אֲפִילּוּ בִּירוּשָׁלַיִם – שֶׁנֶּאֱמַר: ״כִּי לֹא תוּכַל שְׂאֵתוֹ״, וְאֵין ״שְׂאֵת״ אֶלָּא אֲכִילָה, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וַיִּשָּׂא מַשְׂאֹת מֵאֵת פָּנָיו״.
אפילו בירושלים, אף על פי שמעשר שני טהור מבחינה טקסית אינו יכול להתחלל בירושלים? זהו כפי שנאמר: "כי לא תוכל שאתו [se’et]... וְצַרְתָּ הַכֶּסֶף בְּיָדֶךָ" (דברים יד:כד–כה). ו־se’et אין משמעו אלא אכילה, כפי שנאמר: "וַיִּשָּׂא מַשְׂאֹת [masot] מֵאֵת פָּנָיו" (בראשית מג:לד). מאחר שפירות מעשר שני טמאים מבחינה טקסית אינם ניתנים לאכילה, רבי אלעזר סבור שאפשר לחלל אותם אפילו אם הובאו לירושלים.
אֶלָּא בְּלָקוּחַ בְּכֶסֶף מַעֲשֵׂר שֵׁנִי. לָקוּחַ בְּכֶסֶף מַעֲשֵׂר נָמֵי לִיפְרְקֵיהּ, דִּתְנַן: הַלָּקוּחַ בְּכֶסֶף מַעֲשֵׂר שֵׁנִי שֶׁנִּטְמָא – יִפָּדֶה! כְּרַבִּי יְהוּדָה דְּאָמַר יִקָּבֵר.
אלא, ההלכה של הברייתא אינה נשנית לגבי פירות מעשר שני, אלא לגבי אוכל שנרכש בכסף מעשר שני, שאי אפשר לחללו. הגמרא שואלת: ולגבי אוכל שנרכש בכסף מעשר שני גם כן, שיפדה אותו, כפי שלמדנו במשנה (מעשר שני ג:י): אוכל שנרכש בכסף מעשר שני ונטמא צריך להיפדות. הגמרא משיבה: הברייתא היא בהתאם לדעתו של רבי יהודה, שאומר: אוכל שנרכש בכסף מעשר שני ונטמא טעון קבורה ואסור לפדותו.
אִי רַבִּי יְהוּדָה, מַאי אִירְיָא ״יָצָא״? אֲפִילּוּ לֹא יָצָא נָמֵי, אֶלָּא: לְעוֹלָם בְּטָהוֹר, וּמַאי ״יָצָא״ – דִּנְפוּל מְחִיצוֹת.
הגמרא שואלת: אם הברייתא היא בהתאם לדעתו של רבי יהודה, מדוע שנה התנא דווקא מקרה שבו האוכל יצא מירושלים? אפילו אם לא יצא מירושלים, הלכה זו גם כן חלה, שכן הוא סבור שמשעה שהאוכל נטמא עליו להיקבר. אלא, למעשה, מדובר בברייתאבנוגע למעשר שני שהוא טהור, ומה פירוש יצא? אין הכוונה שהתבואה אכן יצאה מירושלים. אלא, הברייתא דנה במקרה שבו המחיצות, כלומר החומות, המקיפות את העיר נפלו. המעמד ההלכתי של פירות מעשר שני אלה הוא כמעמד פירות שיצאו מן העיר.
וְהָאָמַר רָבָא: מְחִיצָה לֶאֱכוֹל – דְּאוֹרָיְיתָא, מְחִיצוֹת לִקְלוֹט – דְּרַבָּנַן. וְכִי גְּזַרוּ דְּרַבָּנַן: כִּי אִיתַנְהוּ לִמְחִיצוֹת. כִּי לֵיתַנְהוּ לִמְחִיצוֹת – לָא גְּזַרוּ רַבָּנַן! לָא פְּלוּג רַבָּנַן בֵּין אִיתַנְהוּ לִמְחִיצוֹת, בֵּין לֵיתַנְהוּ לִמְחִיצוֹת.
הגמרא שואלת: אבל האין רבא אומר: ההלכה שמחיצה מאפשרת לאכול פירות מעשר שני היא מדאורייתא, וההלכה בנוגע ליכולתם של מחיצות העיר לקבץ פירות מעשר שני אל תוך העיר היא מדרבנן, וכאשר גזרו חכמים ש מחיצות מקבצות פירות מעשר שני מבחינת היותם נחשבים בתוך העיר, עשו כן רק במקום שיש מחיצות שלמות, אבל במקום שאין מחיצות שלמות, לא גזרו חכמים? הגמרא משיבה: משגזרו את הגזירה, לא חילקו חכמים בין מקרים שיש בהם מחיצות שלמות לבין מקרים שאין בהם מחיצות שלמות. משגזרו חכמים את הגזירה בנוגע למחיצות ולקיבוץ הפירות, החילו אותה באופן גורף. זהו אופן אחד להסביר את הברייתא.
רַב הוּנָא בַּר יְהוּדָה אָמַר רַב שֵׁשֶׁת: חֲדָא קָתָנֵי: מַעֲשֵׂר שֵׁנִי שֶׁאֵין בּוֹ שָׁוֶה פְּרוּטָה שֶׁנִּכְנַס לִירוּשָׁלַיִם וְיָצָא. אַמַּאי? וְנִיהְדַּר וּנְעַיְּילֵיהּ וְנֵיכְלֵיהּ! דִּנְפוּל מְחִיצוֹת.
רב הונא בר יהודה אמר שרב ששת אמר: התנא של הברייתא מלמד הלכה אחת: מדובר ביחס למעשר שני שאינו שווה אפילו פרוטה אחת ושגם נכנס לירושלים ואז יצא ממנה. אי אפשר לפדותו מפני ששוויו פחות מפרוטה אחת. הגמרא שואלת: למה? ושיחזיר אותו לירושלים ויאכל אותו שם. הגמרא משיבה: מדובר במקרה שבו המחיצות המקיפות את העיר נפלו.
וְנִפְרְקֵיהּ? הָאָמַר רָבָא: מְחִיצָה לֶאֱכוֹל דְּאוֹרָיְיתָא, מְחִיצָה לִקְלוֹט דְּרַבָּנַן, וְכִי גְּזַרוּ רַבָּנַן – כִּי אִיתַנְהוּ לִמְחִיצוֹת. כִּי לֵיתַנְהוּ לִמְחִיצוֹת – לָא גְּזַרוּ רַבָּנַן. לָא פְּלוּג רַבָּנַן.
הגמרא שואלת: ושיפדה את פירות המעשר השני, שכן האם רבא לא אומר: ההלכה שמחיצה מאפשרת לאכול פירות מעשר שני היא מדאורייתא, וההלכה בנוגע ליכולתם של מחיצות העיר לקלוט את פירות המעשר השני אל תוך העיר היא מדרבנן, וכאשר גזרו חכמים שמחיצות קולטות פירות מעשר שני לעניין היותם נחשבים בתוך העיר, לא גזרו אלא במקום שיש מחיצות שלמות, אבל במקום שאין מחיצות שלמות, לא גזרו חכמים? הגמרא משיבה: לא חילקו חכמים בין מקרים שיש בהם מחיצות שלמות לבין מקרים שאין בהם מחיצות שלמות.
אִי הָכִי, מַאי אִירְיָא אֵין בּוֹ שָׁוֶה פְּרוּטָה? אֲפִילּוּ יֵשׁ בּוֹ נָמֵי! לָא מִיבַּעְיָא קָאָמַר. לָא מִיבַּעְיָא יֵשׁ בּוֹ, דְּקָלְטָן לֵיהּ מְחִיצוֹת. אֲבָל אֵין בּוֹ, אֵימָא: לָא קְלַטוּ לֵיהּ מְחִיצוֹת, קָא מַשְׁמַע לַן.
הגמרא מעירה: אם כן, מדוע שנה התנא במפורש מקרה שבו לפירות אין שווי של פרוטה אחת? הרי אותו דין היה נכון אפילו אם יש להם שווי של פרוטה אחת. הגמרא משיבה: התנא מדבר בסגנון של: לא נצרכה. לא נצרכה לומר שאם לפירות יש שווי של פרוטה אחת, ההלכה היא שהמחיצות קולטות אותם ושוב אי אפשר לפדותם, אבל אם אין להם שווי של פרוטה אחת, אמור שהמחיצות אינן קולטות אותם. לכן הוא משמיע לנו שהמחיצות קולטות אפילו פירות מעשר שני ששווים פחות מפרוטה אחת, ואי אפשר לפדותם.
תָּנוּ רַבָּנַן: ״אִם גָּאֹל יִגְאַל אִישׁ מִמַּעַשְׂרוֹ״, מִמַּעַשְׂרוֹ – וְלֹא כׇּל מַעַשְׂרוֹ. פְּרָט לְמַעֲשֵׂר שֵׁנִי שֶׁאֵין בּוֹ שָׁוֶה פְּרוּטָה. אִיתְּמַר. רַב אַמֵּי אָמַר: אֵין בּוֹ. רַב אַסִּי אָמַר: אֵין בְּחוּמְשׁוֹ. רַבִּי יוֹחָנָן אָמַר: אֵין בּוֹ. רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ אָמַר: אֵין בְּחוּמְשׁוֹ.
§ החכמים לימדו שנאמר: "ואם גאל יגאל איש ממעשרו, חמישיתו יוסף עליו" (ויקרא כז:לא), ומכאן מסיקים: ממעשרו, אך לא כל מעשרו. דבר זה בא למעט מעשר שני שאין בו שווי של פרוטה, שאי אפשר לפדותו. נאמר שיש מחלוקת אמוראים בעניין הלכה זו. רב אמי אומר: אין פודים מעשר שני במקרה שהתבואה עצמה אינה שווה פרוטה אחת. רב אסי אומר: אין פודים מעשר שני במקרה שבו תוספת החומש שלו אינה שווה פרוטה אחת. אמוראים אחרים נחלקו באותה שאלה. רבי יוחנן אומר: התבואה עצמה אינה שווה פרוטה אחת. ריש לקיש אומר: תוספת החומש שלו אינה שווה פרוטה אחת.
מֵיתִיבִי: מַעֲשֵׂר שֵׁנִי שֶׁאֵין בּוֹ שָׁוֶה פְּרוּטָה – דַּיּוֹ שֶׁיֹּאמַר ״הוּא וְחוּמְשׁוֹ מְחוּלָּל עַל מָעוֹת רִאשׁוֹנוֹת״.
הגמרא מעלה קושיה מברייתא: לגבי פירות מעשר שני שאין בהם שווי של פרוטה, די בכך שיאמר: הם וחומשם מחוללים על המטבעות הראשונים שעליהם כבר חיללתי פירות מעשר שני.
בִּשְׁלָמָא לְמַאן דְּאָמַר ״אֵין בְּחוּמְשׁוֹ״ – הַיְינוּ דְּקָתָנֵי ״דַּיּוֹ״, דְּאַף עַל גַּב דִּבְדִידֵיהּ אִית בֵּיהּ, כֵּיוָן דִּבְחוּמְשֵׁיהּ לֵיכָּא – שַׁפִּיר. אֶלָּא לְמַאן דְּאָמַר ״אֵין בּוֹ״, מַאי ״דַּיּוֹ״? קַשְׁיָא.
הגמרא מסבירה את הקושיה: מובן, לפי מי שאומר: אין בשווי תוספת החומש שלו שווי של פרוטה, זהו הטעם שהתנא מלמד: דיו, ומכאן משמע שאף על פי שבפירות עצמם יש שווי של פרוטה, כיוון שאין בשווי החומש שלו שווי של פרוטה, הדבר מובן, שכן די אם יפדה את הפירות בפירות מעשר שני אחרים. אבל לפי מי שאומר: מדובר במקרה שבו לפירות עצמם אין שווי של פרוטה, ולכן אין לפדות את המעשר השני, מה פירוש: דיו? מלכתחילה, מעולם לא היה שווי מספיק כדי שיהיה בכלל צד של פדיון. הגמרא מסיקה: אכן, קשה להסביר את הברייתא לפי אותה דעה.
אִיבַּעְיָא לְהוּ: חוּמְשָׁא מִלְּגָיו, אוֹ חוּמְשָׁא מִלְּבַר? אָמַר רָבִינָא, תָּא שְׁמַע: הַבְּעָלִים אוֹמְרִים בְּעֶשְׂרִים, וְכׇל אָדָם בְּעֶשְׂרִים – הַבְּעָלִים קוֹדְמִין מִפְּנֵי שֶׁמּוֹסִיפִין חוֹמֶשׁ. אָמַר אֶחָד: הֲרֵי עָלַי בְּעֶשְׂרִים וְאֶחָד –
§ אגב התשלום הנוסף של חומש, הועלתה קודם לכן דילמה בפני החכמים: האם תשלום החומש מחושב מבפנים, כלומר חומש מערכו של הפריט הנפדה, או שתשלום החומש מחושב מבחוץ, כלומר רבע מערכו של הפריט הנפדה, שהוא חומש מן התשלום הסופי, כלומר הקרן בתוספת החומש? רבינא אומר: בוא ושמע פתרון לדילמה מברייתא: במקרה שבו הבעלים אומר שהוא מוכן לפדות נכס מוקדש בעשרים דינרים, וכל אדם אחר מוכן לקנות את הנכס בעשרים דינרים, הבעלים קודמים ופודים את הנכס משום שהם חייבים להוסיף חומש, ואוצר המקדש מרוויח יותר מן הבעלים מאשר מכל אדם אחר. אם אדם אחד שאינו הבעלים אמר: הרי זה מוטל עלי לחלל אותו בעשרים ואחד דינרים,
תרגומים שנוצרו על ידי בינה מלאכותית עשויים שלא להיות מדויקים לחלוטין.
למשוב או תיקוני תרגום, צור קשר עם drashot@drashot.ai.
טקסטים מסופקים על ידי Sefaria