש על חומש. לגבי הקדש נאמר: "ויסף" [veyasaf] חומש [ḥamishit]." אפילו אם אתה נוטל את הו של ויסף ומשליך אותה אל סוף המילה חמישית, בסופו של דבר היא רק חמישיתו, בלשון יחיד, ומכאן תשלום של חומש אחד בלבד. מהי ההלכה?
וְתִיפּוֹק לֵיהּ דְּהָוֵה לֵיהּ הֶקְדֵּשׁ שֵׁנִי. וְאָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי: אַהֶקְדֵּשׁ רִאשׁוֹן מוֹסִיף חוֹמֶשׁ, עַל הֶקְדֵּשׁ שֵׁנִי אֵין מוֹסִיף חוֹמֶשׁ! אֲמַר לֵיהּ רַב פַּפִּי לְרָבִינָא: הָכִי אָמַר רָבָא: חוֹמֶשׁ כִּתְחִילַּת הֶקְדֵּשׁ דָּמֵי.
הגמרא מציעה: ומדוע שלא נלמד את ההלכה של נכס מוקדש מן העובדה שהוא נחשב להקדשה שנייה. כאשר אדם פודה נכס מוקדש באמצעות פריט אחר, אף שעל ידי כך אותו פריט נעשה מוקדש, לא כל ההלכות של נכס מוקדש חלות עליו. ורבי יהושע בן לוי אומר: על פדיון של הקדשה ראשונה מוסיפים חומש; ועל פדיון של הקדשה שנייה אין מוסיפים חומש. רב פפי אמר לרבינא כי זהו מה שרבא אמר: המעמד ההלכתי של החומש הנוסף הוא כמו זה של הקדשה ראשונה, ולא כמו זה של הקדשה שנייה.
מַאי הָוֵה עֲלַהּ? אָמַר רַב טָבְיוֹמֵי מִשְּׁמֵיהּ דְּאַבָּיֵי: אָמַר קְרָא ״וְיָסַף חֲמִישִׁית כֶּסֶף עֶרְכְּךָ״, מַקִּישׁ חוּמְשׁוֹ לְכֶסֶף עֶרְכּוֹ. מָה כֶּסֶף עֶרְכּוֹ מוֹסִיף חוֹמֶשׁ – אַף כֶּסֶף חוּמְשׁוֹ נָמֵי מוֹסִיף חוֹמֶשׁ.
הגמרא שואלת: מה מסקנה הלכתית הוסקה לגבי דילמה זו? רב טביומי אמר בשם אביי כי הפסוק קובע לגבי מי שפודה בית שהקדיש: "וְיָסַף חֲמִשִׁית כֶּסֶף עֶרְכְּךָ עליו" (ויקרא כז, טו). התורה מצמידה את תשלום החומש לכסף ערכו, כלומר, לבית המוקדש: כשם שבפדיון כסף ערכו מוסיפים חומש, כך גם בפדיון כסף חומשו, מוסיפים חומש אף עליו.
גּוּפָא, אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי: עַל הֶקְדֵּשׁ רִאשׁוֹן מוֹסִיף חוֹמֶשׁ, וְעַל הֶקְדֵּשׁ שֵׁנִי אֵין מוֹסִיף חוֹמֶשׁ. אָמַר רָבָא: מַאי טַעְמָא דְּרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי, אָמַר קְרָא: ״וְאִם הַמַּקְדִּישׁ יִגְאַל אֶת בֵּיתוֹ״. הַמַּקְדִּישׁ, וְלֹא הַמַּתְפִּיס.
§ הגמרא מנתחת את העניין עצמו. רבי יהושע בן לוי אומר: עבור פדיון של הקדשה ראשונה מוסיפים חומש; עבור פדיון של הקדשה שנייה אין מוסיפים חומש. רבא אמר: מה הטעם לשיטתו של רבי יהושע בן לוי? זהו כפי שנאמר בפסוק: "ואם המקדיש אותו יגאל את ביתו, ויסף חמישית כסף ערכך עליו" (ויקרא כז, טו), שממנו ניתן להסיק שכאשר המקדיש את הבית פודה אותו, הוא מוסיף חומש, אבל אין זה כך לגבי מי שמצרף דבר לקדושה קיימת, כמו במקרה זה, שבו קדושת החומש נובעת מצירופו לקדושת הבית.
תָּנֵי תַּנָּא קַמֵּיהּ דְּרַבִּי אֶלְעָזָר: ״וְאִם בַּבְּהֵמָה הַטְּמֵאָה וּפָדָה בְעֶרְכֶּךָ״, מָה בְּהֵמָה טְמֵאָה מְיוּחֶדֶת, שֶׁתְּחִילָּתָהּ הֶקְדֵּשׁ וְכוּלָּהּ לַשָּׁמַיִם – וּמוֹעֲלִין בָּהּ, אַף כֹּל שֶׁתְּחִילָּתָהּ הֶקְדֵּשׁ וְכוּלָּהּ לַשָּׁמַיִם – מוֹעֲלִין בָּהּ.
הגמרא מספרת כי התנא שהיה שונה משניות וברייתות בבית המדרש לימד ברייתא לפני רבי אלעזר. נאמר: "ואם בבהמה הטמאה ופדה בערכך" (ויקרא כז:כז). פסוק זה מלמד כי כשם שבהמה טמאה שהוקדשה מיוחדת בכך שהיא דוגמה של הקדשה ראשונה והיא מוקדשת כליל לשמים, שכן לא הבעלים ולא כל אדם אחר רשאים ליהנות ממנה לאחר הקדשתה, ואדם עובר על איסור מעילה בקודשים על ידי שימוש בה לאחר שהוקדשה, כך גם, לגבי כל דבר שיש בו גם הקדשה ראשונה והוא מוקדש כליל לשמים, אדם עובר על איסור מעילה בקודשים על ידי שימוש בו לאחר שהוקדש.
אֲמַר לֵיהּ רַבִּי אֶלְעָזָר לְתַנָּא: בִּשְׁלָמָא ״כּוּלָּהּ לַשָּׁמַיִם״ – לְמַעוֹטֵי קָדָשִׁים קַלִּים, כֵּיוָן דְּאִית לְהוּ לִבְעָלִים בְּגַוַּיְיהוּ – לֵית בְּהוּ מְעִילָה. אֶלָּא ״תְּחִילַּת הֶקְדֵּשׁ״ לְמַעוֹטֵי מַאי? תְּחִילַּת הֶקְדֵּשׁ הוּא דְּאִית בֵּיהּ מְעִילָה, סוֹף הֶקְדֵּשׁ לֵית בֵּיהּ מְעִילָה?! דִּלְמָא לְעִנְיַן חוֹמֶשׁ קָאָמְרַתְּ, וּכְרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי? אֲמַר לֵיהּ: אִין, הָכִי קָאָמֵינָא.
רבי אלעזר אמר לתנא: ניחא, האמירה: הרי הוא מוקדש כולו לשמים, באה למעט קרבנות קלים, כגון שלמים. מאחר שלבעלים יש בהם חלק, בהם, שהרי הם רשאים לאכול מאותם קרבנות, אין הם כפופים לאיסור מעילה בקודש. אבל מה בא האזכור של הקדשה ראשונה בברייתא למעט? וכי לומר שהקדשה ראשונה כפופה לאיסור מעילה בקודש והקדשה אחרונה אינה כפופה לאיסור מעילה בקודש? והרי אפילו נכס שהוקדש אחרון בסדרת פדיונות הוא הקדש גמור. שמא לעניין עניין תשלום חומש אתה אומר זאת, והדבר בהתאם לדבריו של רבי יהושע בן לוי? התנאאמר לו: כן, לכך אני מתכוון.
אֲמַר לֵיהּ רַב אָשֵׁי לְרָבִינָא: בְּהֵמָה טְמֵאָה בִּתְחִילַּת הֶקְדֵּשׁ אִיתַהּ?
אגב אותה ברייתא, רב אשי אמר לרבינא: האם כך הוא שבהמה שאינה כשרה כפופה להקדשה ראשונית

תרגומים שנוצרו על ידי בינה מלאכותית עשויים שלא להיות מדויקים לחלוטין.

למשוב או תיקוני תרגום, צור קשר עם drashot@drashot.ai.

טקסטים מסופקים על ידי Sefaria