אֲמַרִי לֵיהּ: לָא. אֲמַר לִי: לֶיהְווֹ הָנָךְ זוּזֵי בְּפִקָּדוֹן גַּבָּךְ, דְּהָא חֲשַׁכָה לִי. אֲמַרִי לֵיהּ: הָא בֵּיתָא קַמָּךְ. אוֹתְבִינְהוּ בְּבֵיתָא וְאִיגְּנוּב. אֲתָא לְקַמֵּיהּ דְּרָבָא. אֲמַר לֵיהּ: כֹּל ״הָא בֵּיתָא קַמָּךְ״ לָא מִיבַּעְיָא שׁוֹמֵר שָׂכָר דְּלָא הָוֵי, אֶלָּא אֲפִילּוּ שׁוֹמֵר חִנָּם נָמֵי לָא הָוֵי. אֲמַרִי לֵיהּ: וְהָא אֲמַרוּ [לֵיהּ] רַבָּנַן לְרָבָא: אִיבְּעִי לֵיהּ לְקַבּוֹלֵי עֲלֵיהּ ״מִי שֶׁפָּרַע״. וַאֲמַר לִי: לֹא הָיוּ דְבָרִים מֵעוֹלָם.
אמרתי לו: לא. הוא אמר לי: יישארו הדינרים הללו כפיקדון אצלך, שכן היום החשיך עליי ואיני יכול להגיע הביתה לפני שבת. אמרתי לו: הבית הזה לפניך. הוא הניח אותם בבית והדינרים נגנבו. אותו אדם בא לדון את דינו לפני רבא, ותבע את כספו. רבא אמר לו: לגבי כל מי שאומר: הבית הזה לפניך, אין צריך לומר שאינו שומר שכר, אלא שאינו אפילו שומר חינם. רבינא אמר לרב טבות: אבל האם לא אמרו החכמים לרבא: מוכר השומשום נדרש לקבל על עצמו את הקללה: מי שפרע? ורב טבות אמר לי: מעולם לא היו דברים כאלה; אותו מעשה מעולם לא אירע.
רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: כֹּל שֶׁהַכֶּסֶף בְּיָדוֹ – יָדוֹ עַל הָעֶלְיוֹנָה וְכוּ׳. תַּנְיָא, אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן: אֵימָתַי – בִּזְמַן שֶׁהַכֶּסֶף וְהַפֵּירוֹת בְּיַד מוֹכֵר. אֲבָל כֶּסֶף בְּיַד מוֹכֵר וּפֵירוֹת בְּיַד לוֹקֵחַ – אֵינוֹ יָכוֹל לַחֲזוֹר בּוֹ, מִפְּנֵי שֶׁכַּסְפּוֹ בְּיָדוֹ. ״בְּיָדוֹ״?! בְּיַד מוֹכֵר הוּא. אֶלָּא – מִפְּנֵי שֶׁדְּמֵי כַסְפּוֹ בְּיָדוֹ.
§ המשנה מלמדת כי רבי שמעון אומר: כל מי שהכסף ברשותו, ידו על העליונה. שנויה בברייתא: רבי שמעון אומר: מתי מי שהכסף ברשותו ידו על העליונה? זה כאשר גם הכסף וגם הפירות נמצאים ברשותו של המוכר. אבל אם הכסף נמצא ברשותו של המוכר והפירות נמצאים ברשותו של הקונה, המוכר אינו יכול לחזור בו, מפני שכספו ברשותו. הגמרא הבינה זאת כמשמעות שהכסף עדיין היה ברשותו של הקונה, ושואלת: ברשותו, כלומר ברשות הקונה? והלא הוא ברשותו של המוכר? אלא, תקן את הנוסח: מפני ששווי כספו של, כלומר של הקונה, נמצא ברשותו, כלומר ברשות הקונה.
פְּשִׁיטָא! אָמַר רָבָא: הָכָא בְּמַאי עָסְקִינַן – כְּגוֹן שֶׁהָיְתָה עֲלִיָּיה שֶׁל לוֹקֵחַ מוּשְׂכֶּרֶת בְּיַד מוֹכֵר. טַעְמָא מַאי תַּקִּינוּ רַבָּנַן מְשִׁיכָה – גְּזֵירָה שֶׁמָּא יֹאמַר לוֹ נִשְׂרְפוּ חִטֶּיךָ בַּעֲלִיָּיה. הָכָא בִּרְשׁוּתֵיהּ דְּלוֹקֵחַ נִינְהוּ, אִי נָפְלָה דְּלֵיקָה בְּאוֹנֶס – אִיהוּ טָרַח וּמַיְיתֵי לַהּ.
הגמרא שואלת: האם אין זה מובן מאליו שהמוכר אינו יכול לחזור בו, שכן הקונה קנה את התבואה באמצעות פעולת המשיכה? רבא אמר: במה אנו עוסקים כאן? מדובר במקרה שבו העלייה של הבית השייך לקונה, שבה הייתה התבואה מאוחסנת, הושכרה למוכר. הגמרא מפרטת: מה הטעם שחכמים תיקנו שמשיכה, ולא תשלום כסף, קונה? זוהי גזירה, שמא המוכר יאמר לקונה: חיטיך נשרפו בעלייה לאחר ששילמת. כאן, התבואה נמצאת ברשותו של הקונה. לכן, אם תפרוץ שריפה מחמת אונס, הקונה יתאמץ ויוציא את התבואה מן העלייה.
הָהוּא גַּבְרָא דִּיהַיב זוּזֵי אַחַמְרָא. לְסוֹף שְׁמַע דְּקָא בָעֵי לְמִנְסְבֵיהּ דְּבֵי פַּרְזַק רוּפִילָא. אֲמַר לֵיהּ: הַב לִי זוּזַי, לָא בָּעֵינָא חַמְרָא. אֲתָא לְקַמֵּיהּ דְּרַב חִסְדָּא, אֲמַר לֵיהּ: כְּדֶרֶךְ שֶׁתִּיקְּנוּ מְשִׁיכָה בַּמּוֹכְרִין כָּךְ תִּיקְּנוּ מְשִׁיכָה בַּלָּקוֹחוֹת.
הגמרא מספרת: היה אדם אחד שנתן כסף בתמורה ליין. לבסוף שמע כי אנשים מבית פרזק הווזיר [rufila] ביקשו להפקיע את היין. הקונה אמר למוכר: תן לי את כספי, שכן איני רוצה את היין. המקרה בא לפני רב חסדא, אשר אמר לו: כשם שחכמים תיקנו משיכה לגבי מוכרים, כך תיקנו משיכה גם לגבי קונים. מאחר שהקונה עדיין לא משך את היין לרשותו, הוא יכול לחזור בו מן העסקה.
מַתְנִי׳ הָאוֹנָאָה, אַרְבָּעָה כֶּסֶף מֵעֶשְׂרִים וְאַרְבָּעָה כֶּסֶף לַסֶּלַע, שְׁתוּת לְמִקָּח. עַד מָתַי מוּתָּר לְהַחְזִיר? עַד כְּדֵי שֶׁיַּרְאֶה לַתַּגָּר אוֹ לִקְרוֹבוֹ.
משנה:שיעור האונאה שבגינו יכול אדם לטעון שנתאנה הוא ארבע מעות כסףמעהמתוך עשרים וארבע מעות כסףמעָהשבסלע, או שישית מן המקח. עד מתי מותר לקונה להחזיר את החפץ? אינו יכול להחזירו אלא עד כדי זמן שיאפשר לו להראות את הסחורה לסוחר או לקרובו הבקי יותר במחיר השוק של סחורות. אם עבר זמן רב יותר, שוב אינו יכול להחזיר את החפץ, שכן ההנחה היא שמחל על זכותו לקבל את סכום ההפרש.
הוֹרָה רַבִּי טַרְפוֹן בְּלוֹד: הָאוֹנָאָה שְׁמוֹנָה כֶּסֶף מֵעֶשְׂרִים וְאַרְבַּע כֶּסֶף לַסֶּלַע, שְׁלִישׁ לְמִקָּח. וְשָׂמְחוּ תַּגָּרֵי לוֹד. אָמַר לָהֶם: כׇּל הַיּוֹם מוּתָּר לַחְזוֹר. אָמְרוּ לוֹ יַנִּיחַ לָנוּ רַבִּי טַרְפוֹן בִּמְקוֹמֵינוּ, וְחָזְרוּ לְדִבְרֵי חֲכָמִים.
המשנה ממשיכה: רבי טרפון פסק בלוד: אונאה היא שיעור של שמונה מעות כסףמעהמתוך עשרים וארבע מעות כסףמעהשל סלע, שליש מן המקח. וסוחרי לוד שמחו, שכן פסיקה זו אפשרה להם מרווח רווח גדול יותר והפכה את ביטול המקח לפחות סביר. רבי טרפון אמר להם: במשך כל היום כולו מותר לחזור בו מן המקח, ולא רק במשך הזמן שנדרש להראות את החפץ שנקנה לסוחר או לקרוב. סוחרי לוד אמרו לו: יניח לנו רבי טרפון כפי שהיינו, לפי הפסיקה הקודמת, וחזרו לנהוג לפי דברי החכמים במשנה לגבי שתי ההלכות.
גְּמָ׳ אִתְּמַר: רַב אָמַר: שְׁתוּת מִקָּח שָׁנִינוּ. וּשְׁמוּאֵל אָמַר: שְׁתוּת מָעוֹת נָמֵי שָׁנִינוּ. שָׁוֵי שִׁיתָּא בְּחַמְשָׁא, שָׁוֵי שִׁיתָּא בְּשִׁבְעָה – כּוּלֵּי עָלְמָא לָא פְּלִיגִי דְּבָתַר מִקָּח אָזְלִינַן וְאוֹנָאָה הָוְיָא. כִּי פְּלִיגִי שָׁוֵי חַמְשָׁא בְּשִׁיתָּא וְשָׁוֵי שִׁבְעָה בְּשִׁיתָּא.
גמרא:נאמר שיש מחלוקת אמוראית בנוגע להונאה. רב אומר: למדנו שהונאה נקבעת לפי שישית מן המקח, כלומר, שישית מן החפץ הנקנה, ולא שישית מן הכסף ששולם. ושמואל אומר: למדנו שהונאה נקבעת גם לפי שישית מן הכסף ששולם. הגמרא מפרטת: לגבי חפץ ששוויו ששמעות שנמכר בחמשמעות, או חפץ ששוויו ששמעות שנמכר בשבעמעות, הכול מסכימים שהולכים אחר המקח, כלומר, ששיעור השינוי במחיר נקבע ביחס לשווי השוק של החפץ שנמכר, וזו הונאה. היכן רב ושמואל נחלקים הוא במקרה של חפץ ששוויו חמשמעות שנמכר בששמעות, או חפץ ששוויו שבעמעות שנמכר בששמעות.
לִשְׁמוּאֵל דְּאָמַר: בָּתַר מָעוֹת אָזְלִינַן, אִידֵּי וְאִידֵּי אוֹנָאָה הָוֵי. לְרַב דְּאָמַר: בָּתַר מִקָּח אָזְלִינַן, שָׁוֵי חַמְשָׁא בְּשִׁיתָּא בִּיטּוּל מִקָּח הָוְיָא. שָׁוֵי שִׁבְעָה בְּשִׁיתָּא, מְחִילָה הָוְיָא.
לפי שמואל, שאומר שגם אנו הולכים אחר שיעור השינוי במחיר כפי שנקבע על פי הכסף ששולם, גם מקרה זה וגם מקרה זה הם אונאה, שכן יש פער של שישית בין המחיר ששולם לבין שווי החפץ. לפי רב, שאומר שאנו הולכים אחר המקח, כאשר חפץ ששווה חמש מעות נמכר בשש מעות, ההלכה היא שיש ביטול מקח, שכן הפער בין שווי החפץ לבין המחיר ששולם גדול משישית. כאשר חפץ ששווה שבע מעות נמכר בשש מעות, ההלכה היא שיש מחילה על סכום הפער, שכן הפער בין שווי החפץ לבין המחיר ששולם קטן משישית.
וּשְׁמוּאֵל אָמַר: כִּי אָמְרִינַן מְחִילָה וּבִיטּוּל מִקָּח – הֵיכָא דְּלֵיכָּא שְׁתוּת מִשְּׁנֵי צְדָדִים. אֲבָל הֵיכָא דְּאִיכָּא שְׁתוּת מִצַּד אֶחָד – אוֹנָאָה הָוְיָא.
ושמואל אומר: כאשר אנו אומרים שיש מחילה או ביטול המקח, הרי זה במקרה שאין פער של שתות משני הצדדים, כלומר, הן מבחינת הכסף ששולם והן מבחינת שווי החפץ. אבל במקרה שיש פער של שתות מצד אחד, או מבחינת הכסף ששולם או מבחינת שווי החפץ, הרי זו אונאה.
תְּנַן: הָאוֹנָאָה אַרְבָּעָה כֶּסֶף מֵעֶשְׂרִים וְאַרְבָּעָה כֶּסֶף לַסֶּלַע, שְׁתוּת לְמִקָּח. מַאי לָאו, דְּזַבֵּין שָׁוֵי עֶשְׂרִים בְּעֶשְׂרִין וְאַרְבְּעָה, וּשְׁמַע מִינַּהּ: שְׁתוּת מָעוֹת נָמֵי שָׁנִינוּ! לָא, דְּזַבֵּין שָׁוֵי עֶשְׂרִים וְאַרְבְּעָה בְּעֶשְׂרִים.
הגמרא מביאה ראיה לדעותיהם של רב ושמואל. למדנו במשנה: שיעור האונאה שבגינו יכול אדם לטעון שהתאנו אותו הוא ארבע מעות כסףמעהמתוך עשרים וארבע מעות כסףמעהשבסלע, שהוא שישית מן המקח. וכי אין זה מקרה שבו קנה חפץ ששוויו עשריםמעותבעשרים וארבעמעות? ולפי זה, אפשר להסיק מן המשנה שלמדנו שאונאה נקבעת גם לפי שישית מן המעות ששולמו, בהתאם לדעתו של שמואל. הגמרא דוחה ראיה זו: לא, מדובר במקרה שבו מכר חפץ ששוויו עשרים וארבעמעותבעשריםמעות.
מִי נִתְאַנָּה – מוֹכֵר. אֵימָא סֵיפָא: עַד מָתַי מוּתָּר לְהַחְזִיר – בִּכְדֵי שֶׁיַּרְאֶה לַתַּגָּר אוֹ לִקְרוֹבוֹ. וְאָמַר רַב נַחְמָן: לֹא שָׁנוּ אֶלָּא לוֹקֵחַ, אֲבָל מוֹכֵר – לְעוֹלָם חוֹזֵר.
הגמרא שואלת: אם כן, מי נוצל בעסקה זו? זהו המוכר. אמור את הסיפא של המשנה: עד מתי מותר לקונה להחזיר את החפץ? בזמן שנדרש לקונה להראות את הסחורה לסוחר או לקרובו. ורב נחמן אמר: החכמים לימדו הלכה זו רק לגבי קונה, שמחזיק בחפץ ויכול להראותו לסוחר מיד. אבל מוכר יכול תמיד לחזור בו מן העסקה. מאחר שהחפץ הנקנה אינו ברשותו, הוא יכול לקבוע את מחיר השוק שלו רק אם יזדמן לו להיתקל בחפץ דומה, ואין מסגרת זמן שבתוכה זה בוודאות יקרה.
אֶלָּא דְּזַבֵּין שָׁוֵי עֶשְׂרִים וְאַרְבְּעָה בְּעֶשְׂרִין וּתְמָנְיָא. תְּנַן, הוֹרָה רַבִּי טַרְפוֹן בְּלוֹד: הָאוֹנָאָה שְׁמוֹנָה כֶּסֶף מֵעֶשְׂרִים וְאַרְבָּעָה כֶּסֶף לַסֶּלַע, שְׁלִישׁ לְמִקָּח. מַאי לָאו, דְּזַבֵּין שָׁוֵי שִׁיתַּסְרֵי בְּעֶשְׂרִים וְאַרְבְּעָה? וּשְׁמַע מִינַּהּ: שְׁלִישׁ מָעוֹת נָמֵי שָׁנִינוּ.
אלא, מדובר במקרה שבו הוא מכר פריט השווה עשרים וארבעמעהבעשרים ושמונהמעה. למדנו במשנה כי רבי טרפון פסק בלוד: אונאה היא שיעור של שמונה כסףמעהמתוך עשרים וארבע כסףמעהשל סלע, שליש מן המקח. וכי אין זה מקרה שבו הוא קנה פריט השווה שש עשרהמעהבעשרים וארבעמעה? ולפיכך, אפשר להסיק מן המשנה כי למדנו שאונאה גם נקבעת לפי שליש מן הכסף ששולם, בהתאם לדעתו של שמואל.
לָא: דְּזַבֵּין שָׁוֵי עֶשְׂרִים וְאַרְבְּעָה בְּשִׁיתְּסַר. מִי נִתְאַנָּה מוֹכֵר, אֵימָא סֵיפָא: אָמַר לָהֶם – כׇּל הַיּוֹם מוּתָּר לַחְזוֹר. וְאָמַר רַב נַחְמָן: לֹא שָׁנוּ אֶלָּא לוֹקֵחַ, אֲבָל מוֹכֵר לְעוֹלָם חוֹזֵר. אֶלָּא דְּזַבֵּין שָׁוֵי עֶשְׂרִים וְאַרְבְּעָה בִּתְלָתִין וּתְרֵין.
הגמרא דוחה הוכחה זו: לא, מדובר במקרה שבו הוא מכר פריט בשווי עשרים וארבעהמעהבשש עשרהמעה. הגמרא שואלת: אם כן, מי נוצל בעסקה זו? זהו המוכר. אמור את הסעיף האחרון של המשנה: רבי טרפון אמר להם: במשך כל היום כולו מותר לחזור בו מן העסקה. ורב נחמן אומר: הם לימדו הלכהזו רק בנוגע לקונה, אבל מוכר רשאי תמיד לחזור בו מן העסקה. אלא, מדובר במקרה שבו הוא מכר פריט בשווי עשרים וארבעהמעהבשלושים ושתייםמעה.
תַּנְיָא כְּווֹתֵיהּ דִּשְׁמוּאֵל: מִי שֶׁהוּטַּל עָלָיו יָדוֹ עַל הָעֶלְיוֹנָה. כֵּיצַד? מָכַר לוֹ שָׁוֶה חֲמִשָּׁה בְּשִׁשָּׁה, מִי נִתְאַנָּה – לוֹקֵחַ, יָד לוֹקֵחַ עַל הָעֶלְיוֹנָה, רָצָה אוֹמֵר: תֵּן לִי מְעוֹתַי, אוֹ תֵּן לִי מָה שֶׁאוֹנֵיתַנִי. מָכַר לוֹ
הגמרא מעירה: נלמד בברייתאבהתאם לדעתו של שמואל: מי שעליו הוטלה ההונאה ידו על העליונה. כיצד? במקרה שבו אדם מכר לו חפץ השווה חמש מעותבשש מעות, מי הונה? זהו הקונה. לכן, הקונה הוא בעל היתרון. אם הוא רוצה, הוא יכול לומר למוכר: החזר לי את כספי ובטל את המקח, או שהוא יכול לומר: החזר לי את הסכום שאתה קיבלת על ידי הונאה של אותי. במקרה שבו אדם מכר לו