אם נכתב בשטר חוב שאדם לווה סכום לא מוגדר של סלעים, או שלווה סכום לא מוגדר של דינרים, והמלווה אומר: הלויתי לך חמישה סלעים, והלווה אומר: הלוית לי רק שלושה, במקרה זה רבי שמעון בן אלעזר אומר: מאחר שהלווה הודה במקצת הטענה, הוא נשבע. רבי עקיבא אומר: מאחר שלשון השטר מלמדת רק שהוא חייב שני דינרים, שהוא שיעור הרבים המינימלי, בכך שהוא מודה שהוא חייב שלושה הרי הוא כמי שמשיב אבדה, והוא פטור מלהישבע.

בכל מקרה, הברייתאמלמדת שרבי שמעון בן אלעזר אומר: מאחר שהחייב הודה במקצת הטענה, הוא נשבע. מכאן שהטעם שהוא חייב להישבע הוא דווקא מפני שאמר שהוא חייב שלושה דינרים, אבל אילו הודה שהוא חייב רק שניים, היה פטור מן השבועה. ולגבי החיוב המזערי הכתוב בשטר זה, שבו הוא מודה, שהוא שני דינרים, הרי זה כאילו אמר: הא לך. חיוב הכתוב בשטר דינו כחיוב שלגביו הנתבע אומר: הא לך. ולכן, הסֵק מכך שמי שאומר: הא לך, פטור מן השבועה לגבי החלק מן הטענה שהוא כופר בו.

הגמרא דוחה זאת: לא, למעשה אומר לך שאפילו אם הודה שהוא חייב שני דינרים, הוא חייב להישבע, והטעם שהברייתא מלמדת את המחלוקת דווקא לגבי מקרה של שלושה דינרים אינו כדי להוציא מקרה שבו הוא מודה שהוא חייב רק שניים, אלא כדי להוציא את דעתו של רבי עקיבא, שאומר כי הרי הוא כמי שמשיב אבדה, ולכן הוא פטור. לפיכך, רבי שמעון בן אלעזר מלמד אותנו שהוא נחשב כמי שמודה במקצת הטענה, והוא חייב להישבע.

הגמרא שואלת: אם כן, היה צריך לנסח את הברייתא באופן שונה. אם הנתבע חייב להישבע אפילו במקרה שבו הוא מודה שהוא חייב שני דינרים, במקום לומר שרבי שמעון בן אלעזר אומר: מאחר שהחייב הודה במקצת הטענה, הוא נשבע, הברייתאהייתה צריכה לקבוע: אף זה, שמודה שהוא חייב שלושה דינרים, נשבע, בנוסף למי שמודה שהוא חייב שני דינרים.

אלא, יש לדחות את ההסבר ההוא. למעשה, אם הוא מודה שהוא חייב שני דינרים, הוא פטור מלהישבע, אך אף על פי כן, מי שאומר: הרי שלך לפניך, חייב להישבע. והטעם להבחנה זו הוא שכאן, המקרה שונה, שכן השטר תומך בו, כלומר, הוא מציין שהוא חייב שני דינרים. לכן, הוא פטור מלהישבע לגבי השאר.

לחלופין, אם הוא מודה שהוא חייב שני דינרים, הוא פטור מטעם אחר: מפני ששטר חוב יוצר שעבוד על קרקעו של החייב, ויש עיקרון שלפיו אין נשבעים לגבי כפירתו של חייב בחוב המובטח באמצעות שעבוד על קרקע. שבועות מוטלות רק כאשר אדם כופר בכך שהוא חייב כסף או מיטלטלין.

יש מי שמקשים על דעתו של רב ששת מן הסיפא של ברייתא זו, המלמדת כי רבי עקיבא אומר: אין הוא אלא כמי שמחזיר אבדה, והוא פטור מלהישבע. הגמרא מסיקה: הטעם שהוא פטור הוא מפני שאמר שהוא חייב שלושה דינרים. אבל אילו הודה שהוא חייב רק שניים, היה חייב להישבע. ולגבי החיוב המזערי הכתוב בשטר זה, שבו הוא מודה, שהוא שני דינרים, הרי זה כאילו אמר: הא לך. למד ממנה שמי שאומר: הא לך, חייב להישבע.

הגמרא דוחה זאת: לא, למעשה אומר לך שאם הוא מודה שהוא חייב שני דינרים, הוא גם פטור מלהישבע, והסיבה שהברייתא מלמדת את המחלוקת דווקא לגבי המקרה של שלושה דינרים היא כדי להוציא את דעתו של רבי שמעון בן אלעזר, שאומר שהוא נחשב כמי שמודה במקצת הטענה ולכן הוא חייב להישבע. רבי עקיבא, אם כן, מלמד אותנו שלשיטתו, הנתבע הוא כדין משיב אבדה, ולכן הוא פטור מלהישבע.

הגמרא מעירה: כך גם כן, מסתבר להסביר את הברייתא כפי שהוסבר זה עתה, שכן, אם עולה על דעתך שמי שמודה שהוא חייב שני דינרים חייב להישבע, כיצד רבי עקיבא פוטר אותו במקרה שבו הוא מודה שהוא חייב שלושה דינרים? שמא זה החייב נוקט תחבולה, וחושב: אם אומר שאני חייב שניים, אתחייב להישבע. לכן, אומר שאני חייב שלושה כדי שאהיה נחשב כמי שמשיב אבדה ואהיה פטור מלהישבע. אלא, למד מכאן שאפילו אם הוא מודה שהוא חייב רק שני דינרים, הוא גם כן פטור מלהישבע.

הגמרא שואלת: אך הסבר זה מעורר קושי על דעתו של רבי חייא, שסבור שנתבע חייב להישבע במקרה שבו הוא אומר: הא לך. במילים אחרות, דעתו של רבי חייא נשללת מן המקרה של מי שמודה שאינו חייב אלא שני דינרים, שבו הוא פטור משבועה. הגמרא משיבה: המקרה שם שונה, שכן השטר מסייע לו. לכן אין הוא נדרש להישבע. לחלופין, הוא פטור מפני ששטר יוצר שעבוד על קרקעו של החייב, ויש עיקרון שלפיו אין נשבעים ביחס לכפירת החייב בחוב המובטח בשעבוד על קרקע.

מר זוטרא, בנו של רב נחמן, מקשה על דעתו של רב ששת ממשנה (שבועות לח ע"ב): אם אחד תבע מחברו כלים וקרקע, והנתבע הודה שהוא חייב לו כלים אך כפר בכך שהוא חייב לו קרקע, או להפך, אם הודה שהוא חייב לו קרקע אך כפר בכך שהוא חייב לו כלים, הרי הוא פטור מלהישבע על מה שכפר. אם הודה שהוא חייב לו מקצת הקרקע, הרי הוא פטור. אם הודה שהוא חייב לו מקצת מן הכלים, הרי הוא חייב להישבע על השאר.

הגמרא מסיקה: הטעם שהוא פטור במקרים הראשונים הוא מפני שהתביעה היא על כלים וקרקע, שכן תביעה לגבי קרקע אינה כפופה לשבועה. אבל אם התביעה היא על כלים וכלים, כלומר, שתי קבוצות של כלים, באופן הדומה למקרה של תביעה על כלים וקרקע, הוא חייב להישבע. מהן הנסיבות של מקרה כזה? האם אין זו תביעה שבה אמר לו: הא לך? ולמד מן המשנה שמי שאומר: הא לך, חייב להישבע.

הגמרא משיבה: לא, למעשה אומר לך שאם התביעה היא על כלים וכלים הוא גם פטור. והעובדה שהמשנה מלמדת את המקרה של כלים וקרקע מלמדת אותנו זאת הלכה אחרת: אם הוא הודה שהוא חייב מקצת מן הכלים, ולכן הוא חייב להישבע, הוא גם חייב להישבע לגבי הקרקע שכפר בה כלפי בעל חובו, אף שעל קרקע כשלעצמה אין נשבעים.

הגמרא שואלת: מה זה מלמד אותנו? האם זה מלמד את ההלכה של גלגול? לפי הלכה זו, מי שחייב להישבע בתגובה לטענה יכול להידרש להישבע גם ביחס לטענה נוספת על קרקע. אין זה יכול להיות, שכן אנו כבר למדנו הלכה זו במשנה במסכת קידושין (כו ע"א): כאשר מובאת נגד אדם תביעה על מטלטלין וקרקע, והוא חייב להישבע ביחס לנכסים שאין להם אחריות, כלומר המטלטלין, הדבר מגלגל את הנכסים שיש להם אחריות, כלומר הקרקע, כך שהוא נאלץ להישבע גם עליה. מדוע הלכה זו נשנית במסכת שבועות?

הגמרא משיבה: המשנה כאן, בשבועות, היא המקור העיקרי להלכה זו, שכן היא דנה בהלכות שבועות, ואילו המשנה שם, במסכת קידושין, מזכירה זאת אגב אורחא, בהקשר של סקירה רחבה יותר של ההבדל בין שני סוגי נכסים אלה.