אם השחיקה הייתה גדולה מזו, רשאי הוא למכור את המטבע לפי שוויו כמתכת, ולא לפי ערכו המקורי. מה, האם אין זה שהוא נשחק יותר משיעור האונאה שלו? הגמרא דוחה טענה זו: לא, המונח גדולה פירושו שאם עדיין לא נשחק עד שיעור האונאה שלו, רשאי הוא למוכרו לפי שוויו.

התעוררה התנגדות נוספת: עד איזה שיעור יכולה המטבע להישחק ועדיין יהיה אדם רשאי להחזיק בה? לגבי סלע שהתקלקלה, מותר להחזיק בה עד לשקל, שהוא חצי מערכה. האם אין פירוש הדבר שהסלעפחתה מעט מעט, דבר המורה שאף על פי שאיבדה חצי מערכה, שהוא הרבה יותר משיעור האונאה, עדיין מותר לאדם להחזיק בה, ואין חשש להטעיה? הגמרא דוחה זאת: לא, מדובר במטבע שנפלה לאש ונשחקה בבת אחת, ולכן אין אפשרות להטעיה.

המאסטר אמר בברייתא: אם מטבע פחת מאוד בערכו, עליו לנקב אותו, ולתלות אותו כקישוט על צוואר בנו או על צוואר בתו. והגמרא מעלה סתירה מברייתא: לגבי מטבע שחוק, אין לעשותו משקולת בין משקולותיו, ולא להטילו בין גרוטאות המתכת שלו [gerutotav], ולא לנקב אותו ולתלותו על צוואר בנו או על צוואר בתו, שמא יבוא להשתמש בו בטעות. אלא, עליו או לטחון אותו או להתיכו, או לחתוך אותו לחתיכות, או לקחת אותו ולהשליכו לים המלח.

רבי אלעזר אמר, ויש אומרים רב הונא אמר שרבי אלעזר אמר: אין זה קשה. כאן, במקום שמותר לעשות את המטבע לתכשיט, מדובר במקרה שניקב את המטבע באמצע, ולכן שוב אי אפשר לטעות בו כמטבע כשר; שם, במקום שאסור לעשות את המטבע לתכשיט, מדובר במקרה שניקב את המטבע מן הצד. במקרה זה החשש הוא שמא יחתוך את שפת המטבע וישתמש בשארית שאינה מנוקבת כדי להונות אחרים.

§ המשנה מלמדת: עד מתי מותר לאדם להחזיר מטבע פגום? בערים, מותר להחזירו רק עד פרק זמן שחלף שבו יוכל להראות אותו לשולחני, שהוא מומחה בענייני מטבעות. בכפרים, שבהם אין שולחני, מותר להחזירו רק עד ערבי שבתות, כאשר אנשים קונים את צורכי השבת שלהם. הגמרא שואלת: מה שונה לגבי סלע שבגללו התנא מבחין בין ערים לכפרים, ומה שונה לגבי בגד שבגללו אינו מבחין בין ערים לכפרים?

אביי אמר: כאשר למדנו את ההלכה במשנה גם בנוגע לבגד, הרי זה בנוגע למכירתו בערים שלמדנו אותה. לגבי מכירת בגד בכפר, הוא יכול להחזירו אפילו בשלב מאוחר יותר. רבא אמר: יש הבדל בין בגד למטבע. במקרה של בגד, כל אדם בקי בשוויו, ויש להניח שהקונה ייוודע לטעותו מיד. במקרה של סלע, מאחר שלא כל אדם בקי בשוויו, ואלא רק חלפן כספים בקי בכך, לפיכך, בערים, שבהן יש חלפן כספים זמין, הקונה יכול להחזיר את המטבע עד פרק זמן שחלף שיאפשר לו להראות אותו לחלפן כספים. בכפרים, שבהם אין חלפן כספים זמין, יש לו עד ערבי שבתות, כאשר אנשים הולכים לשוק, ובאותה שעה יגלה את ערכו האמיתי של הסלע.

המשנה מלמדת: ואף על פי כן שאלו הם הגבולות של כמה מטבע צריך להישחק כדי שתהיה אונאה, אם מי שנתן את המטבע לנפגע הכירו, עליו לקבלו ממנו בחזרה אפילו לאחר שנים עשר חודש שעברו, יהא הפחת בערכו מחמת השחיקה מועט ככל שיהיה; ואין לו עליו אלא תרעומת. הגמרא שואלת: היכן אירע הדבר? אם היה זה בערים, והרי אמרת שאין לו אלא עד שיעור זמן שיאפשר לו להראותו לשולחני? ואם היה זה בכפרים, והרי אמרת שיש לו עד ערבי שבתות?

רב חסדא אמר: החכמים לימדו כאן מידת חסידות, שלפיה עליו לקבלה אפילו לאחר שעבר זמן רב. הגמרא שואלת: אם כן, אמור את הסיפא של המשנה: ואין לו עליו אלא תרעומת. על מי יש תרעומת? אם היא על החסיד שקיבל את החזרת המטבע הפגום אף שלא היה חייב לקבלו, והמשנה מלמדת שהוא רשאי להתרעם על מי שביקש ממנו לקבל את המטבע, שלא יקבל את המטבע ממנו ושלא תהיה לו תרעומת. אלא, אולי הכוונה היא לאותו אדם שממנו קיבל את המטבע. אבל לאחר שהאדם החסיד מקבל את החזרת המטבע ממנו, האם מתקבל על הדעת שמי שהחזיר את המטבע תהיה לו תרעומת?

הגמרא משיבה כי כך התנא אומר: אבל לגבי אדם אחר שאינו חסיד ואינו מקבל את המטבע, אף על פי שאינו מקבל את החזרת המטבע ממנו לאחר שעבר הזמן, מי שביקש ממנו לקבלו יש לו עליו רק תרעומת. אין אפשרות לכפות על האדם שממנו קיבל את המטבע לקבלו בחזרה, שכן אף שהמטבע שומר על ערכו, לא כל אחד מוכן לנהל עסקים עם מטבע שערכו מוטל בספק.

§ המשנה מלמדת: וכן מותר לתת את המטבע השחוק מעט לצורך חילול פירות מעשר שני, ואין הוא צריך לחשוש, שכן מי שמסרב לקבל מטבע שחוק מעט אינו אלא נפש קמצנית, ואילו המטבע כשר למעשה לכל שימוש. אמר רב פפא: הסק מכאן מניסוח זה של המשנה, כי זה המקפיד על שלמות מטבעותיו ומקבל רק מטבעות ללא פגם מוגדר כנפש קמצנית. הגמרא מוסיפה: ודבר זה חל רק אם המטבעות הפגומים שדחה עדיין מצויים במחזור.

הגמרא מעירה: דבר זה תומך בדעתו של חזקיה, שכן חזקיה אומר: אם אדם בא להחליף מטבע כסף פגום זה במטבעות נחושת, הוא מחליף אותו לפי שוויו, ומנכה כמה פרוטות מחמת השחיקה. ואם הוא בא לחלל עליו מעשר שני, הוא מחלל את הפירות באמצעותו כאילו היה שווה כמטבע שאינו פגום [beyafa].

הגמרא שואלת: מה Ḥizkiyya אומר? האם הוא רק חוזר על ההלכה המובאת במשנה? הגמרא מסבירה שכך הוא אומר: אף על פי שכאשר הוא בא להחליף למטבעות פרוטות את מטבע הכסף הפגום הזה שעליו פדה את פירות מעשר שני שלו, הוא מחליף אותו לפי ערכו הממשי, ולא המקורי, כאשר הוא מחלל בו מעשר שני, הוא מחלל את הפירות באמצעותו כאילו היה זה מטבע שאינו פגום.

הגמרא שואלת: האם לומר שיחזקיה סבור שאנו נוהגים במעשר שני בזלזול, כלומר, שאנו פודים אותו בפחות משוויו האמיתי? והרי חזקיה אומר: במקרה של תבואת מעשר שני שאין בה שווי של אפילו פרוטה אחת ולכן אי אפשר לפדותה, אומר אדם: תבואת המעשר השני וחומשה הנוסף כאשר אדם פודה את תבואת המעשר השני של עצמו, מחוללים על המטבעות הראשונים שעליהם כבר פדיתי תבואת מעשר שני בשווי של לפחות פרוטה אחת, מפני שאי אפשר לאדם לדקדק במעותיו? לכאורה, שווי המטבעות שבהם פדה את התבואה עלה במקצת על שווי התבואה. לכן הוא יכול לחלל על אותם מטבעות תבואה נוספת ששווייה פחות מפרוטה אחת. נראה מכאן שחזקיה סבור שאין לאדם לנהוג בזלזול בתבואת מעשר שני על ידי פדיונה על מטבעות ששווים פחות משוויה.

הגמרא מסבירה: מה המשמעות של beyafa? פירוש הדבר שאף על פי שהמטבע נשחק, הוא נחשב כבעל מעמד תקין, ומותר לחלל עליו פירות מעשר שני. אף על פי כן, מעריכים אותו לפי שוויו בפועל, ולא לפי שוויו המקורי, שכן אין אנו נוהגים במעשר שני בשני סוגים של ביזוי. מותר להשתמש במטבע שחוק, אך רק לפי שוויו בפועל.

§ אגב דבריו של חזקיה, הגמרא מנתחת את העניין עצמו. חזקיה אמר: במקרה של פירות מעשר שני שאין בהם שווי של פרוטה אחת ולכן אי אפשר לפדותם, אומרים: פירות המעשר השני וחומשם שנוסף כאשר אדם פודה את פירות המעשר השני שלו, מחוללים על המטבעות הראשונים שעליהם כבר פדיתי פירות מעשר שני בשווי של לפחות פרוטה אחת, מפני שאי אפשר לאדם לדייק במטבעותיו.

הגמרא מעלה קושיה ממשנה (חלה א:ט): בנוגע לתרומה וביכורים, זר חייב בידי שמים מיתה על אכילתם במזיד, והתורה מטילה תשלום קנס של חומש מערך התוצרת על אכילתם בשוגג.